נבוכים ודרקונים 

זה התחיל זמן קצר אחרי כניסתה של "הרוח החדשה" למשרד התרבות. אז, עוד היו אי אילו דרקונים חמומי מזג ויורקי אש בממלכה, שהחלה את דרכה כארצם של החולמים והמגשימים.
 
בתהליך מכרסם, שהחל עוד טרום נחיתתה של מלכת הצנזורה בזירת ההתרחשות המפתיעה של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", כוחות ההתנגדות הולכים אט אט וכלים, מושתקים או שותקים מכורח הפחד וקשיי הפרנסה. קולות מחאה ומחשבה ביקורתית? לא אצלנו. התמרמרות? אם חייבים לשחרר קיטור אז בדלת אמות. ואיפה האבירים, אתם שואלים? סבלנות.   
 




דרקונים וזונות, צילום: יוהן שגב

איומים בגזרות, שעד כה נחסמו אמנם ברובם בדרכים משפטיות, חלחלו לעומק התודעה והפעילו את מנגנוני הצנזורה העצמית גם בקרב אביריה הנאמנים והאמיצים יותר של המחשבה החופשית. המסתכנים במחאה מביניהם, למדו בדרך הקשה שבמציאות החדשה, דרווין אינו רלוונטי והאדם היוצר, אם חפץ חיים הוא, יתגלגל מהעץ האבולוציוני בחזרה לאבותיו הקופים: לא רואה, לא שומע ומחריש.
 
איך כל זה קשור לביקורת תיאטרון, אתם תוהים? תקראו לזה אלגוריה.  

בתחתוני סטרינג מנצנצים
 
"דרקונים וזונות", שכתב בועז דבי וביים ערן בן צבי בתיאטרון נוצר בבת ים, היא מחאה אמנותית מתוחכמת, אלגוריה מבריקה, משל שנון, שמתריס נגד שלטון דכאני המבקש למגר את היצר. מה שיכול היה בקלות ליפול לקטגוריית הפמפלט התיאטרוני הפוליטי התורן, ז'אנר מפתה כשלעצמו עם פוטנציאל משגשג בתקופות חשוכות, מציג בכישרון יצירתי לא מבוטל, דמיון ילדי וחן רב, יצירה בימתית נשכנית ובועטת, ובו בזמן, כזו המייצרת מרחק אסתטי לא מאיים שמאפשר הכלה.
 
ההפקה המבעבעת של תיאטרון נוצר, שגרפה את שלושת הפרסים המרכזיים בתחרות של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, שכמעט ונפח את נשמתו לפני כשנתיים במסגרת אותה רפורמה מדוברת בממלכה, היא הדבר הכי קרוב לאמנות ביקורתית פעילה שיש היום על הבמה בישראל.
 
לכאורה מדובר באגדה שמתרחשת בממלכה קסומה ורחוקה, בה חיו אבירים, נסיכות ודרקונים. המלקה, כלומר המלכה, דמות דמונית משהו שקמה מאשפתות במובן הכי מילולי של הביטוי, גורסת שילדים, כלומר נתינים, יכולים להיות חארות או בעידן הפוליטיקלי קורקט: "כפויי טובה". מצלצל מוכר? היא אוסרת על אהבת אמת, קונסת על ניבולי פה בפרהסיה, מצמיחה על רקע משבר כלכלי קשוח משת"פים שילשינו בעבור כסף על שוברי שורה - כלומר משסה ומלבה מלחמת אחים - ומבטלת מימון מופעים של קרבות אבירים שפארו בימים טובים יותר את הממלכה. 
 


דרקונים וזונות, צילום: יוהן שגב

דרך עיניו של אריק, נושא כלים מצטיין שמוצא עצמו ללא פרנסה כשהאביר פרדיננד אותו שרת בנאמנות יורד מנכסיו, מצטיירת מציאות בה אידיאלים נרמסים וחלומות הם פריבילגיה שאנשים פשוטים אינם יכולים להרשות לעצמם. הוא נאחז בהמנון נושאי הכלים, שמזכיר משהו את "היה נכון למלא חובתך" של תנועת הצופים. זה כמו זה, נשלפו מעידן נאיבי קדום ומתקבלים בציניות מחויכת על רקע התקופה. בסופו של יום כשהחובות נאגרים, האשה נוטשת ומשאירה אותו לגדל לבד תינוק – כלומר, המציאות דופקת בדלת, הוא פושט מעליו אידיאלים ובגדים ומוצא את עצמו מחלטר בתחתוני סטרינג מנצנצים במופע חשפנות. זנות כמטפורה כבר אמרנו?
 
אז זונות יש לנו, אבל גם דרקונים. כלומר דרקון קרקסים אחד, חצי מסורס ובדיכאון קיומי, שמתבזה במופעי סרק. אם לא ימלא את ייעודו – לבדר, יומת. אם לא יצית מחדש את להבת היצר ימות. ומה קורה אחר כך? האבירים מתאבדים, נושאי הכלים מורידים את המכנסיים והדרקון, כלומר המפלצת, כלומר המחשבה החופשית, פרשה כנפיים ועפה לה. כי זה מה שאמנות עושה. 

