סביליה בדרום תל אביב

רחוב המסגר. יום שמש שקרנית של חורף. אני דוחפת שער ברזל. לא בטוחה בכתובת. אין שלט שירמז על הבאות. זה נראה כמו המקום הנכון. אני שומעת דפיקות עקבים על עץ. כן, זה כנראה המקום הנכון. הסטודיו של מיכל נתן ולהקת הפלמנקו הישראלית, קומפאס. "פעם, זה היה אולם מופעים, את יודעת?", אומרת לי קרן רגב, מנכ"לית הלהקה. לא ידעתי. זה יכול היה להיות טבלאו נהדר, אני חושבת. לא קשה לדמיין את זה. סביליה בדרום תל אביב.

בפנים חשוך. סביב רצפת הלינוליאום המשופשפת כהלכה, רקדניות מתכוננות לחזרה. במעלה המדרגות מיכל נתן בג'ינס צמוד ובגד גוף שמדגיש קווי גוף נשיים נעריים. "אני חושבת כל הזמן לאן אני הולכת מכאן. מה הדבר הבא. איך לנתב את כל הידע שנצבר בגוף הלאה ולמצוא נתיב אחר. יש שלב שלעמוד על הבמה זה פתטי. אני לא רוצה להגיע לשם", היא אומרת מבלי שהשאלה נשאלה. זהו למעשה מעין מונולוג פנימי שמנהלת רקדנית הפלמנקו הנפלאה הזו, בינה לבינה, מזה זמן.

נתן, תלמידתה של סילביה דוראן, חלוצת המחול הספרדי בישראל, הוציאה תחת ידיה בעצמה לא מעט דורות של רקדניות בישראל. בגיל 55 היא עדיין רוקדת כאילו חייה תלויים בדבר - סוערת, יצרית, סוחפת. נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. 
 


מיכל נתן, צילום מימין: איל לנדסמן. צילום משמאל: נטשה שחנס


הפנמת הדיכוי, הדחקת היצר
 
במובנים רבים בפלמנקו, בניגוד לסוגות מחוליות אחרות, יש לגיל ולניסיון שבא איתו, יתרון מסוים. בטח ביצירות כמו Alba, שנוצרה על ידי הכוריאוגרף הספרדי, חוויאר לה-טורה, בהזמנתה. לא פשוט להזמין יוצר בסדר גודל של לה-טורה לישראל, מדינה שאינה מזוהה עם אמנות המחול הספרדי והפלמנקו ובטח אינה נחשבת כמרכז או מוקד בינלאומי בתחום מחוץ לספרד. לה-טורה, לשעבר סולן ראשי בבלט הלאומי של ספרד תחת ניהולו של אנטוניו גאדס האגדי ורקדן ויוצר מעוטר כשלעצמו, שיתף פעולה עם גדולי הרקדנים והיוצרים בתחום בהם מריו מיה, אנטוניו קנאלס, חואקין קורטז והמלחין והגיטריסט ויסנטה אמיגו. לה-טורה מנהל קריירה בינלאומית ענפה ומוזמן דרך קבע ליצור עבור הלהקות הטובות בעולם.

חוויאר לה-טורה, צילום: אנסטסיה לסניקובה




צירוף של נסיבות וסקרנות פתחו פתח לדיאלוג שהפך להפקה מרתקת שעושה כבוד ליצירתו המופתית של פדריקו גרסיה לורקה. "בית ברנרדה אלבה", לכאורה דרמה על נשים בכפרי ספרד, הוא מחזה שבוחן בין היתר את הפנמת הדיכוי, הדחקת היצר, הליכה בתלם, מסורת מול מוסר. המחזה, יצירתו האחרונה של לורקה, נכתב ערב פרוץ מלחמת האזרחים בספרד וחוקרים מפרשים את תכניו כאלגוריה לכוחות הפאשיסטיים שצברו תאוצה והובילו לעלייתו של פרנקו לשלטון.

