עולם אינטראקטיבי
 
לפני מעט יותר מעשור הקימה יוליה גיניס בירושלים את קבוצת התיאטרון "מסתורין", תיאטרון תלוי מקום שמתמחה כבר למעלה מעשור ביצירת חוויה תיאטרונית אחרת, מזמינה, מסתורית (כמתבקש משמה), מלאת צבע, תנועה וגירויים, ההופכים את הקהל למשתתף העובר חוויה פרטית משלו בעולם שיוצר בעבורו התיאטרון.

החוויה החדשה של תיאטרון מסתורין היא SHKOLA, שיתוף פעולה ייחודי בין מסתורין לתיכון קדמה הירושלמי. ביום חמישי הקרוב, ה-14/3, מוזמן הקהל להיכנס לראשונה אל בין כתלי בית הספר קדמה, לשוטט בין שלוש קומותיו, בין הכיתות והמסדרונות, לשמוע את הקולות, לחוות את הסיפורים ולפתוח את דלתות הזיכרון לחוויות שכל אחד מאתנו מכיר, מוגשות בעטיפת הפנטזיה האגדתית שמאפיינת את התיאטרון.

חמישים איש יוכלו לעבור בכל מופע את החוויה שירקחו עבורם 14 שחקנים, שבעה מהם בעצמם תלמידי כיתה י"א במגמת התיאטרון בתיכון, בעולם אינטראקטיבי המעוצב בווידאו, סאונד, כוריאוגרפיה, מוזיקה ועיצוב שמאפשר לקהל לבחור במסלולים שונים, גיבורים שונים, סיפורים שונים וחוויות רגשיות שונות בכל צפייה. 
 


מסתורין מקור אתר התיאטרון

כשמציאות ודמיון מיטשטשים
 
"זה מופע שמספר סיפור על מבוגרים שנכנסים לעבר שלהם כדי לפגוש את הילד שהם היו, כדי לפגוש זיכרונות, חוויות מסוימות, אבל לא במעטפת ריאליסטית אלא בתוך פנטזיה, בתוך סוג של אגדה אפלה בסגנון דיקנס, כשאנחנו ממש נמצאים בתוך זה", מספרת גיניס, האמונה על הבימוי, הניהול האמנותי, ועל עיצוב התלבושות והחללים של המופע.

"כשהקהל מגיע למקום הוא אולי מצפה לראות בית ספר רגיל, מודרני, אבל הוא רואה דברים אחרים לגמרי. הדלת נפתחת, והקהל ימצא את עצמו בעולם אחר, בזמן אחר, במקום אחר. זה מופע אמוציונלי, אבל יחד עם זה יש בו משהו מאוד יפה, מגרה את הדמיון ומדגדג כמו סוג של אגדה קצת אפלה. זה המופע הכי אימרסיבי מתוך המופעים של 'מסתורין'. אז אנחנו מאפשרים לקהל שלנו לגלות אמפטיה, טיפה לפחד בקטע טוב, להיות נפעם מיופי מסוים שנמצא שם, וגם להיות מופתע. בכל סצנה, בכל רגע, קורה משהו שלא ציפית לו. הדלת נפתחת ויש שם משהו אחר."


SHKOLAתמונת יחסי ציבור מסתורין


מה המשמעות של תיאטרון "אימרסיב"?

"תיאטרון אימרסיבי זה תיאטרון שיוצר חוויה, שיוצר לקהל עולם, והקהל נכנס לתוך העולם הזה והופך לחלק פעיל מהדבר. הוא לא יושב במקום אחד אלא נע בתוך עולם שאנחנו יוצרים בשבילו. במופע כזה המופע קורה סביבך. אתה חלק ממנו. הקהל הוא שחקן במופע, ויכול לפעול בתוך העולם הזה. אם בעולם הזה אוכלים אז הוא יכול לאכול, אם רוקדים הוא יכול לרקוד. אנחנו משחקים אליך כמו למישהו שהוא חלק מהעולם הזה, וזה יוצר חוויה מאוד חזקה. זה הכוח של תיאטרון אימרסיבי, שהגבולות של המציאות והדמיון מתחילים, באיזה שהוא שלב, להיות מטושטשים יותר מאלה שיש במופע רגיל, כשאתה יושב בכיסא ומסתכל עליו פרונטלי."




