הזינוק לפסגה

קשה לפספס בזיהוי הצליל המיוחד של הקלרינט (הקלרנית בעברית). מנעד הכלי, מן הצלילים הגבוהים ועד לצלילים הנמוכים והסקסיים, מלווה אותנו בזיכרון הקולקטיבי מאז הפעם הראשונה בה האזנו ל"פטר והזאב". נראה לי שילדים כאן ובארצות אחרות מקבלים את הסיפור המוזיקלי של פרוקופייב כחלק מן התפריט המוזיקלי - בבית, בבית הספר, באולמות הקונצרטים. יכולתו של הקלרינט לזנק, כמעט לגלוש מן הצלילים הנמוכים אל הגבוהים מאוד, היו מן הסתם מקור ההשראה למלחין כשהחליט להעניק לכלי את תפקיד החתול, המזנק "חיש קל מן האדמה ועד לצמרת העץ."
 
אלא שימיו של הקלרינט בתולדות המוזיקה המערבית קצרים יחסית. מוצאו מן הכלי מתכתי הקלרינו, שהיה למעשה חצוצרה מוקדמת. הקלרינט הראשוני היה מוגבל ביכולותיו ולא מסוגל להפיק מספר צלילים. בונה כלים בשם יוהן כריסטוף דנר, גילה את המיקום בגוף הכלי שבו ניתן לנקב בקלרינט שני חורים, זה מול זה, ומאותו רגע נעלמו המגבלות. 
 



אסתרית בלצן עם מיכאל, אלכסנדר ודניאל גורפינקל, באדיבות אסתרית בלצן



אלא שגם אז, כשניתן היה להפיק מן הכלי אוקטבות שלמות, הקלרינט היה זקוק ליחסי ציבור כדי שמלחינים יכתבו לו יצירות ויכללו אותו בהרכבים. ראשונים לחבר לו מוזיקה היו יוהן כריסטיאן באך - בנו של באך הנודע, המוכר גם כבאך האנגלי, והיידן. שניהם שילבו את הכלי ביצירות תזמורתיות וקאמריות. אך מי שפרץ עבור הכלי את הדרך היה וולפגנג אמדאוס מוצרט, שהכיר את נגן הקלרינט המעולה אנטון שטאדלר ושחרר קונצ'רטו לכלי וגם יצירה קאמרית.
 
מכאן ואילך אנחנו פוגשים מלחינים מפורסמים, בהם מנדלסון, ובר, ברהמס ואחרים שייחסו לקלרינט חשיבות. בשלב מסוים הוא נקלט גם כשותף בתזמורת הסימפונית, וכיום אי אפשר לדבר על תזמורת שאין בה קלרינט אחד לפחות. במקביל למוזיקה הקלאסית, היה הקלרינט לכלי המזוהה לפחות עם שתי תרבויות מוזיקליות שונות. הראשונה, הקרובה אלינו, היא תרבות הכליזמר. כמו הכינור, גם הקלרינט הוא כלי שנוח לברוח אתו כאשר מתרגש על העיירה פוגרום, או סתם רדיפת יהודים רגילה מן המניין. לצד הכינור הוא השתתף כיצרן אווירה  בשמחות יהודיות ובטקסים שונים. הסגנון המוזיקלי האחר בו מצא הכלי בית הוא הג'אז. מן הסתם מעורר הקלרינט בצליליו אסוציאציות דומות בעצבונן גם אצל הכליזמרים היהודיים וגם אצל נגני הבלוז באמריקה.  
 


אסתרית בלצן, צילום: דניאל צ'צ'יק


(לא) לגור איתו
 
ביום  שישי החל מחזור חדש של קונצרטים בסדרת "קלאסיקה במימד אישי" של אסתרית בלצן. אורחי הקונצרטים הפעם הם התאומים אלכס ודניאל גורפינקל ואביהם מיכאל גורפינקל - הרכב לא שגרתי בעליל. הגורפינקלים - הבנים בקלרינטים והאבא בקלרינט-בס - מנגנים בתכנית לא פחות משבע יצירות.
 
האחים  גורפינקל בני ה-26, המנגנים יחד כבר עשרים שנה, החלו כמו רבים אחרים בחליליות ולאחר שלוש שנים עברו לקלרינטים. השניים הופיעו במקומות רבים בעולם ומנהלים קריירות מקבילות, מופיעים ולומדים. שניהם סטודנטים בבית הספר הגבוה למוסיקה ע"ש הנס אייזלר בברלין, ועד לא מכבר התגוררו יחד.
 
פגשתי את דניאל ואלכס לשיחה בתום החזרה האחרונה לקונצרט, ושאלתי על הסיבה בשלה חדלו להתגורר יחד. "התחלנו לריב אחד עם השני כל הזמן," הם עונים. "מי ישטוף כלים, מי יעשה כביסה. אנחנו כבר לא ילדים ולכל אחד יש את החיים שלו לצד הלימודים וההופעות, אז החלטנו להכריז על עצמאות." 
 
