תשוקות אסורות
 
הסיפור די פשוט - סיפורה של נשיקה. הוא מתרחש בלילה אחד במצודת מיכוור בעבר הירדן, דרומית-מזרחית לטבריה. נראבוט, קצין סורי, שהצטרף לאחרונה למשמר ארמון הורדוס אנטיפס ומופקד על הבור בו כלוא הנביא יוחנן - מאוהב בסלומה בִּתם של הרודיאס, אשת הורדוס, ושל אחיו של אנטיפס. המשרת שלצדו אחוז חרדה. התנהגותו האובססיבית של נראבוט תביא אסון, הוא מנבא.

סלומה יצאה לשאוף אוויר. היא בורחת מן הנשף, מאביה החורג, מאמה ומאורחיהם - יהודים, נוצרים חדשים ורומאים. כולם נמאסו עליה. היא שומעת את קולו של יוחנן המנבא את בוא ישו המשיח והוא מעורר את סקרנותה, אלא שהמלך ציווה שאסור לראותו. מוקסמת מקולו, סלומה מבקשת מנראבוט המאוהב בה להביא את האסיר. יוחנן מוצא מכלאו, והיא מפתחת תשוקה אלימה ובלתי נלאית לאיש הזה: לעיניו השחורות, לגופו הלבן, לשערו השחור  ויותר מכל לשפתיו האדומות. אותן היא מתאווה לנשק. נראבוט, שאינו מסגול לשאת את התנהגותה החצופה, הורג את עצמו. הנביא מקלל אותה ושב לכלאו.

הורדוס אנטיפס, אחוז חרדה לא מובנת מן הנביא ותשוקה בוערת לבתו החורגת, יוצא למרפסת. הוא מחפש את סלומה. אחריו מגיעה אשתו הרודיאס, הלועגת להתנהגותו. קולו של יוחנן נשמע שוב. הרודיאס תובעת את מותו, באמצעות הסגרתו ליהודים. מתרחשת מהומה, שבעיצומה מבקש הורדוס מסלומה שתרקוד לפניו. היא מסרבת והוא מציע בתמורה: "כל שתבקשי - עד חצי המלכות."

סלומה פוצחת במחול שבעת הצעיפים שבסופו היא מתערטלת. "מה בקשתך?" שואל הורדוס. "על מגש של כסף, הגש לי את ראשו של יוחנן!" הורדוס מנסה לחמוק ומציע תחליפים. היא עומדת על דעתה ובלית ברירה מצווה הורדוס על חייליו להביא את ראשו של יוחנן. היא מנשקת את הראש ובכך הפרה את צו המלך, שנאלץ לצוות על הריגתה. החיילים מבצעים את הפקודה. סוף. 
  
באופרה הישראלית הועלתה "סלומה" בעבר פעמיים, בהפקות מיובאות. זו הפעם הראשונה שצוות המעצבים שלה ישראלי כולו, ובראשו המנצח דן אטינגר והבמאי איתי טיראן. "סלומה" היא האופרה השלישית שטיראן מביים, כשקדמו לה "נישואי פיגרו" באופרה הישראלית והבכורה העולמית ל"בנאליות של האהבה" מאת אלה מילך-שריף בגרמניה. 
 


דן אטינגר, תמונת יחסי ציבור



חליפה מוזיקלית מושלמת
 
"המלחין ריכרד שטראוס תפר כאן חליפה מוזיקלית מדויקת", קובע איתי טיראן. "אין ב'סלומה' רצ'יטטיבים או אריות שבהן חוזרים פעם ועוד פעם על טקסט. זה מייצר מצב שבו אתה ניגש לאופרה הזאת כמו למחזה, ועבור במאי זה יתרון גדול. היתרון השני הוא שהחליפה לא מגבילה אותך אלא להיפך, דוחפת אותך קדימה. המוזיקה כמעט נותנת הדרכה. כמובן שמדובר באופרה מאוד מורכבת מוזיקלית והדרמה הקיצונית מעוררת אותך לשאול איך היית רוצה להתמודד עם זה. איזה סיפור היית רוצה לספר."