מה הקסם של "בית ברנרדה אלבה" שהסעיר את דמיונם של כל כך הרבה יוצרים, אני שואלת את לה-טורה והוא עונה: "לורקה. אין סיפורים רעים, יש רק מספרים גרועים. לורקה יודע איך לספר סיפור. כל אחד יכול למצוא את עצמו בתוך הסיפור הזה. זה הסוד. זה סיפור על הכנעה, צייתנות ושיעבוד אבל גם על התרת הכבלים ופמיניזם". נתן מוסיפה: "זה סיפור שנכתב בשנות ה-30 של המאה הקודמת מתוך המשפחות הקתוליות האנדלוסיות והמסורת הדכאנית רבת השנים אבל לורקה כתב מתוך מה שהוא ראה סביבו. יש במחזה ביקורת על הסגירות שמוכתבת מלמעלה, של שלטון שמכתיב איסורים. זה קיים גם היום. יישור הקו, שמירה על אחידות, לא לצאת מהשורה או להתבלט, לא לבייש את המשפחה או לכבס את הכביסה בחוץ. זה קיים גם אצלנו". עכשיו תורו של לה-טורה להתפרץ: "אלימות במשפחה קיימת בכל מקום. בספרד יותר מ-50 נשים נרצחו השנה. אבל ב'בית ברנרדה אלבה' הפחד אינו מאלוהים, אלא ממה שהשכנים יאמרו. הדימוי העצמי הזה של נוצרייה טובה, שחייבים לשמר בכל מחיר גם אם מדובר בחיי הילדים שלך". 
 


אלבה, מימין: מיכל נתן, משמאל: גראו קבררה קאודרדו. צילום: יוגב זורע

בין פלמנקו למוצרט
 
זו אמנם הפעם הראשונה שעיבוד מחולי של המחזה מציג בישראל אך בעולם הפלמנקו והמחול הספרדי הועלו אינספור פרשנויות ליצירה שהשפיעה רבות גם על אמנויות אחרות וזו בדיוק הסכנה שטמונה בו, מכשול שיש לעקוף. איך ממציאים עולם חדש ביצירה שפורקה והורכבה מחדש על ידי מיטב היוצרים?, אני שואלת את לה-טורה. הוא מתלבט רגע, מחייך וחוזר אחורה בזמן אל "Hijas Del Alba" ("בנותיה של אלבה" – מ.י), העבודה הראשונה שיצר ככוריאוגרף בשנת 1989 וזכתה להצלחה רבה. "הקריירה שלי ככוריאוגרף החלה עם המחזה הזה לורקה. זו הייתה עבודה בהשראת המחזה ושונה לחלוטין ממה שיצרתי עבור הלהקה של מיכל נתן אבל זו הייתה ללא ספק שאלה מבחינתי. יש כל כך הרבה סיפורים לספר ואני לא אוהב לחזור על עצמי. אבל כשמיכל פנתה אליי וסיפרה לי על הלהקה, זה עלה אינסטינקטיבית. חשבתי איך אפשר לספר את הסיפור אחרת".

אלבה, צילום: דורון ישינסקי

השינויים לכאורה מינוריים אבל משמעותיים. לאטורה שילב בעבודה יצירות קלאסיות קנוניות של מוצרט, באך, ויוולדי, שופן, סן סנס, דה פאייה, פיאצולה וארוו פארט לצד שירה גרגוריאנית. "לורקה הוא היוצר הכי פלמנקו שיש ואלבה, מבין מחזותיו, זכה להכי הרבה עיבודים לפלמנקו. אני חושב שהשילוב בין שפת הפלמנקו למוזיקה קלאסית נותן מימד אחר ליצירה".
הרעיון היה ליצור רצף כרונולוגי על ציר הזמן. אבולוציה מוזיקלית שמתחילה במוצרט ומסיימת ביצירה עכשווית אבל היה לו קשה לוותר על מזמורים גרגוריאניים. "אני אגנוסטי אבל מת על מוזיקה דתית. אם אלוהים הוא תירוץ, שיהיה. בסופו של דבר יצרתי מעגל בזמן וחזרתי למוצרט ולשירה הגרגוריאנית שהיא העתיקה מכולם. ברוב המקטעים המוזיקליים שמלווים את העבודה אני משתמש לראשונה, כולם מלווים אותי לאורך שנים". 
  