יוליה גיניס, צילום: תום פורת

"אני לא ממש אוהבת תיאטרון"
 
הבחירה שלך בתיאטרון אחר באה מתוך מיאוס מהתיאטרון "הרגיל", או הרפרטוארי?

"אני חייבת להגיד שאני לא כל כך אוהבת תיאטרון באופן כללי", צוחקת גיניס, "וגם תיאטרון רפרטוארי. אני באה מציור, ולא מתיאטרון, ואני גם מאוד מתחברת לתנועה, ובתיאטרון רפרטוארי יש משהו סטטי מדיי בשבילי. השחקנים עומדים על הבמה ואומרים כל מיני טקסטים, וזה לא עושה לי את זה. מה שעושה לי את זה זו שפה פיזית, שהיא מאוד אקספרסיבית, ואפילו יותר מכך.

"יש אמירה שאומרים אותה כל כך הרבה שהיא הפכה אפילו לסוג של קלישאה, שהגוף לא יכול לשקר כמו המילים. אבל זה ידוע שבכל עבודה פסיכולוגית עם קבוצות ועם אנשים, למשל, הגוף הוא תמיד המדד של איזושהי פריצת דרך שקורית למישהו. ברגע שאנחנו חווים משהו הגוף שלנו תמיד יביע ויראה את זה באיזושהי צורה. לפעמים זה בקטן, וכשאנחנו חווים משהו חזק זה גם יכול להיות מאוד בגדול.

SHKOLA תמונת יחסי ציבור מסתורין


"זה מתחבר לאחד ממקורות ההשראה של SHKOLA. כשהתחלנו לבנות את המופע הזה חשבתי הרבה על זיכרון ועל חזרה לכל מיני חוויות וזיכרונות בעבר, ובגלל שאני מתעניינת בכל מיני שיטות מודרניות של תרפיה, חקרתי קצת גם את הדברים האלה, כהשראה. מה קורה לאנשים בפסיכודרמה, למשל, שבעזרת האנרגיה של הקבוצה ממש מוצאים את עצמם בתוך רגע מסוים מהחיים שלהם, ומבחינתם הם שם באותו רגע. גם אם הם אנשים מבוגרים, הם מרגישים עכשיו כילדים ברגעים האלה. וזה, למשל, משהו שלא יכול לקרות בתיאטרון רפרטוארי", היא צוחקת, "לא בצורה כזאת... טוטאלית, הייתי אומרת.

"אני גם חושבת שזו חוויה מאוד עכשווית. בארץ זה נחשב עדיין ניסיוני אבל בעולם תיאטרון אימרסיבי הפך מטרנד לסטנדרט והתחום הזה הולך רק לגדול, לדעתי, כי יש משהו בתיאטרון הזה שאמנם הרבה היותר קשה ומורכב ליצור אותו, כי בבמה, גם בתיאטראות הכי טובים והכי גדולים, יש משהו מאוד נקי.

"אני יושבת בחושך ואני מסתכלת על הבמה והכל מבוקר. התאורה, הסאונד, הוויז'ואל שאני רואה. זה הרבה פחות חשוף. תיאטרון אימרסיבי דורש טיפול של שלוש מאות שישים מעלות של הכל, וכמה שזה יותר אמין זה יותר חזק עבור הקהל הזה. כי הקהל שמגיע לראות מופעים מהסוג הזה רוצה שהגבול יהיה כמה שיותר מטושטש, כדי לצאת משם ולשאול אם זה היה באמת או לא היה. אם זה היה שחקן או עוד מישהו מהקהל. אני חושבת שהיום, בעולם שבו אנחנו חיים, יש צורך מאוד גדול בדברים האלה, בכל מיני תחומים. גם חדרי בריחה זה אירוע אימרסיבי, שלא קשור לאמנות, אבל הוא בהחלט מעיד על כך שיש משהו שמאוד חשוב לאנשים היום לחוות פיזית, להיות שם, לא רק לשבת ולהסתכל." 
 