כנגד כל הסיכויים
 
"דרקונים וזונות" היא נס במיליון מובנים שאי אפשר שלא להיעצר עליהם. זו הצגה שנוצרה בניגוד לכל הסיכויים, בתנאים קשים שדרשו התגייסות של כל הכוחות שפועלים תוך שסימן שאלה גדול שמרחף מעל המשך קיומו של תיאטרון נוצר. לא בכל יום מצליח רעיון, טוב ככל שיהיה, לקבץ על במה אחת ובדיוק שכזה את כל הכוחות הנכונים לו. ב"דרקונים וזונות" נראה שכל הכוכבים התיישרו בשורה: המחזה של בועז דבי – תלי תלים של חוטי רעיונות, שיכלו בקלות להיערם לגיבוב אבל יוצרים רצף מפעיל ומערבל של מחשבות, והבימוי מלא הדמיון של ערן בן צבי, שמאפשר לשחקנים לפרוט קשת של יכולות ומשתמש בדרמה כדי לפרוש ממנה כנף ולנסוק, הם נקודת המוצא.
 
השחקנים, הם למעשה יחידת גרילה שבה אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד. את היחידה מוביל השחקן יובל סטוניס, חתיכת תגלית שלא מפסיק להפתיע. אריק נושא הכלים הוא תפקיד מתנה לשחקן שכמותו – ורסטילי, רב שכבתי עם מנעד רגשי רחב. בכל תנועה שלו טמון גוון רגשי אחר. הוא משתמש בגוף במיומנות מפתיעה והבעות פניו, שמשתנות בהתאם, צובעות את הדמות בכל רגע נתון בצבע אחר שמוסיף עוד שכבה למורכבותה. איציק לילך בתפקיד כפול של הדרקון המבוזה מחד והקולגה, נושא כלים מובטל שמנהל בצוק העתים מופעי חשפנות, מנגד – מגלם בגופו את החלום ושברו או אם תרצו -פנטזיה ומציאות. בהט קלצ'י בתפקיד המלכה, המושכת בחוטים שממסגרת את העולם שנפרש לפנינו, יוצרת דמות ערטילאית אניגמטית שהיא כוח מניע שמרחף מעל למתרחש. ויש את אילה דנגור, רעייתו ואם בנו של אריק שהיא גם מאלפת הדרקון שמציתה בו מחדש את האש. ירון אדלשטיין, בתפקיד משולש של האביר פרדיננד, בעל פונדק שטינקר ומנהל קרקס מאכער, חף מרגש, שמבלי למצמץ יהרוג את הדרקון, שהיה עד לפני רגע פרה חולבת וימליך תחתיו צמד עכברים מרקדים מספרד. מזכיר לא מעט מנהלי קרקסים בשטח.
 
התפאורה שעיצב מושיק יוסיפוב כזירה רב תכליתית, מקיימת עולם פוסט טראומטי קר אבל עם פוטנציאל לשינוי. התלבושות, שעיצבה מיכל לאור, נותנות מקום לדמיון ומניעות בין עולמות שונים – הדקדנטיות של בגדי המלכה שמשווים מראה של שכבות על שכבות של שקיות זבל, עיצוב בגדי האבירים שחומרי הגלם שלהם (למשל מגפי הפלסטיק הצבועים בכסף) - נראים במכוון לעין, כלומר "שקר התיאטרון" גלוי ובגדיה של אשת נושא הכלים, הנסיכה מאלפת הדרקון, עם המחוך התקופתי ובו בזמן מכנסונים וגרביונים מהוהים שמזכירים בורדל צרפתי. התאורה שעיצבה ג'ודי קופרמן (הצבעים המוגזמים למשל בקרקס שמניחים את הגרוטסקה לפתחה של הטרגדיה) והמוזיקה המקורית של בועז ברקת, שלוחצת על כל הכפתורים הנכונים בתוך כל הקומיקס הזה, מכינה את הקרקע למתרחש, משתמשת בקלישאות בהפוך על הפוך, תומכת בעלילה. 

דרקונים וזונות, צילום: יוהן שגב


נס גדול היה פה
 
לסיכום, במושגים של פרינג' ולא רק, מדובר בנס. הזכייה של "דרקונים וזונות" בפרס ההצגה, פרס המחזה ופרס השחקן בפסטיבל עכו האחרון היא ברמה מסוימת קריאה להניף את נס המרד. להשיב מלחמה באמצעי האפקטיבי ביותר שיש לאמנות להציע – עשייה יצירתית מצוינת. יש בה גם משהו מהמנחם ששולח את כל אלה ששומעים את המילה 'אמנות' ושולחים יד לאקדח, בחזרה אל המסורת המקודשת של אחריות ונאמנות לדבר עצמו שאין בלתו ואל מקורות היהדות: "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" (שמות א' י"ב).

 22 בדצמבר 2018 בשעה 20:30 בתיאטרון נוצר בבת ים, 25, 26 בדצמבר  בשעה 20:30 בתיאטרון הבית בתל אביב, 31 בדצמבר ב-22:00 בתיאטרון נוצר בבת ים. להזמנת כרטיסים: 03-6350772 או באתר תיאטרון נוצר