 

האחים גורפינקל, באדיבות אסתרית בלצן

"בסין הכי מתלהבים מאיתנו"
 
תחילת הדרך שלכם הייתה באשדוד. סבא ניגן קלרינט, אבא ניגן קלרינט - זה לא היה מעצבן?
 
"לפעמים כן, אבל בסך הכל שנינו רצינו לעסוק בזה מגיל צעיר. לא פעם נותרנו עם פיות פעורים מול הנגינה הווירטואוזית של אבא."
 
מנין הגיע הדחף?
 
"מן הרצון להמשיך את המסורת. סבא היה המורה הראשון שלנו ואחר כך אבא."
 
לא חשתם צורך למרוד?
 
"פשוט התפעלנו. ראינו את אבא מלהטט, מנגן מעברים מהירים בקלות ורצינו להיות כמוהו. אהבנו את זה. לא היה לחץ ואיש לא הכריח אותנו. הקלרינט היה הכלי הראשון שלנו, והפסנתר היה משני. עד סוף בית הספר התיכון למדנו אצל אבא, בהמשך היינו מוזיקאים מצטיינים בצבא ואחריו עברנו את בחינות הקבלה לבית הספר הגבוה למוזיקה בברלין."
 
איך נראה היום שלכם?
 
"קמים בבוקר, קפה, ביצת עין, בננה וללימודים. תכנית הלימודים הרגילה כוללת את המקצועות התיאורטיים. את המורה לקלרינט אנחנו פוגשים פעם בשבוע לשיעור פרטני ויש גם מפגשים של כיתת נגני קלרינט, כל אחד מנגן והאחרים צריכים להגיב. בין שנינו דניאל הוא זה שמעז להגיד לכל אחד בדיוק מה שהוא חושב, טוב או רע. יש שם מנהג שלא כל כך מקובל אצלנו, במהלך השיעור מעבירים את הקלרינטים מאחד לשני, הכלי עובר כמה פיות ולזה לא הסתגלנו."
 
מה עם השפה הגרמנית? מסתדרים?
 
"שפה לא פשוטה. לומדים, מסתדרים באנגלית, כשיש חבֵרה זה עוזר."
 
 
לצד הלימודים אתם מופעים הרבה בעולם?
 
"יש לנו כ-60 קונצרטים בשנה." 
 
 איפה מקבלים אתכם הכי טוב?
 
"בסך הכל מקבלים אותנו היטב במקומות רבים. בסין אנחנו זוכים להתלהבות גדולה וברוסיה מקבלים אותנו בצורה מאוד מכובדת." 
 


 
"היהדות הגיעה אלינו מהקלרינט"
 
 על איזה כלים אתם מנגנים?
 
"אנחנו מגנים על בּוּפֶט, כלי צרפתי, ואבא מנגן על סֶלמֶר גרמני. הקלרינטים אינם זהים, יש הבדל בטכניקות. בשלב הזה אנחנו מתאמנים על קלרינט גרמני, הכלי שמקובל במסורת הגרמנית מאז שהרברט פון קאראיאן ניהל את הפילהרמונית ברלין.
 
מה קשה או קל בנגינת קלרינט?
 
"אם מתאמנים מספיק זמן, שום דבר לא קשה. אבל מה שנותר מאתגר, ככל הנראה לכל נגן, הם הצלילים הגבוהים. קושי נוסף הוא להפיק את הצלילים השקטים ביותר, הפיאניסימו והיותר שקט ממנו."
 
ברפרטואר לדוּאוֹ קלרינטים אין מבחר גדול כל כך של יצירות מקוריות, בעיקר עיבודים של יצירות מפורסמות
 
"נכון, אבל אנחנו מופיעים גם כסולנים בודדים. כל אחד מנגן גם כסולן ביצירות לקלרינט עם תזמורת או עם רביעיות כלי קשת. אנחנו גם מנגנים בקלרינט יצירות שנכתבו לכלי קשת, לצד יצירות שנכתבו במקור לשני קלרינטים, כמו למשל יצירות של מנדלסון. אנחנו מנגנים או מזמינים עיבודים, ויש מקרים שיצירות שנכתבו לקלרינט אחד מעובדות לנוסח שיש בו שניים."  
 
כשעוברים על רשימת היצירות שאתם מנגנים, יש הרבה יצירות עם גוון יהודי כליזמרי. כמי שגדלו בבית חילוני, המוזיקה הזו נכחה בבית?
 
"אצלנו היהדות הגיעה דרך הכלי. מבחר הגוונים שישנו ביצירות היהודיות לקלרינט מאפשר לנו להביע את הרגשות בצורה הטובה ביותר. הצבע היהודי התחיל  עם 'מוזאיקה', היצירה שחיבר לנו שלמה גרוניך  לשלושה נגני קלרינט ולתזמורת. ניגנו אותה לפני הרבה שנים עם תזמורת חדרה בניצוח עמרי הדרי ואחר כך עם תזמורת ראשון לציון. זו הייתה ההתחלה הרצינית. בהמשך כתבו לנו מלחינים נוספים יצירות חדשות. בנימין יוסופוב למשל."
 
