נשמה גדולה
"זאת הצגה עם לב גדול ועם המון נשמה", אומרת השחקנית אדווה עדני המשחקת בהצגה "מחיר החיים" שעלתה לאחרונה בתיאטרון באר שבע. "פשוט דרמה אנושית מרגשת. אני נורא אוהבת לראות מה עובר על אנשים, זאת חוויה שאני נורא אוהבת בתיאטרון, וזה מה שאת רואה בהצגה. מה עובר על האנשים האלה."
"האנשים האלה" הם אנני, ג'ון, אדי וג'ס, המאכלסים שני סיפורים קטנים ואנושיים, על שתי דמויות המרותקות לכיסאות גלגלים, ושני המטפלים שלהם.
"אבל זאת לא הצגה על נכים", מוסיפה עדני. "וזה מה שיפה במחזה ובהצגה. זו לא הצגה על הנכים ועל הקושי של הנכה, זו הצגה על הזדקקות. על הצורך שלנו באנשים. על מערכות היחסים שנבנות פה, ועל השאלה שנוכחת לכל אורך ההצגה: מי פה יותר מטפל ומי יותר מטופל. מי זקוק יותר לדבר הזה. זו שאלה שעולה כל הזמן, וזה מעניין, כי זה לא מה שאת מצפה לו.
מחיר החיים, צילום: מעיין קאופמן
"אין פה התנחמדות כלפי הדמויות של הנכים. בכלל לא. הם לא מתקרבנים בשום צורה. זה אנשים שיש להם המון הומור, והם חריפים, וזה מה שעושה את ההצגה הזאת לכל כך מיוחדת. היום כבר לא מעזים לעשות הצגות כאלה. הצגה קטנה, מערכת יחסים, בלי מוזיקה ופיצוצים וריקודים ונצנצים. הכל מאוד מינימליסטי והכל פה זה על מערכת יחסים בין שני אנשים.
"אין פה איזושהי דרמה. זה לא סיפור גדול. זה לא שגיליתי פתאום שהוא הבן שלי מאמא אחרת. אלה שני סיפורים מקבילים של אדם נכה, מוגבל, והמטפל שלו. זה סיפור פשוט, ובגלל זה אני חושבת שזה נורא מדבר לכל אחד. כי כולנו היינו במערכות יחסים ובכל מיני סיטואציות."
מחיר החיים, צילום: מעיין קאופמן
"הבאתי אליה את הכעסים שלי"
בשנת 2016 כתבה מרטינה מאיוק את המחזה, עליו זכתה בפרס הפוליצר לדרמה. אבי גולומב תרגם את המחזה לעברית, אלדר גרויסמן גוהר ועידו ריקלין ביימו, תום אבני, אלון נוימן ורעות אלוש/ענבר דנון משחקים לצדה של עדני, המגלמת את אנני.
"אנני היא בחורה מאוד פשוטה שעובדת בעבודה פשוטה, אפילו לא מדברים על מה היא עושה מרוב שזה לא משמעותי", מספרת עדני. "היא סוג של בחורה ממזרתה כזאת, חתיכה, שחיה את החיים, לא בעלת אמצעים, אבל יש לה פה והיא עם ביטחון. עד שעברה תאונה שהשאירה אותה משותקת מהצוואר ומטה, וברגע אחד היא נהיית כלום. היא הייתה בחורה מאוד עצמאית, ופתאום היא לא. היא מאוד חריפה, מאוד חדה, יש לה חוש הומור, היא צינית, והיא לא מוכנה להיות מסכנה, גם אם זה עולה לה."
מחיר החיים, צילום: מעיין קאופמן
תכונה שאת מכירה מקרוב?
"אני חושבת שהיא יותר חזקה ממני. יש מצב שאני, באופן אישי, הייתי הרבה יותר מתקרבנת ממנה. לה קשה מאוד להיות נזקקת, ואני נזקקת", היא צוחקת. "אני כל הזמן נזקקת..."
איך אני לא אשאל אותך על זה עכשיו?...
"אני יכולה יום אחד להרגיש הכי לא מסוגלת ולא שווה כלום, ויום אחרי אני יכולה להרגיש בעננים. ולדמות הזאת את הפריבילגיה הזאת. זה העניין. אני, יש לי פריבילגיות להתפנק ולהזדקק, את מבינה? אז אני עובדת על חוסן נפשי בדמות הזאת."
זה מה שהיא נותנת לך. מה את נותנת לה מתוך עצמך?
"אני הכעס. כשאנני רוצה להיות רעה וביצ'ית, את זה לקחתי ממני. מאוד. הייתי אפילו צריכה למתן את זה אצלה, אבל אליה הבאתי את הכעסים, את חוסר הסובלנות שלי."
"לא יכולתי לגרד באף"
זה אתגר לא פשוט לשחק רק באמצעות דיבור. הרי הדמות שלך לא יכולה לעשות אף תנועה כמשותקת מהצוואר ומטה
"תקשיבי, אני בתיאטרון כבר 28 שנים, ומעולם לא היה לי כזה אתגר. באופן טבעי אני די תזזיתית. אני לא יכולה לא לזוז, אז זה היה באמת אתגר מאוד לא פשוט בשבילי, לא פשוט. אבל עכשיו זה מגניב בעיניי. את צריכה להוציא כל כך הרבה מהפנים, ומצד שני גם לא להגזים, אבל את צריכה להיות כל כך ממוקדת. יש לך רק את הכלי הקטן הזה: רק את הפנים שלך, רק את הקול שלך. כן. זה אתגר."
