המושגים "אמירה נשית" או "יצירה נשית" מייצרים בכל פעם שאלה שלרוב רק מובילה לשאלות נוספות כמו האם זה עניין של סגנון, או של תכנים, או שאולי אין בכלל עניין וזו רק שאלה שמתבקש לשאול בכל פעם שמקבצים כמה נשים ביחד על אותה במה. 
  
שומרת אחותי

"אני מזמינה את הקהל לרדת איתי לשורשים של הכתיבה הנשית בעברית ולנסות לפצח איתי ועם המוזיקאית ענת מלמוד את סוד הכתיבה הנשית העברית", מציעה אשת התקשורת וחוקרת הספרות מוריה קור. "לדעת מי הבנות הראשונות שכתבו למגירה, או לפרסום, מה הנושאים שהעסיקו אותן, איזה סגנון אפיין אותן. כי נשים, למשל, מהתחלה, לא כתבו סיפורים כי זה היה לא צנוע לפרסם ספרות. אז הן פשוט התחבאו מאחורי כתיבת מכתבים, והן פרסמו מכתבים.

"ענת הנפלאה, שאחרי שהתחלנו לעבוד יחד גילינו שאנחנו גם שכנות, לוקחת שירים, גם מוכרים כמו 'מה שלומך אחות', וגם שירים שלה כמו 'ניגון', שחרך את הרדיו, הסופרת אמונה אלון תתארח ואיתה נדבר ונקרא, ולאה שבת תוסיף את הקול של היצירה הנשית המולחנת המודרנית."

מימין: ענת מלמוד, צילום: קטיה בורינדין, משמאל: מוריה קור, צילום: אופיר דוד

 
אלה הם חלק מהתכנים שמצפים לכם ולכן ב"מה שלומך אחות?", אחד מהאירועים המעניינים במהדורת האביב של "עונת הספרות", הפסטיבל הדו-שנתי לספרות ושירה ישראלית עכשווית ואלמותית בבית אביחי בירושלים, המציג, בין היתר, מחווה ליצירתו של עמוס עוז ז"ל, ערבי השקה לספרי בכורה, מסעות מוזיקליים, דיונים ספרותיים בנושאים שונים, אירועים המיועדים גם לילדים, וכאמור, הערב של קור ומלמוד, בו ינסו השתיים לפצח את סוד הספרות הנשית בעברית, עם נגיעה בנושא המגדרי ובהיסטוריה של היצירה הנשית.

"יש כל מיני תיאוריות שכשאת מגיעה לאוניברסיטה או לכל מקום שלומדים בו מגדר, את מגלה אותן, ואומרת, וואי, אני מרגישה ככה מאז שנולדתי. לא ידעתי שיש לזה שם", אומרת קור. "אז גם בפזמונים שנשים שרות, תמיד מתחבאת איזושהי תיאוריה שמסבירה לנו את עצמנו, ודרך השירים ששרה ענת אנחנו מראות איך גם בפזמונים שגורים מבוטאות הרבה מאוד תיאוריות פמיניסטיות אקדמיות. גם לאה שבת שמתארחת אצלנו ממחישה לנו את זה עם שירים שאנחנו כבנות מתחברות אליהם. על הבמה אנחנו פותחות ומנתחות אותם, ורואות שטמונות בהם הרבה אמיתות על עצמנו כנשים. אמיתות שחלק מהן אולי הגיע הזמן לשנות, וחלק אולי כדאי כבר שנשלים איתן." 
 


לאה שבת צילום: משה נחומוביץ


"נשים תמיד יפרצו את הטאבו"
 
הקלות שמשדרת קור, 36, חוקרת ספרות העוסקת בספרות מגדרית פוליטית, בשיחה איתה, מקבלת יתר משמעות בהתחשב בתשובה שלה על ההגדרה המקצועית שלה.

"אני אשת תקשורת, מגישה בערוץ הכנסת, האישה המצחיקה של הימין בסאטירה של התאגיד, אני משדרת בגלי צה"ל וכותבת דוקטורט באוניברסיטת באר שבע", היא אומרת. "אבל אני בעיקר אמא, שכל דבר שהיא עושה במהלך היום, יש לה בתאים הקדמיים של המוח את שאלת השאלות: מה יהיה היום לארוחת צהריים. ואם זה אחר הצהריים אז אני שואלת את עצמי מה אני מכינה מחר לצהריים. אין דבר שאני עושה בלי שאני עוסקת בדילמה הקיומית של מה אוכלים לצהריים..."