מקום התרחשות העלילה הוא לא רחוק מאיתנו, דרומית לטבריה. בנוסח שלך האופרה נשארת כאן בשכונה?

"אנחנו לא בשכונה, לא במרחב הגיאוגרפי וגם לא במרחב הזמן. גיאוגרפית ההפקה מייצרת מרחב יותר סימבולי שבתוכו אנחנו הצופים יכולים כמובן לזהות את הסיפור, את הנפשות הפועלות המשתייכות לדתות ומוצאים שונים - אבל יחד עם זה אנחנו נמצאים במרחב אלטרנטיבי, בחברה שהיא מעין מגדל בבל, שבו היכולת הטכנולוגית הרחיקה מאוד וכמוה גם היכולת האינטלקטואלית."

ובכל זאת העלילה נוגעת ביצרים חזקים?

"הכותב אוסקר ויילד והמלחין שטראוס נוגעים כאן בהבדלים שבין אהבה ליצרים. לקראת הסוף באריה, סלומה אומרת שהמסתורין של המוות חלש יותר מן המסתורין של האהבה. יצרים, שיגעון ואפילו ניכור רגשי או הימנעות רגשית מחליפים את מרכיבי האמפתיה של האהבה. יוחנן מנסה להימנע מליפול לתוך הרגש, הפיתוי, הצד הרומנטי של האהבה. יש ביצירה סכסוך רגשי, פוליטי וגם אינטלקטואלי בכל המשלבים. האופרה יכולה להיראות לקהל כמתרחשת באיזשהו עתיד לא ידוע או ביקום מקביל." 
 



איתי טיראן, צילום: דניאל שריף




מסע אפוקליפטי
 
מיהי סלומה שלך?

"יש סלומה הסימבול וסלומה האישה. היא קורבן של יחסים עם אביה החורג, היא בתו של אחיו וכנראה סובלת מסוג של הטרדה מינית."

היא לא ממוקדת מטרה? מרגע שהיא שומעת את קולו של יוחנן היא הרי תעשה הכל להשיג אותו.

"היא ממוקדת מטרה אבל יש כאן סיפור של התבגרות. כמו אצל המלט, זה מתחיל מלברוח ממשהו, השאלה היא לאן בורחים. היא מגלה משמעות דרך יוחנן ואז חווה ממנו דחיה. הטראומה הופכת להיות השדה שבו היא מצמיחה את תגובותיה. ברמה הסימבולית יותר, גם במחזה של ויילד וגם באופרה אנחנו חיים בעולם שיש בו ירח. הירח נוכח כל הזמן וכולם מתייחסים אליו ורואים בו השתקפויות של דברים שקורים להם. בתוך המרחב הזה סלומה מייצגת איזו שמש חמה, שנותנת חיים, שיכולה להביא אלמנט חדש למקום הזה. אבל היא גם יכולה לשרוף ולאַכֶּל, כמו ששמשות עושות הרבה פעמים באפוקליפסות."

זה מה שנראה על הבמה?

"אני לא רוצה לעשות ספוילרים, אבל אחד הדברים ששווה לראות באופרה הוא את התשובה של סלומה לסדר הקיים, ולשאלה האם המסע שלה הוא מסע אפוקליפטי שבא לחרב את הסדר הקיים."

זה סיפור חניכה?

"חניכה באה בתוך ריטואל מסוים. אפשר לדבר על בר מצווה שחונכת אדם לבגרות כריטואל. זאת נקודה מעניינת כי מבחינתי האופרה הזאת היא ריטואל בתוך ריטואל בתוך ריטואל. מסיבת יום ההולדת, ריקוד שבעת הצעיפים, כריתת הראש של יוחנן והמוות, קורבן האדם, ירח משוגע - כל הדברים האלה הם ריטואל. סלומה בשבילי היא בעצם שמש, ומטרת המסע היא העצמה נשית. חלק מהטראומה הוא גם של האֵם, הרודיאס. הטרגדיה שלה ברורה כאישה שבעלה חושק בבתה וגם כמי שסובלת מן ההשמצות של יוחנן. היא גם כלי בידיים של סלומה, שמנסה לא ליפול למקום שאליו נפלה אמה. אפשר לדמיין מה הורדוס זומם כשהוא אומר לה: שבי לידי, תחליפי את אימא שלך." 
 

