סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: מרב יודילוביץ' אלון אופיר: לחיות או לא לחיות?
 

 
 
"הרופא אמר לי שזה עניין של ימים עד שהגוף יקרוס. שאלתי את עצמי איזה חיים צפויים לי. בלי מערכת חיסונית, על תרופות ודיאליזה כל החיים. אמרתי, לא תודה. זו הייתה התאבדות, אבל היה לי ברור שאני לא מוכן לחיות בכל מחיר."
במאי ההצגה "של מי החיים האלה לעזאזל?" בתיאטרון חיפה מדבר על שאלת השליטה של האדם החולה בחייו, דילמת המתת החסד וזליגת התיאטרון לתוך החיים. ריאיון חשוף


דיזנגוף. צהרי יום שבת. תל אביב מתנהלת לה בעצלתיים, נינוחה ומתפנקת בשמש שקרנית של חורף. לראיון הוא מגיע באופניים חשמליים. מסיר את הקסדה ומניח על השולחן. עם השיער הסתור והטרנינג נדמה כאילו הזמן לא נגע בו. הוא מצית סיגריה בסיגריה ואומר: "לפני כמה ימים חלמתי שאני מת בתאונת דרכים. ממש יכולתי לראות את עצמי שוכב שם. התעוררתי כולי מזיע. לקח לי כמה דקות להירגע. הזוי, לא?". כשמדובר בבמאי התיאטרון, אלון אופיר, שכבר חודשים מסתובב בראשה של דמות, פסלת שמתעוררת לזוועתה בבית חולים, מגלה שהיא משותקת מהצוואר ומטה ומבקשת לסיים את חייה, ההדהוד ברור. 
 



של מי החיים האלה, צילום: ז'ראר אלון

"יצאתי מזה בנס"

 
"כשהתיאטרון והחיים מתערבבים, כלומר כשיש השקה או חיבור מסוג זה, אני יודע שמדובר בהצגה שהיא צומת משמעותי וחשוב בחיי", הוא אומר. בתוך רצף עשייה מגוון מאד ורחב היקף, ההצגה "של מי החיים האלה", שעלתה החודש בתיאטרון חיפה בבימויו, היא ללא ספק צומת. המחזה, שכתב בשנות ה-70' המחזאי הבריטי בריאן קלארק, מציף את שאלת השליטה של האדם החולה בחייו, או ליתר דיוק את האופן בו יסיים את חייו. על אף גילו הצעיר, 52, את הנושא הזה אלון אופיר מכיר בגוף ראשון.

לפני שנים ספורות במהלך בדיקה שגרתית אצל רופא, התברר לו כי הוא נדרש להשתלת כבד. הרופא הפציר להתאשפז בדחיפות. "זה עניין של ימים עד שהגוף יקרוס", אמר. אופיר החליט להמתין. "שאלתי את עצמי איזה חיים צפויים לי? בלי מערכת חיסונית, על תרופות ודיאליזה כל החיים או השתלה, שיש להניח שהגוף ידחה לפחות פעם אחת, אינספור איסורים, תופעות לוואי, מעקב רפואי צמוד". לפני שנתן את עצמו בידי מערכת הבריאות, אמר: 'לא תודה'. "זו הייתה התאבדות, אני יודע, אבל היה לי ברור שאני לא מוכן לחיות בכל מחיר. ישבתי שלושה ימים וחיכיתי למותי, בנס המערכת התאזנה".

בעוד לאופיר ניתנה האפשרות לבחור, קלייר הריסון, גיבורת המחזה, מוצאת עצמה כבולה בתוך מערכת רפואית שתעשה כל שביכולתה כדי שתמשיך לחיות. "קלייר הגיעה לבית החולים אחרי תאונה כשהיא מחוסרת הכרה. זכות הבחירה להימנע מטיפול רפואי, ניטלה ממנה. היא לא ויתרה עליה. הצילו את חייה ומבחינתה דנו אותה בכך למוות כיון שמשמעות המשך החיים ככה, כמות שהם, זה תלות מוחלטת במכונות ובבני אדם".

על אף שבחייו הפרטיים ההחלטה להימנע מטיפול, גם אם הדבר עלול לעלות בחייו, הייתה חד משמעית - בחדר החזרות, אופיר ואיתו כל צוות השחקנים, יחידת קומנדו מרשימה ובראשם אסי לוי בתפקיד הראשי ושלום שמואלוב בתפקיד הרופא המטפל, עברו מטוטלת של התחבטויות והתלבטויות. "לנתק או לא לנתק, זו השאלה", הוא זורק פרפראזה על הדילמה של הנסיך הדני השקספירי ומוסיף במבט קמוט מצח: "אני מגיע לחדר החזרות עם דעה נחרצת אחת ויוצא ממנו עם דעה חד משמעית הפוכה. זה מטורף. התנדנדתי כל הזמן בין 'חייבים לנתק אותה' לבין 'בשום פנים ואופן לא'". 
 