עכשיו תוסיפו לזה את העובדה שקור מגדירה את עצמה גם כמתנחלת דתייה שגדלה, אמנם, בתל אביב, אבל חיה כיום ביישוב אפרת, ושאל הבמה היא מביאה סיפורים לא מעטים הקשורים בנושא הניאוף בספרות, אותו חקרה במסגרת האוניברסיטה, ותבינו מדוע הפכה אותה השיחה הזו לאחת הנשים המרתקות בעיניי, בשילובים המתקיימים בתוכה.

"בואי נלך אחורה", אומרת קור. "חיפשתי את הסיפור הראשון שנכתב בעברית בעת החדשה על ניאוף, וגיליתי שהסיפור הזה הוא לא פחות ולא יותר מאשר סיפור שכתבה חמדה בן יהודה, אשתו של אליעזר בן יהודה, שחיה בחברה דתית, מסוגרת, כיד ימינו של מהפכן, קנאי לשפה העברית. ב-1903 אליעזר בן יהודה שם לב שהמהפכה שלו לא כל כך מצליחה בקרב נשים. לגברים זה היה טבעי. הם לומדים תורה, מכירים את לשון הקודש. היה להם קל. לנשים היה מאוד קשה. אם זה בגלל שנשים לא תמיד למדו קרוא וכתוב, ואם זה בגלל שנשים בארץ ישראל המשיכו לרכל ביידיש, לקלל ברוסית, ולשיר לילד שיר ערש בגרמנית – העברית לא תפסה אצלן.
"אליעזר בן יהודה חשב שהפתרון יהיה ספרות נשית מגויסת. הוא קרא לאשתו, חמדה, ואמר לה, תכתבי סיפור כזה שכל אישה תהיה חייבת ללמוד עברית כדי לקרוא אותו. סיפור שיסקרן נשים. אני לא יודעת אם לזה הוא כיוון, אבל היא כתבה על ניאוף, ולא סתם ניאוף, אלא על משולש רומנטי שעושה מעין תיקון למשולש רומנטי מקראי אחר, זה שכתוב בספר בראשית: יעקב עם רחל ולאה. אז חמדה כתבה על משולש רומנטי בין רחל ליעקב וישראל."

איך אני לא מכירה את זה?!

"האמת שאף אחד לא מכיר. אז זו חתרנות שאין כדוגמתה, וזה אחד הסיפורים שאנחנו נדבר עליהם בערב המשותף הזה, והוא בעצם קריאת תיגר לזה שכשיש כל כך הרבה טאבואים בחברה מסוימת, כל כך הרבה מוסכמות שצריך לעמוד בהן ודברים שאסור לדבר עליהם – אז איכשהו נשים, באופן טבעי, תמיד יפרצו את הטאבו באופן הכי דרמטי, ואנחנו רואים את זה לאורך כל השנים בספרות דתית." 
 

מוריה קור, צילום בני בכר

המתנחלת שכתבה על ניאוף
 
איך נהיה שדווקא הניאוף הפך לנושא המרכזי בחקר האקדמי שלך?

"וואי, זה התחיל כבר מזמן. לפני 15 שנים בערך קראתי שני ספרים במקביל. אני תמיד אומרת בהרצאות שחקרתי את הניאוף בכתיבה העברית, אז פה בגדתי בספר אחד עם ספר אחר, וזה כנראה לא מוסרי לבגוד בספר אחד עם ספר אחר...

"הספרים שקראתי במקביל היו 'חיי אהבה' של צרויה שלו, ו'רצוא ושוב' של מירה קדר. צרויה שלו, את יודעת, סופרת חילונית, בוהמיינית, ומירה קדר סופרת דתית, מתנחלת, חסידה של הרב קוק שבפתח ספרה כתוב שיש בספר 'מובאות שהקדושה יפה להם'. זה אומר שאם בספר יש ציטוטי קודש, ציטוטים מהתלמוד, מהמקרא, ההלכה היהודית גורסת שצריך לשים אותם בגניזה. ואז, נגיד שהספר לא מצא חן בעיניי ובמצב רגיל הייתי מעיפה אותו לפח, אז לא. אני צריכה לשים אותם בגניזה. בכל בית כנסת שתיכנסי אליו יש משהו כמו סל כביסה גדול, או שק גדול, שיש בתוכו סידורים קרועים, תנ"ך מרופט. אי אפשר לזרוק לאשפה.

צרויה שלו, צילום: איציק שוקל ומירה קדר, מקור: וויקיפדיה, צילום הודיה ק. כהן




"אז היה לי את הספר הזה, שלפי ההקדשה יש פה דברים שבקדושה, אז את תיכף מתייחסת לזה אחרת. בשלב מסוים גיליתי ששני הספרים האלה שאני קוראת במקביל חולקים תמה משותפת, והתמה הזו היא ניאוף. רק שבספר החילוני, הספר הבוהמייני הזה של צרויה שלו, היחס לניאוף מאוד ביקורתי וחד. זה ספר שגם בלי עזרה מדעית אני יודעת כשאני מסיימת אותו שבא לי להקיא מנשים שבוגדות בבעלים שלהן. ולעומת זאת, הספר הדתי של הסופרת המתנחלת, שזה ספר שכאמור, מרוב קדושה אסור לי להשליך אותו אלא לגניזה, דווקא שם יש איזו תמת ניאוף שכמעט מצדיקה את הניאוף הזה.