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון  
 
מה הביא אותך להחליט לחקור אמנותית דווקא את זיכרונות הילדות שלנו מבית הספר?

"מאחר שאנחנו תיאטרון תלוי מקום, שבאמת מתמקד בשנים האחרונות באימרסיב, זה היה הפוך. הצעד הראשון היה המקום ומשם בא המופע ולא להפך. הגענו לבית ספר 'קדמה' כי אחד השחקנים המרכזיים באנסמבל 'מסתורין', ליאור אבשלום, הוא רכז מגמת התיאטרון בבית הספר הזה. אז הקשר שלנו עם 'קדמה' קיים כבר הרבה שנים, וכבר כמה זמן רצינו לעשות משהו ביחד כי זה פשוט כל כך מתבקש. משם כבר המשכנו.

"בית ספר זה פשוט מקום שכל אחד שנכנס לתוכו מזהה דברים שהיו גם אצלו. זה לא קשור לשאלה אם החוויה של האנשים מבית הספר היא חיובית או קשה, למרות שאני חייבת לציין שמאז שאנחנו עובדים על הפרויקט הזה רוב האנשים שדיברתי איתם אומרים שחוויית בית הספר שלהם היא מאוד קשה.

"אני לא יוצאת מן הכלל בדבר הזה. גם לי הייתה חווית בית ספר מאןד קשה. למרות שלמדתי גם בארה"ב וגם קצת בארץ, רוב השנים שלמדתי בבית ספר היו ברוסיה הסובייטית, ואני ממש יכולה להתערב עם כל אחד על זה שזו חוויה מאוד מאוד קשה", היא אומרת וצוחקת. 
  


SHKOLAתמונת יחסי ציבור מסתורין





יחסים אישיים ולא שגרתיים
 
בדומה לתיאטרון מסתורין, גם בית הספר קדמה מציג מודל חינוכי אחר וייחודי, כתיכון הראשון בארץ שהוקדם בשכונה מאתגרת מבחינה חברתית וכלכלית, כמו שכונת הקטמונים הירושלמית, ואינו תיכון מקצועי או מקיף, אלא כזה שמוביל את תלמידיו להישגים אקדמיים באמצעות תכניות לימוד ייחודיות. הדרך של קדמה, האג'נדה החברתית-אקדמית וההישגים הרבים אליו הגיע, זיכו את בית הספר בפרסי חינוך לא מעטים והפכה אותו למודל חינוכי אלטרנטיבי המציב רף מעורר השראה לאנשי חינוך ופעילים חברתיים בארץ.

"זה בית ספר לא רגיל", אומרת גיניס, "שנמצא באחת השכונות הקשות יותר של ירושלים, ומה שרלוונטי למפגש עם 'מסתורין' זה שזה בית ספר קטן ויש בו יחסים אישיים ומיוחדים בין מורים לתלמידים. יחסים אינדיבידואליים עם כל תלמיד, יחסים של חברות, ואני חושבת שזה מה שמאפשר לנו לעשות שם דבר כל כך מורכב וגדול כמו שאנחנו עושים. אני לא בטוחה שהיינו מצליחים לעשות את זה בבית ספר אחר שיש בו כמות הרבה יותר גדולה של תלמידים ויחסים אחרים בין המורים לתלמידים.

"אז זה באמת מיוחד, והחלטנו שאם כבר אנחנו עושים את המופע שלנו בבית ספר, אנחנו רוצים שתלמידי מגמת התיאטרון של כיתה י"א ישתתפו במופע הזה, ולא כמופע סיום או מופע בית ספרי, אלא במופע שהוא מקצועי לכל דבר, בשורה אחת עם השחקנים הבוגרים והמקצועיים של מסתורין. השחקנים שלנו מיומנים בהרבה מאוד תחומים - אקרובטיקה, שירה, מחול, עבודה אינטראקטיבית עם קהל. ככה, בעצם, מתוך שיתוף הפעולה הזה, נולד הקונספט של המופע." 
 