של מי החיים האלה, צילום: ז'ראר אלון

ישראל הולכת אחורה
 
קשה להמעיט בחשיבות הצגת המחזה בטח ובטח במדינה כמו ישראל שבהגדרתה כמדינה יהודית ודמוקרטית, נאלצת להלך בין הטיפות ולאזן בין ערכים דתיים אבסולוטיים כמו 'קדושת החיים' לבין ערכים דמוקרטיים אבסולוטיים כמו זכות אדם וחירותו. מספיק לרפרף על החוק הקיים והפסיקה בישראל, כדי להבין שמשקל ערכי הדת היהודית משמעותי ומהותי באופן חריג גם בהחלטות בית המשפט החילוני בהגדרתו, בבואו לדון בנושא שעניינו זכות האדם על חייו ומותו או במילים פחות מכובסות: המתת חסד על נגזרותיה.

אופיר מודה כי במהלך החזרות תהה לא פעם כיצד תתקבל ההצגה בקרב הקהל הישראלי. "בתוך עמי אני יושב. זה מחזה שמאתגר את תפיסת המוסר ונוגע בערכים ליברליים עמוקים, ומה לעשות שישראל 2019 לא רק שאינה ליברלית, היא הולכת אחורה. אנשים לא מתחסנים היום, לא מוכנים לתרום איברים, מחכים לאישור הרב. הרבנות, מצדה, אומרת: 'אין חיים שלא שווה לחיות אותם', אבל מה עושים מול אדם שאומר: 'ככה אני לא רוצה לחיות?'".

אני בספק אם ברבנות נמצא הקהל המיידי של התיאטרון

"אני מדבר על הרבנות כמזהה אווירה. קראתי לפני כמה ימים שמול קניון איילון ברמת גן לא נתנו לתלות שלטים של תמר זנדברג כי היא אישה. אני שואל אותך, זה אמיתי? ישראל הולכת אחורה והשאלה שבה עוסקת ההצגה לוקחת את האנושות שנות אור קדימה".

אמרת לי פעם שהתיאטרון אינו מוביל אחריו את הקהל, אלא הולך בעקבותיו ומשקף את הקיים. זו בחירה אמיצה לדעתך להציג מחזה שכזה היום?

"יש בזה אומץ בגלל הז'אנר שמאתגר לא בגלל הנושא. קשה להציג היום דרמות. אפילו קומדיות זה לא פשוט. אנחנו עמוק בשלב מחזות הזמר. החברה המודרנית לוקה בהפרעת קשב. זפזופ, סינקים קצרים, פתיחת חלונות, מחשבה דיגיטלית. זה פגע לכולנו ביכולת הריכוז ותיאטרון הוא מדיום שדורש מאמץ. יכולות הקשב של הקהל השתנו ולכן אני אומר, זה הז'אנר שמאתגר והקשיים הטכניים שסיפור שכזה מעמיד בפני התיאטרון". 
 



של מי החיים האלה, צילום: ז'ראר אלון


"המדיום תיאטרוני, החשיבה קולנועית"
 
כשאופיר מדבר על אתגר וקושי, הוא מכוון בעיקר לעובדה שהדמות הראשית במחזה שכובה כמעט לכל אורכו על מיטת בית חולים כשרק ראשה נע ומדבר. "כשאין לגיבורה שלך פעולה פיזית, אתה מוגבל. זה הופך את העמדת הסצנות לכמעט בלתי אפשרית. כל מי שרוכן עליה, מסתיר אותה. אין ספק שזה דורש פיצוח. במובן זה, בקולנוע קל יותר, המצלמה יכולה להתקרב, להתרחק, להכניס את הסביבה לפריים, להתמקד - לפעול בשבילך. המחזה הזה הוא בפירוש חידה שצריך לפתור".

עיצוב התפאורה של לילי בן נחשון נקי. הבמה פתוחה ואין בה קירות להיאחז בהם או לנתק את החולה מכל מה שמתרחש סביבה. "מעבר בין לוקיישנים מפשק את ההצגה, ואותי עניין לשים את הנושא במרכז. ההתנהלות היומיומית בבית החולים ריאליסטית, אבל היעדר הקירות מעביר את התחושה שקלייר חווה. רופאים מדברים עליה, מסתכלים עליה, מצביעים עליה. כל הצוות הרפואי מתבונן מלמעלה על המתרחש. כל הזמן נוכח. היא חשופה לחלוטין ובשליטה מוחלטת של הסביבה. אין לה רגע של פרטיות. אין רגע נחמה. זה אמצעי הבעה מאד עוצמתי".