"את קוראת על אישה, אמא להרבה ילדים, שחיה בסביבה דתית ומתאהבת בשכן שלה, ויש שם סיפור אהבה שכשאת קוראת אותו את אומרת, וואי, הלוואי שהם ילכו על זה כבר! כי סיפור האהבה מתוק, וכל מה שמתחשק לך זה שהאם לשישה הזו כבר תבגוד בבעלה החמוד והמסודר ותלך אל השכן. זה הדהים אותי, וזה היה הנושא שחקרתי במסגרת האוניברסיטה, ואז גיליתי שנושא הניאוף בספרות הוא נושא שלא אוהבים לחקור אותו, לא בארץ ולא בעולם.

"אבל באיזו שהיא אנתולוגיית ניאוף בריטית שמצאתי כתוב שספרים שעוסקים בניאוף תמיד ייכתבו על ידי השוליים של החברה, על ידי אנשים שחיים ביישובים קטנים, בשכונות קטנות, מקומות בהם כל אחד נמצא אחד בתחת של השני, מקומות עם מוסכמות חברתיות חזקות, מקומות סגורים, שהמקוריות מושתקת בהם.

"ואז גיליתי שהמאפיינים האלה מתאימים בדיוק לכתיבה של מתנחלות על ניאוף. ומדהים שזה אותו דבר, כי מי שכתב את הספר הבריטי לא ידע על נשים שחיות מעבר לקו הירוק וכותבות פרוזה, אבל המאפיינים ממש התאימו. ואז חקרתי את כל הנושא הזה, וגיליתי ארץ חדשה, מלאת ניאופים בפועל, וניאופים מטפוריים. ואני אומרת את זה כמתנחלת, חשוב לומר." 
 


אמונה אלון, מקור: אתר בית אבי חי, צילום: דן פורגס


"אמונה אלון היא סופרת מדהימה"
 
בכל זאת, כמה ספרות נשית דתית בנושא הניאוף כבר יש?

"היא הולכת וגדלה. כי ספרות נשית התחילה לא רק ברומנים שאנחנו מכירות היום. אם ניקח, לדוגמה, את ספרות המתנחלות שכל כך יקרה ללבי, אמונה אלון, לדוגמה, שתהיה אורחת בערב שלנו, היא בעיניי הסופרת הכי מדהימה בעולם. אני יודעת בעל פה את הספרים שלה. אני חולה עליה. ולפני שנתיים פגשתי במקרה את הבן שלה שאמר לי שהיא אמא לא פחות מדהימה מכמה שהיא מדהימה כסופרת, וזה, מבחינתי, כבר התגלמות השלמות. גם אמא מדהימה וגם סופרת מדהימה.

"אמונה אלון התחילה מהמקום הכי נמוך להתחיל בו בשרשרת המזון הספרותית. יחד עם בעלה, הרב בני אלון, הם הקימו את הוצאת הספרים הראשונה ביהודה ושומרון, הוצאת 'בית אל', והדבר הראשון שהיא עשתה היה לערוך את המאמרים של בעלה על כתבי הרב קוק. התפקיד הכי ראשוני, הכי בסיסי. אחר כך היא התקדמה מדרגה באבולוציה הספרותית וכתבה לילדים. עכשיו, כמה שאנחנו  יכולות להגיד שספרות ילדים היא ספרות קריטית שיכולה להשפיע על הנפש בשלבים הכי חשובים, היא עדיין נחשבת - לא רק בארץ - כמדרגה נמוכה."

את בטוחה?

"ספרות ילדים זו ספרות שלא זוכה לשום פרס, לדוגמה. אין, ואם יש זה משהו מחתרתי. אין שום פרס יקר ערך לסופר ילדים. יותר מזה, אפילו לפני מאה שנה גברים השתמשו בפסבדונים נשיים כדי לכתוב ספרי ילדים. כל כך נחות זה היה.

"אחר כך אמונה אלון הייתה פובליציסטית. היא הייתה, בעצם, השופר של גוש אמונים בתקשורת. אם זה ב'נקודה', ב'ידיעות אחרונות', בכל מיני מסגרות, ובראייה רטרואקטיבית, כשאת קוראת את מה שהיא כתבה כבר אז, את רואה שהפמיניזם תמיד היה שם, והדעות המאוד לא מאפיינות את הסטיגמה שיש על המתנחלת הממוצעת היו שם תמיד. גם ברומנים יש שם שכלול. כשהיא לוקחת את הנושא של הניאוף היא לא כותבת רק על מעשה שאנחנו קוראים לו היום בגידה פיזית. היא לוקחת והופכת את זה למטפורה."