בין היצירות הקלאסיות המובהקות של מוצרט וובר, מנדלסון או ברהמס, מה אתם מעדיפים?
 
"האמת היא שכשאתה בברלין מוצרט יכול להימאס לפעמים, כי מנגנים אותו בלי סוף. אבל מבחינתנו השיא של הקלאסיקה הוא ברהמס." 
 
 


"הצרפתים חמים, הגרמנים מוגבלים ברגש"
 
 
בהופעה הקרובה שלכם יש יצירה של סן-סאנס, אתם ניגשים אחרת לביצוע יצירות צרפתיות?
 
"זה לחלוטין תלוי בסיטואציה. לפעמים עושים מחקר ומקשיבים לביצועים שונים, לומדים על התקופה, ולפעמים פשוט ניגשים ישר ליצירה וזה יוצא מעולה."
 
יש הבדל בין נגינה של נגן גרמני לבין נגינה של צרפתי?
 
"בטח, מיד שומעים. לצרפתי יש צליל חם ורך יותר. הגרמני נשמע מדויק ויציב, אבל זה בא על חשבון הרגש, הנגינה פחות צבעונית."
 
מה לגבי ג'אז, שם הקלרינט תופס מקום נכבד?
 
"מנגנים, פחות בתחום האלתור, אבל יש יצירות ג'אזיות באופיין שדורשות מאיתנו לנגן קצת יותר משוחרר, צליל יותר קל. יבגני לֶויטַס חיבר לנו יצירה  שנקראת 'זוכרים את בני גודמן' שבה בנוסף לשני קלרינטים ותזמורת סימפונית יש גם פסנתר ובס כלי הקשה."
 
איך נבנתה התכנית של הסדרה שאתם מנגנים עכשיו?
 
"יש כאן הכל, דיוורטימנטו מתוך 'נישואי פיגרו', עיבוד לשלושה קלרינטים שנעשה לנגנית הקלרינט סבינה מאייר. הברהמס והמנדלסון הם מקוריים לכלי, פנטזיה נשמה יהודית של יורי פובולצקי היא מחרוזת של נעימות מוכרות היטב לקהל  וישנה היצירה החדשה של משה זורמן, שיש בה הרבה דרישות מורכבות."




משה זורמן (צילום: ריאן Ryan)


מסע שכולו יידיש
 
"כתבתי את הוואריאציות בזמן שהותי כסבא בבית של איתמר," אומר המלחין משה זורמן ומתכוון לבנו, הכנר איתמר זורמן. "זה היה בקיץ האחרון באַתֶנס ג'ורג'יה, בין הטיפולים בנכדה. מצאתי בארון הספרים של איתמר ספר מעניין על בחור בשם אהרון לנסקי שהקים את National Yiddish Book Center באמהרסט, מסטצ'וסטס. כשהיה בן 24 הוא נזקק לספרי יידיש להשלמת לימודיו באוניברסיטה, ומספר העותקים בספרייה היה מועט ולכן פרסם מודעה כתובה ביד ביידיש: 'סטודנט מחפש ספרים ביידיש'. ספרים החלו לזרום אליו והוא יצא במשאית ללקט אותם ברחבי ארה"ב, השמועה עשתה לה כנפיים ומארצות שונות בעולם זרמו ספרים. במרכז שהקים יש עשרות אלפי ספרים ביידיש, והעיר אמהרסט הייתה לנקודה בהיסטוריה של התרבות היידית. הסיפור הזה הדליק אצלי את הרעיון לכתוב יצירה שמקור ההשראה שלה יהיה מעוגן בתרבות היידית.

התחנה הבאה הייתה האזנה לביצועה המרגש של חוה אלברשטיין לשיר הערש המוכר 'ראזשינקעס מיט מאנדלען' (צימוקים ושקדים), להיט מתוך האופרטה "שלומית"  שחיבר אברהם גולדפדן לפני 140 שנה. החלטתי לצאת למסע, לבדוק איך אני מתמודד עם שיר ערש יידי כזה שבו האימא שרה לבנה: 'אתה תגיע למקומות שונים בעולם אבל תמיד תזכור את אימא ואת הצימוקים והשקדים שלה'. זה המסע. מסע של יידיש ושל התרבות הזאת.

בווריאציות אתה יכול להציג כל מיני פנים: התמימות של שיר ערש מצד אחד והטרגיות של תרבות שלמה שנכחדה, מן הצד האחר; מן הפשטות אל המימדים הדרמטיים. תנאים אידאליים לעבוד על היצירה בדירה של הבן לא היו. נמצאה מקלדת קטנה ונסגרתי בחדר כדי לא להעיר את התינוקת. התחלתי לעבוד על יצירה לפסנתר, ותוך כדי עבודה נזכרתי שמשפחת גורפינקל, האבא ושני הבנים, משתתפים בקונצרט של אסתרית והיצירה קיבלה את צורתה כנושא ווריאציות על השיר. ההיצע של יצירות מקוריות לשלישיית קלרינטים ופסנתר הוא מאוד מצומצם, עכשיו יש יצירה חדשה וכולם מאושרים."