אודליה דה רוסו הצטמררה בהצגת תיאטרון חיפה "של מי החיים האלה לעזאזל?" בכיכובה של אסי לוי. גם מן הפאנל שבעקבותיה
החיים האמיתיים
תיאטרון חיפה מעלה את ההצגה המטלטלת "של מי החיים האלה, לעזאזל?" מאת ג'ון בדהאם, המבוססת על הסרט המפורסם משנות ה-70 בכיכובו של ריצ'רד דרייפוס. ההצגה, בבימויו של אלון אופיר, הומרה בגירסה נשית שבמרכזה השחקנית המשובחת אסי לוי.
המחזה מביא את סיפורה של קלייר האריסון, המתעוררת בבית החולים לאחר תאונה ומגלה לתדהמתה שהיא משותקת מהצוואר ומטה. הנהלת בית החולים והצוות הרפואי נאבקים על חייה, אולם היא נאבקת על זכותה להפסיקם.
את ההצצה הראשונית לקטעים מההצגה זכיתי לראות בבית החולים רמב"ם, בתוך אולם גדוש ברופאים ואנשי מקצוע הנחשפים לדילמת החיים והמוות באופן יומיומי. המיקום הייחודי, ללא ההרחקה של במה, אורות ותפאורה, הוליד אצלי את התחושה שאכן, מדובר בחיים האמיתיים.
במרכז המחזה עומדת ההתעסקות בזכות הבחירה. האם זכותי להחליט על גופי? על חיי ועל מותי? שאלות כאלה מעסיקות אותנו לא אחת, בייחוד במדינה כשלנו בה המוות נוכח כל הזמן ומתנגש ביהדות ובקדושת החיים.
אלון אופיר תמונת יחסי ציבור
מונולוגים מצמררים
קלייר, אותה מגלמת אסי לוי, פסלת שנונה ואינטליגנטית, מבינה שכדי לחיות תצטרך להיות מטופלת ומלווה עד יומה האחרון. כל ניגוב דמעה, כל גירוד באף, יהיה תלוי בעזרתו של אדם אחר.
לוי מעבירה היטב את התחושה הבלתי נסבלת. היא עונה לצוות הרפואי בהצגה - דוד הררי הרופא ולירית בלבן/שני קליין בתפקיד האחות הראשית - בהומור ובציניות. אולם הקושי, חוסר האונים הטוטלי, מורגשים בכל מילה.
תוך כדי המונולוגים קורעי הלב המצמררים שלה והדמעות הבלתי פוסקות, קשה לי שלא להרהר בעצמי. מה אני הייתי עושה? האם אלה חיים ראויים לשמם? מוח מתפקד, שכל חריף ודיבור רהוט, כלואים בגוף דומם. כמו הפסלים שלה, גוף יצוק ללא ניע.
קלייר איננה מבקשת מהרופאים המתת חסד, היא רק מבקשת להשתחרר הביתה בידיעה שזה בהכרח יוביל למותה. הרופאים שאינם מוכנים לוותר עליה מעלים את השאלה המוסרית - האם יש למישהו זכות להחליט על חייו של אחר? קלייר מוצאת את עצמה מאושפזת בכפייה.
מימין שני קליין, מיכל ינאי ואסי לוי, בביה"ח רמב"ם צילום: פיוטר פליטר רמב"ם
היא מחליטה להיאבק משפטית, כשעורכת הדין שלה (מיכל ינאי), מחליטה להוציא צו של "הביאס קורפוס", או בלטינית: "הביאו את הגופה". הכוונה היא לצו שופט המורה לרשויות להביא, פיזית, אדם הכלוא בידי הרשויות בפני בית המשפט. שם דנים במעצרו, ואם המעצר בלתי חוקי – הוא משוחרר לאלתר.
קלייר הכלואה פעמיים - הן בגופה הדומם והן במחלקה - בניגוד לרצונה, הולכת למשפט. בתפקיד השופטת החליט הבמאי להביא משפטנית אמיתית, עו"ד פנינה דבורין - בחירה המוסיפה לאותנטיות של ההצגה.
נס גדול היה פה
אם קודם לכן הייתה ברורה לי עמדתי בנוגע להמתת חסד - רצון המטופל לסרב לטיפול או לאישפוז הם עניינו והחלטתו הבלעדיים - הרי שהפאנל המכובד שנערך לאחר ההצגה בהחלט עורר את השאלות לדיון מחודש.
הפאנל היה מורכב מאנשי מקצוע רבים, בהם הרב דב חיון מחזיק תיק התרבות וסגן ראש עיריית חיפה, משה נאור המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, אסי לוי ואלון אופיר וכן מומחים מתחום הרפואה, האתיקה, הסיעוד והפסיכיאטריה, ובראשם ד"ר מיכאל הלברטל המתחיל בימים אלה לנהל את בית החולים. הדיון גילה פנים רבות לשאלה: של מי החיים האלה?
אסי לוי מקור: אתר תיאטרון חיפה
מסתבר שבישראל, למשפחה אין כל צד בעניין או יכולת להשפיע על ההחלטה. כל מקרה כמובן לגופו, ומורכב משיקולים רבים, אבל על כולם עולה הרצון לשמור על חיי המטופל. ד"ר הלברטל מחזק את דברי האחרים, ומספר על ההתמודדות היומיומית במחלקות השונות בבתי החולים בארץ, וכיצד שיקולי החולה מונעים לרוב מרגש ולא מהיגיון.
משתתפי הפאנל צילום אודליה דה רוסו
הרופאים עדים לשיפורים יומיומיים בתחום הרפואה, ומחזיקים בעמדה האופטימית הגורסת שמטופל החש כי אין טעם לחייו עשוי לשנות את דעתו, אם כעבור שנה יחול שיפור במצבו. סיפורו של ד"ר הלברטל הוא עדות חיה לכך. בעת התמחות עמיתים בבית חולים בקנדה, הוזעק מחדרו לחדר המיון ונוכח כי בתו התינוקת עברה תאונת דרכים. פעמיים הוכרזה כמתה באותו יום, אך ד"ר הלברטל סירב לוותר. היום, לדבריו, היא חוגגת 23 שנים. המסקנה היא שניסים קורים, חותם הדוקטור את סיפורו.
לסיכום – הצגה מעוררת מחשבה, שיח, אמוציות, והתבוננות בחיים דרך פריזמה של אדם במצוקה שאיננה מנותקת מן המציאות. ללכת לראות.
רכישת כרטיסים