אלבה, צילום: יוגב זורע


ובתפקיד המשרתת - סילביה דוראן 

בניגוד למחזה, ממנו נעדרת דמות הגבר, פפה אל רומנו, בו רק מדובר, הפעם מופיע על הבמה בביצוע נפלא של הרקדן גראו קבררה קאודרדו. "זה למעשה צירוף מקרים. גראו השתתף לפני 14 שנה בסדנה שהעברתי ורקד בעבודה 'פדרה' שיצרתי לפני כעשר שנים. הוא רקדן מוכשר מאוד וכשנודע לי שהוא רוקד בלהקה, לא הייתה שאלה. כשמיכל אמרה שהיא רוצה להזמין לעבודה גם את סילביה דוראן, ששמעתי עליה רבות, כל הכוכבים הסתדרו לי בשורה".

דוראן, בתפקיד אורחת, רוקדת את לה פונסיה, המשרתת המושפלת של אלבה. הדיאלוג הבימתי בין השתיים – מורה ותלמידתה שצימחה מזמן כנפיים ונסקה – מרגש עד דמעות. בגיל 70 עם קריירה מפוארת כרקדנית וכמורה, עיניה של דוראן עדיין נוצצות כשהיא עולה לבמה. "את צריכה לראות אותה בחזרות", אומר לה-טורה: "רגש טהור. כמו תינוק. אם יש לך דמיון, אתה ילד כל חייך".

הסיפור שמאחורי הקלעים והקשר רב השנים ביניהן מוסיף אינספור רבדים ועומק לתוצאה. "זו סגירת מעגל", אומרות השתיים. באחת הסצנות הודפת נתן, שמגלמת את אלבה, בכוח את המשרתת שמתרסקת לרצפה. "הייתי צריכה למצוא את המקום האלים הזה בתוכי וזה לא פשוט. סילביה היא המורה שלי. יש לי המון כבוד אליה. היא מודל לחיקוי".



סילביה דוראן, תמונות יחסי ציבור

לא פשוט, אני מניחה, גם לעמוד בתווך כשמצד אחד, איתך על הבמה, סילביה דוראן ומנגד הדור הבא של רקדניות הפלמנקו שהעמדת.

"זה קצת מטלטל אמוציונלית, אני מודה. מעורר מחשבות. אבל אני שמחה על ההזדמנות להזמין את סילביה לרקוד איתנו. זו פריבילגיה אדירה וזה מאוד ריגש אותה".

נחזור לעבודה. יש בה דגש קלאסי מאוד חזק וזה ניכר לכל אורכה.

"אני בא ממסורת ריקודית שהבסיס שלה קלאסי. גדלתי בלהקת הבלט הלאומי של ספרד ובמשך עשר השנים שרקדתי בה כסולן ראשי, בלט היה ארוחת הבוקר, הצהריים והערב שלי. בית הספר שלי היה אנטוניו באיילרין,אנטוניו גאדס, פילאר לופז, אלברטו לורקה, לואיסיטו – כל הגדולים. זו האסכולה שממנה אני בא ועל פי אמונתי, אתה חייב בתוך ארגז הכלים שלך כמובן את הפלמנקו, הפולקלור וכל הז'אנרים הספרדיים של המחול, אבל כדי שרקדן יהיה שלם הוא חייב בסיס קלאסי חזק". 
 


חוויאר לה-טורה, צילום: אנסטסיה לסניקובה

"אנחנו מנסים להרחיב את המעגל"
 
זו הפעם הראשונה שאתה מבקר בישראל. הופתעת לגלות סצנת פלמנקו רוחשת בלב המזרח התיכון?

"זו הלהקה שהפתיעה אותי. אני מעביר כיתות אמן בכל העולם ופגשתי רקדנים ישראלים טובים יותר ופחות כמו מכל מקום אחר. זה נכון שבניגוד ליפן או לארה"ב בישראל אין ממש מסורת של פלמנקו, אבל הלהקה הזו מפתיעה ביכולות ובמסירות המדהימה. הדלתות פה פתוחות ואני יכול לומר שזה היה אחד מתהליכי העבודה הטובים שעברתי בחיי. זו הפעם הראשונה לאורך כל הקריירה שלי שסיימתי עבודה תוך שלושה שבועות וכשחזרתי שוב, אחרי חודש וחצי שבמהלכו הלהקה עבדה בסטודיו, הכל היה מוכן ומה שנשאר זה לנקות".