סלומה, צילום: מיכאל טופיול


מה פרויד היה אומר?
 
ישנו החשש של הורדוס מנבואת יוחנן על תחיית המתים, שמאיימת עליו אישית כי מי שהוא ציווה להרוג יקום לתחייה.

"יש באופרה שלושה וקטורים שאנחנו מסתכלים עליהם כעל מבנה פסיכולוגי-פרוידיאני אצל הורדוס. כמין 'איד' בעולם החושים שלו. האמונה ואפילו האמונה התפלה שלו, מונעת מרוח שהוא חש, משק של כנפיים, המון דברים ערטילאיים, תאוות האוכל שלו, הרצון לעגוב על סלומה, תאוות הבשר. בניגוד לווקטור הזה יש לנו וקטור שני, של יוחנן, קוטב קר, הייתי אומר כמעט פשיסטי. אידיאי. משועבד לעולם מוסרי משלו, מנסה להתנתק לחלוטין מן הצרכים הפיזיולוגיים, מעין סוּפֶּר-אֶגו. וסלומה שנזרקת בין שני הקטבים האלה היא מעין אֶגוֺ שמנסה ליצור אינטגרציה בתוך העולם הזה. היא גם נזרקת בהיבטים הפסיכולוגיים שלה, ואנחנו רואים את זה בירח, שבתוך הקונספט העתידני הזה משמש כאיזה גולם, ישות נוכחת-נפקדת. מצד אחד הפעילות שלה בתוך המחזה לא באה לידי ביטוי במעשים, אבל היא מגיבה לכל מה שקורה על הבמה. האנרגיה של הירח היא סוג של מגבר לאנרגיה השלטת, כלומר הורדוס כברירת המחדל, יוחנן כאנרגיה חלופית, וגם סלומה כמקור אנרגיה שלישי."

כלומר נתת הרבה עבודה לבמבי, מעצב התאורה?

"בהקשר הזה אנחנו מדברים דווקא על יואב כהן, איש הווידאו. הירח הזה הוא אתגר טכנולוגי שאני, לפחות, לא נתקלתי בו בעולם בארץ. נשתמש בטכניקה חדשה ומרתקת שיכולה להוות חזיון מיוחד. הירח הוא מעין דמות שמגיבה בצורה רגשית למה שמתרחש על הבמה."



רננה רז, צילום: אביטל פלג

משיחה מוקדמת עם כוריאוגרפית האופרה רננה רז הבנתי שהחלטתם לוותר על העירום של סלומה, ובמקום שבעת הצעיפים שהיא מסירה מגופה, יהיו על הבמה שבעה רקדנים. מה עומד מאחורי ההחלטה?

"באופרה ישנן דמויות, מעין קַאסטה שאין לה קול. כשאתה קורה את הליברטו, אתה רואה את היהודים, הרומאים והנוצרים החדשים. בתוך זה יש אחד שנקרא מנשה, אחד שנקרא זבולון ויש עבדים, אנשים שקופים. באיזשהו מקום כשהקשבתי לאופרה בתוך הרמיזות המזרחיות הבודדות במוזיקה, במחול שבעת הצעיפים, אני רואה את החיבור בין המעמד שחווה סוג של התעללות בממלכה הזאת, מעמד שלא נשמע קולו, לבין סלומה שהיא אישה וקורבן.

"אני חושב שהאקט של הצעיפים הוא אקט של העצמה בתוך חיבור עם שבעה עבדים שכל אחד מהם מייצג ויזואלית את אחד הצעיפים האלה. זו מעין ברית בינה לבינם. אחד הדברים המעניינים שרננה ואני עובדים עליו במחול הזה הוא ההתנהלות בשני מישורים - אחד הוא כמו מופע אקסטרווגנטי ויפה לעין, אירוטי לרגעים, שבו סלומה חמימה ונעימה ומישור שני סאבלימינלי שיש בו רמז לבאות. שוב, אני לא רוצה להיכנס לספוילרים, אבל עד לאותו רגע אנחנו רואים אותם כעבדים של הורדוס וכאן קורה להם משהו."
 