יוליה גיניס, תמונת יחסי ציבור מסתורין

חוויה אגדתית, לפני הכל
 
איך נראה תהליך עבודה שמוביל את כל החלקים הפזורים למופע שלם?

"זה באמת היה אחד הדברים הכי מורכבים שהיינו צריכים להבין. התלמידים שמשתתפים במופע היו צריכים לתת המון מזמנם כדי להיות חלק מהפרויקט הזה, ומצד שני, זה פרויקט שהציע משהו שהם מעולם לא הכירו ולא היו  מכירים כנראה במשך החיים שלהם, כי הם באים ממעגלי חיים אחרים. וכשאנחנו אומרים תיאטרון מקצועי זה אומר מקצועי. כשאני מגיעה לחזרה עם שחקני מסתורין אנחנו עובדים, ועובדים קשה. אנחנו לא עכשיו באיזה סבבה, מעלים מופע של בית ספר אחרי הצהרים, והתלמידים היו חייבים להצטרף אלינו ולהיות חלק מהסיטואציה הזאת. זה היה מורכב, ברמה שהם קמים כל בוקר והולכים לבית ספר, ואז צריכים להישאר לחזרה אחרי בית הספר, ואז ללכת לפעמים לעבודה, כי רוב התלמידים האלה עובדים."

ומבחינת יצירת התכנים, איך נראה התהליך?

"התהליך נוצר בעיקר מתוך העבודה שלי עם שחקני האנסמבל. נכנסנו לתוך בית הספר והקדשנו בהתחלה כמעט חודשיים לעבודה מעמיקה של חשיפת החוויות והזיכרונות של כל אחד מהעבר שלו. לא בהכרח רק מתקופת בית הספר, אבל באופן כללי מתקופת הילדות. זה גם הקשר לפסיכודרמה שהזכרתי קודם, ולשיטות תרפיה שקשורות לקשר עם העבר. לתרגם את התכנים האלה למשהו שהוא מופע לקהל זה דווקא קל, כי כל אחד מאתנו היה מתי שהוא ילד, והילדות של כל אחד שונה, אבל יש בנו בפנים מנגנון מסוים שיכול להתחבר באופן אוטומטי לתכנים שקשורים לזיכרונות של הילדות. דווקא פה לא היה צורך להסביר יותר מדי, כי יש דברים שכשאנחנו רואים אותם אנחנו מיד יודעים מה זה ומה עומד מאחורי זה, ויש בזה משהו כל כך אמיתי שהוא כובש. הוא כבש אותי בחזרות הראשונות עם השחקנים כשרק אלתרנו שם, בבית הספר, ואני חושבת שהוא גם כבש את כל הצוות, ואת השחקנים וגם את התלמידים."

לאן החזירה אותך, באופן אישי, פתיחת הדלת הזו?

"לצערי אני זוכרת טוב מאוד את הדברים האלה", היא צוחקת. "זה לא החזיר אותי, אבל, את יודעת, יש עובדות. אני גדלתי במשפחה יהודית, דתייה, מסורבת עלייה, והייתי צריכה ללכת לבית הספר הסובייטי. זה היה ממש לא קל בתקופה שבה אנטישמיות הייתה סטנדרט, גם אצל המורים וגם אצל התלמידים. החיים שלי בבית היו כל כך שונים מהחיים שהיו בחוץ, וזה פשוט שם. יש את זה. אבל זה לא מופע עליי או על הזיכרונות הספציפיים שלי. אין בו אף סצנה שאפשר להגיד שהיא בהשפעת החיים של יוליה. אז לא נזכרתי במשהו ספציפי, אבל אני מאוד שמחה שהצלחנו לקחת את הדברים האלה ולהפוך אותם למשהו שהוא עדיין פנטסטי, אגדתי, מרהיב, ולא רק קשה ואפל. זה לא מופע פסיכולוגיסטי. זה מופע שהוא חוויה אגדתית, קודם כל ולפני הכל."

המופעים הבאים יתקיימו ב-20, 27 ביוני 2019 ב-20:00 ו-21:30 בבית הספר קדמה בירושלים. להזמנת כרטיסים