לא בטוחה שהבנתי

"באנגלית, המילים 'ניאוף' ו'עבודה זרה' באות מאותו שורש. גם אצלנו, מי שלא הולך בתלם שאנחנו חפצים בו אנחנו אומרים עליו, 'הוא בוגד'. בחברה הישראלית זה מאוד מאפיין. מי שקרא את 'הבשורה על פי יהודה' של עמוס עוז, זה הכי בולט. מי שלא מיישר קו עם המיינסטרים הציוני הוא בוגד. זה משהו שנוח לנו להגיד. זו מילה מאוד חריפה שאנחנו משתמשים בה. אמונה, למשל, משתמשת בניאוף גם בתור אקט וגם בתור משל למה שקורה בחברה הישראלית, בפוליטיקה הישראלית.  היא ממש משכללת את זה. וגם איתה אנחנו נדבר בערב בבית אביחי." 
 



"איש ציבור שנואף יקבל גלוריפיקציה"
 
סליחה על הסטיגמטיות שאני מביאה, אבל גם את, בדומה לדרך בה תיארת את אמונה אלון, מגלמת את ההפך ממה שהייתי מצפה מהדמות שאת אמורה לייצג כ"מתנחלת דתייה", כמו שאת מגדירה את עצמך

"נכון. זה לא מקובל. אולי דווקא כי אני באה מבחוץ. בגדול אני מייצגת את עצמי."

אבל אין באמת דבר כזה כי אדם מגלם תמיד, באופן כזה או אחר, זמן ומקום

"אני תוצר תל אביבי. למדתי בבית ספר לאמנויות, היינו מין מסורתיים אשכנזים כאלה. אבא שלי זה אבשלום קור. אז נגיד כשאבא שלי ראה את התיזה שלי הוא הזדעזע. כי זה לא רק עניין של דת אלא גם של שמרנות. ניאוף זה נושא שלא נעים להתעסק אתו. אף אחד לא רוצה לדבר על ניאוף, למרות שזה קורה הרבה יותר מרצח. תראי את עשרת הדברות. הבחירות עכשיו קרובות, אז אנחנו הרי לא נצביע לאיש ציבור שגנב, ולא נצביע לאיש ציבור שרצח, הוא הרי לא יראה את הפרצוף שלו. כשאיש ציבור לא מכבד את ההורים שלו ולא מרים טלפון לאימא בכל יום שישי, אפילו לא נדע. אבל איש ציבור שנאף, איכשהו, בחברה שלנו, זה עשוי אפילו להעניק לו גלוריפיקציה."

אני דווקא יכולה להבין את זה. איזה ניחוח סקסי של דופק פועם שפתאום מתלווה לדמות שלו. ויש בניאוף משהו אנושי, שהרבה יותר קל לנו להזדהות איתו מאשר עם רצח, את לא חושבת?

"אני לא חושבת ככה. אני מזדעזעת מניאוף לא פחות מדברים אחרים. אם אני יודעת שאיש ציבור נפל בניאוף אני לא אתן לו את הקול שלי."

אז אני מודיעה לך כבר מעכשיו שדי בטוח שכולם שם נפלו כבר בניאוף, ומחזירה אותך למה שאמרת בתחילת השיחה על הספר של מירה קדר, שגרם אפילו לך להשתוקק, כקוראת, לכך שהגיבורה תפצח כבר בניאוף

"וזאת מניפולציה איומה בעיניי. זה נורא בעיניי. יש מין ז'אנר בספרות הזאת שבה את רואה הרבה פעמים שהיוצר עושה עלייך מניפולציה. יש, למשל, ספרות שכותבת על מקרי ניאוף, ולפני הדבר עצמו יש הקדמה שמספרת כמה שהיא עקרת בית מסורה וכמה קשה לה לטפל בילדים וכמה שהבעל אף פעם לא זמין, היא עושה הכל לבד... זאת מניפולציה נשית קלאסית שמצדיקה את עצמה. 'זה לא אשמתי שאני נואפת'... בעיניי זה בלתי נסלח. אני יודעת שאפילו הקב"ה סולח, אבל אני לא מסכימה." 

  
 האירוע יתקיים ביום רביעי, 3 באפריל 2019 בשעה 20:30 בבית אבי חי בירושלים. פסטיבל עונת הספרות, אביב 2019 בבית אבי חי יתקיים בין התאריכים 4-1 באפריל. להזמנת כרטיסים: 02-6215300