"לא נפלתי לאפיונים האנטישמיים"
 
יש באופרה הזאת נוכחות של יהודים מתפלפלים על שאלת המשיח. בטקסט המקורי יש יותר מרמיזות אנטישמיות.

"נכון, אי אפשר להתחמק מזה. זה לא הרגע הכי הרמוני באופרה והרבה חובבי מוזיקה אומרים שהקטע הזה הוא לא מוזיקה אלא רעש. אני כמובן מסתייג מליפול לתוך האפיונים האנטישמיים. יצרנו במה שהיא מקדש עם שלושה משלבים - אחד חצי נסתר למעלה שהוא הרקע שעליו המסיבה שמתקיימת אצל הורדוס, מתחתיו המשלב המרכזי שעליו מתנהלת רוב הדרמה, ומתחתיו הבור שיוחנן נמצא בו. הם כמעט אנכיים זה לזה, כמו האיד, האגו והסופר אגו שדיברתי עליהם.

"באמצע יש משהו שהייתי קורא לו מזבח, שממנו עולה הירח ותופס את מקומו בשמיים. זה המזבח שאליו יעלה יוחנן כשיוּצָא מתוך הבור. מקיפה אותו טבעת שתהפוך לשולחן ישיבות עגול שעליו מתנהלת הישיבה הפרלמנטרית, ועליו מתנהל הוויכוח הפוליטי שאנחנו מכירים אותו בכל העולם, לאו דווקא אצל היהודים. נראה לי ששטראוס דווקא תפס נכון את האנדרלמוסיה, את האמוֺציוֺת ואת הזעם. כשנראה את היהודים ואת הנוצרים נזהה יסודות מסוימים שיזכירו לנו אלמנטים מוכרים מן היהדות. מי שמצפה לראות חובשי כיפות וטליתות מצפה לו אכזבה. כנ"ל לגבי הנוצרים."

איך העבודה עם דן אטינגר?

"אני ממש שמח שנפל בחלקי לעבוד אתו. אני זוכר אותו מן הימים שחשבתי שאלך לכיוון המוזיקה. צפיתי בו אז בסדנת האופרה, ואני זוכר אותו כפפגנו מקסים ב'חליל הקסם'. מעבר לכשרון שלו כמוזיקאי יש לו הרבה מאוד לומר בעניינים התיאטרליים. הוא היה מעורב בכל השלבים, רצה לדעת מה קורה ואיך זה בא לידי ביטוי. בתוך המתח בין הניצוח והמוזיקה לבין התיאטרון, אנחנו תלויים זה בזה. הניסיון של במאים מסוימים להתעלם מן המוזיקה הוא איוולת - כשאתה הולך נגד המוזיקה יש בזה אמירה, אבל להתעלם זה כמו לכבות רדיו כדי להקשיב לו. דן בא מוכן בכל הקשור לליברטו. הוא מוכן לדרמה מן החזרה הראשונה."

זו האופרה השלישית שלך.

"כן, אבל זה לא נעשה יותר קל. אני לא חש יותר בטחון, להיפך. אני מרגיש שההימור גדול יותר. אני מאוד שמח שהוזמנתי לביים לראשונה על הבמה הגדולה ועם צוות מעצבים יוצרים שכולו כחול לבן. זה יותר ממבורך - זה חשוב."    .         
 

"סלומה" באופרה הישראלית: 8, 9 בינואר 2019 ב-20:00, 11 בינואר ב-13:00, 12 ו-15 בינואר ב-20:00, 16 בינואר ב-18:00, 18 בינואר ב-13:00, 19, 21, 24 ב-20:00 בבית האופרה הישראלית בתל אביב. מחירי כרטיס: 190- 470 ₪. להזמנת כרטיסים: 03-692777

סיורים מאחורי הקלעים: 9, 21, 24 בינואר ב-18:30 בבית האופרה הישראלית בתל אביב. להזמנת כרטיסים: 03-692777  

רכישת כרטיסים