אלבה, צילום: יוגב זורע


דיברת על מסורת. מבחינת ביוגרפיה למעשה בנית את עצמך, כלומר פילסת את הדרך אל הפלמנקו בלי ייחוס משפחתי

"אני האמן היחיד במשפחה. נולדתי בוולנסיה בשנת 1963. אמי התאלמנה כשהייתי בן ארבע. היא גידלה חמישה ילדים וזו הייתה הדרך שלי לעזור בפרנסת המשפחה. ולנסיה היא עיר אנטי פלמנקו. הפלמנקו לא קיים שם. זו הסיבה שבגיל 16 עברתי למדריד. אחרי עשר שנים בבלט הלאומי עברתי לקורדובה ושם הקמתי את בית הספר הראשון שלי. שם גם הקמתי את הלהקה הראשונה ויצרתי את העבודה הראשונה שלי ככוריאוגרף. זו הייתה תחילת הקריירה אבל הבסיס היה בבלט הלאומי שמאוחר יותר חזרתי אליה כיוצר. לאורך 30 שנות קריירה יצרתי 58 עבודות עבור 26 להקות שונות".

פלמנקו הוכתר על ידי אונסקו כנכס של האנושות. מה אתה חושב על זה?

"כדי שפלמנקו יהיה באמת שייך לאנושות כולה צריכה להיות נוכחות של להקות מכל העולם בפסטיבלים המרכזיים של הפלמנקו שמתקיימים בספרד. זה לא קורה. אז לעת עתה הפלמנקו הוא נכס ספרדי בלבד. תראי, הג'אז נולד בארה"ב אבל יש נגני ג'אז מעולים מכל העולם שמנגנים בפלטפורמות הכי חשובות שיש. זו מוזיקה ששייכת לכולם. בספרד, למעט יוצאי דופן יחידים, זה לא קורה. להקות פלמנקו זרות לא מסיירות בעולם אלא מופיעות רק בארצותיהן".

אלבה, צילום: יוגב זורע


למה זה? סצינת הפלמנקו הספרדית אינה מזמינה?

"זה שילוב. להקות זרות צריכות להציע את עצמן כדי שזה יקרה ומצד שני, זה נכון, אנחנו לא פותחים את זרועותינו. אני נלחם בזה גם מסיבות אגואיסטיות כיוון שאני כוריאוגרף וכמי שיוצר, אני זקוק ללהקות לעבוד איתן. חוץ מזה יש לי ניסיון של 30 שנות הוראה ואני רואה הרבה מאוד כישרונות בעולם כולו כדי לומר, הגיע הזמן. אני מקווה שבשנה הבאה נוכל להציג את 'אלבה' בפסטיבל חרז. זו המטרה, לפתוח את הדלת ולהרחיב את המעגל".

זה נכון, מיכל, יש איזו תחושת נחיתות מול הספרדים?

"בוודאי.זה משהו שאתה כל הזמן נלחם בו. אחרי שנים שבהם למדתי אצל סילביה דוראן, נסעתי לספרד והייתה לי הזכות לרקוד שם בטבלאו. אחרי זמן קצר חזרתי לישראל והייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש. לא היו לי הרבה שנות לימודים או הזדמנות לרקוד בלהקות מרכזיות חשובות עם כוריאוגרפים משמעותיים. תמיד הרגשתי זרה. נותנים לך להרגיש זר. בשביל הספרדים הפלמנקו זו דת. בשבילי זו הבמה. לנצח אהיה זרה. לא נולדתי בתוך הפלמנקו, הוריי לא באו מפלמנקו, סבתא שלי לא שרה לי שירי פלמנקו. הפער בכל הנוגע לחינוך אדיר. מעבר לכך כלהקה זה אתגר גדול לשווק אותנו לחו"ל. יש מיליון להקות ספרדיות בפסטיבלים הגדולים קשה לפתוח את הדלתות ואת זה אנחנו מאוד מנסים לשנות". 
  

חוויאר לה-טורה, צילום: אנסטסיה לסניקובה

המופעים הבאים יתקיימו ב-15 ביוני 2019 ב-21:00 בסוזן דלל בתל אביב, 3 ביולי ב-19:00, בהיכל התרבות כרמיאל, 2 באוגוסט ב-14:00, 3 באוגוסט ב-21:00 במרכז סוזן דלל בתל אביב. להזמנת כרטיסים: 03-5105656

רכישת כרטיסים