ממש לא מזמן קראתי כתבה שבה דנה ספקטור ורענן שקד העבירו יום שלם בכיסאות גלגלים, ומצאתי את עצמי קולטת המון דברים קטנים כמו הקושי לקבל שירות בדלפק כשאת בגובה ישיבה, שהם חלק מהיומיום הקבוע של בעלי מוגבלויות, שבכלל לא חשבתי עליהם
"את יודעת מה, זה ממש קרה לי על הבמה. נכנסה לי שערה לעין, ואני לא יכולה לזוז! עשיתי את כל הסצנה עם הפאקינג שערה בתוך העין, את קולטת?! או שכשרוחצים אותי מטפטפים עליי מים ולפעמים זה מטפטף לי על הפנים ומדגדג לי, ואם אני יכולה אני אומרת לו תוך כדי הצגה, 'תרים לי את זה', או 'תסדר לי את היד', אבל אם לא, אני פשוט סובלת. ואני נגנבת ואומרת לעצמי, יו, זה מטריף את השכל שאת לא יכולה לעשות כלום, כלום! הדבר הכי קטן של לגרד באף! וזה קטע. הגירוד לא עובר עד שאת לא יוצאת מהבמה! את אומרת לעצמך, תתעלמי, תתעלמי, ואת מרגישה את הגירוד הזה ואת לא יכולה לעשות כלום!"
את מהשחקניות שמתחילות לחקור את ההתנהלות של דמויות דומות סביבך כדי לבנות דמות?
"לא. אני מחפשת בתוכי איך זה מתחבר אליי. ניסיתי לחפש את המקומות שבהם הרגשתי הכי חסרת אונים שאני יכולה לתאר לעצמי. לנסות לזכור מה משתק אותי, רגשית, נפשית, מה עושה לי חוסר אונים. מה קורה לי כשאני לא יכולה לדאוג למשהו, לעשות לעצמי. משם אני מתחברת.
"זה ללכת למקומות מאוד אפלים, מאוד לא נעימים. דברים שקרו לי בחיים האישיים שלי. אבל זה כל היופי והקסם בתיאטרון. אני על הבמה, עם הסוד שלי, ומה שאני מוציאה החוצה זה מה שהקהל רואה, אבל הוא לא יודע מה קורה אצלי בפנים."
מחיר החיים, צילום: מעיין קאופמן
הפרטנר המושלם
לא תמיד קל לחזור ערב אחרי ערב למקומות קשים
"כן. לא תמיד בא לך להיות במקומות האלה אבל זה האתגר שלנו כשחקנים, ולא סתם שחקנים אומרים שזו תרפיה להיות על הבמה. אבל האמת היא שאם אתה משחק במחזה שהוא טוב, ועם פרטנר שהוא פרטנר מצוין, אז הדברים קורים מעצמם. פה יש לי את אלון נוימן, שמשחק את אדי, נהג משאית, הפרוד של אנני שבא לטפל בה, והוא פרטנר מקסים.
"אני מכירה אותו המון שנים. אנחנו בתיאטרון פחות או יותר מאותן שנים, ותמיד היינו ב'שלום שלום', אבל אף פעם לא עבדנו יחד, וכל כך שמחתי כשהוא לקח את התפקיד. מהרגע הראשון היה בינינו חיבור, היה קליק מיידי, וכשאת צריכה לעבוד על סצנות נורא קטנות ואישיות עם מישהו שאת לא מכירה, וצריכה להעביר יחסים של עשרים שנה, את צריכה איזשהו חיבור בסיסי טוב עם הבנאדם, ואיתו הקליק היה מיידי. היה לי ישר פרטנר. היו לי עיניים, היה לי בנאדם.
"את יכולה להשוות את זה לעולם שאת מכירה, למוזיקה. זה כמו שיש לך מישהו שמנגן איתך ואת לא צריכה לעשות הרבה והוא יודע איך ללכת איתך, ולתת לך להוביל, ולפעמים את נותנת לו להוביל, ואז את אומרת, וואו, איזה חיבור טוב יש לי עם הבנאדם הזה."
מחיר החיים, צילום: מעיין קאופמן
"תיאטרון זה לא רק בידור"
את הבימוי החל אלדר גרויסמן גוהר, שנאלץ, בשלב מסוים, לעזוב ולנסוע לחו"ל מסיבות אישיות, ואת מקומו החליף עידו ריקלין, שהחליק בקלות לתפקיד.
"עידו נורא טוב בלעבוד עם שחקנים ובעבודה מאוד קטנה, אחד על אחד", מספרת עדני. "זו הייתה עבודה נעימה. עבודת שחקנים. מחזות שהם באמת מאוד אנושיים, קטנים, לא בומבסטיים, זה דברים שאנחנו, השחקנים, מאוד אוהבים. לא שואו אלא דרמות קטנות שמתבססות בעיקר על עבודת השחקן ועל העבודה שלנו אחד עם השני. זה יפה.
"זה משהו שמאוד חסר היום, כי התיאטרון מפחד להעלות הצגות כאלה. אומרים שלקהל היום אין סבלנות. 'זה כבד, הם לא רוצים כבד'. את המון פעמים שומעת קהל אומר, 'זה יפה, אבל זה כבד נורא'. מה רע בכבד?! אם אתם רוצים בידור אז לכו לבידור! תיאטרון זה גם כבד, זה גם קשה. זה צריך להיות! זה חשוב שזה יהיה, כי אנחנו לא רק בידור.
"אני נורא אוהבת לשבת בחושך באולם ולראות שני אנשים בלייב מרגשים אותי. זה אחרת מאשר לראות בסרט. ואני חושבת שזה מה שקורה על הבמה, ולפי תגובות של אנשים שראו את זה, זה מה שהם הרגישו, ובשבילי זה המון."
ההצגה תעלה ב-3, 4, 9, 10 ו-11 במרץ 2019 בשעה 20:30 במשכן לאמנויות הבמה באר שבע. להזמנת כרטיסים: 08-6266444