אתה מציב על הבמה מסכים שעליהם מוקרנים לאורך ההצגה המחשבות, החלומות והפחדים של קלייר, כמו הצפה של תת-מודע. זה למעשה לסגור קלוז אפ על השחקנית ולפתור בכך את הקושי שיוצרת הבמה הפתוחה. זה שימוש בתיאטרון באמצעים לחלוטין קולנועיים

"המדיום תיאטרוני, אבל החשיבה בפירוש קולנועית. קלייר אמנית ומה שפעיל אצלה זה הדמיון והמחשבה החדה. צריך לתת לזה מקום, מבע ויזואלי של עולם פנטסטי, מחשבות, פחדים, מאוויים. שימוש בווידיאו זו דרך להעצים את מה שמתרחש לה בראש. זה נותן עוד רובד שלא קיים בכתיבה. אני משתמש בזה מעט מאד כדי לא לגנוב פוקוס. זה עלול בקלות להפוך להצגת קונספט, מה שיגרום לקהל להתעסק בטכניקה במקום בסיפור". 
 


של מי החיים האלה, צילום: ז'ראר אלון



"ההצגה נולדה בשביל אסי לוי"
 
דיברת מקודם על הדרמה כז'אנר מאתגר אבל בהצגה הזו זה הנושא שמקל על החיבור פשוט כיוון שההתמודדות הזו היא חוויה מכוננת ומוכרת באופן אישי לכל מי שאי פעם סעד חולה חשוך מרפא או נדרש להתמודד עם הסוף

"כשקראנו את המחזה בפעם הראשונה, כל אחד מהשחקנים סיפר סיפור משיק שהוא מכיר מחייו. על זה אני סומך. עם זאת, יש לנו נטייה להתעלם מהמוות, להדחיק אותו. אנחנו לא נעצרים ביומיום על השאלה 'מה הם חיים ששווה לחיות אותם'. אחת לכמה זמן שומעים בתקשורת על אנשים כמו שדר הרדיו עדי טלמור, שביקש לסיים את חייו בקליניקה של דיגניטאס בשווייץ ועוברים הלאה, כי אנחנו לא רוצים לחשוב על המוות. זה נושא שאתה נותן עליו את הדעת כשאין ברירה וזה מגוחך, כשחושבים על זה, הרי כולנו נגיע לצומת הזה".

זו הפעם השלישית שאתה מביים את אסי לוי. קצת כמו לחזור הביתה

"אני אוהב לעשות דרך עם שחקנים. אהפוך עולמות כדי לעבוד שוב עם שחקן שיש לי איתו שפה משותפת וההצגה הזו, נולדה בשביל אסי. חיפשנו מחזה עבורה שזה, אגב, משהו ששווה להיעצר עליו, כיוון שאני לא מכיר הרבה מנהלי תיאטרון בישראל שבונים רפרטואר תוך מחשבה על שחקן. זה נדיר וזה מרגש. אסי היא אדם חד פעמי ושחקנית עם איכויות נדירות. יש בה הכל, אלף צבעים: היא רגישה וקשה וכנועה וחזקה ומדויקת וכל כך מוזיקלית".

זה תפקיד נורא קשה, מסחטה רגשית ופיזית. איך עוזרים לשחקן לשרוד את זה?

"אני אגיד פה משהו שיישמע מהפכני – אני לא רוצה ששחקנים יעבדו מתוך רגש. כלומר, כל העניין הזה של להיכנס לסיטואציה, מבחינתי מסוכן. אסור להשתית הצגה על מצבו הנפשי של השחקן, כיוון שביום שהוא לא 'ירגיש', ההצגה תקרוס. זה לא תפקידו של השחקן להרגיש, זה תפקיד הקהל. שחקן צריך לדעת לשקר ולשכנע באופן המקצועי ביותר. שיזייף, אבל שיזייף טוב. שחקן חייב 'לספק את הסחורה' גם כשהוא ריק לחלוטין".



של מי החיים האלה, צילום: ז'ראר אלון


איך עושים את זה בדיוק?

"לזייף בכי? זה הדבר הכי קל בעולם. כמה פעמים אתה יכול לחזור לאותו אירוע דרמטי בחייך ולנצל אותו לצורך תפקיד? אתה שוחק את השריר הזה באיזשהו שלב. אתה נמצא בעולם הפנימי שלך, שמתעסק בעברך ולא בהווה מול הפרטנר. אתה צריך לדעת לזייף בוירטואוזיות, זה המקצוע! אתה משתמש בהכרות הרגשית שלך עם עצמך כדי לזמן את הרגש אבל זה לא הכרח לחוות את זה רגשית".

וואו
"השחקנים האנגלים טובים בזה. הם נותנים לך תחושה שהם קורעים את נשמתם ואז, איך שהם מסובבים לקהל את הראש, הם קורצים לחבר שלהם בקוליסות. יוסי גרבר היה כזה. אלוף. מה שאני אומר, אגב, אלו דברי כפירה מוחלטים בעיניי במאים ושחקנים רבים שיגידו שאני זונה מטומטמת ומסחרית". 
 
"מרגע שהתחלתי לביים, אני משחק יותר טוב"
 
בוא נדבר על התפר הזה שבין משחק לבימוי. למעשה אתה אחד הבמאים היחידים בארץ שמקפיד להמשיך ולשחק. למה?

"כי זה יתרון אדיר בעיניי כמעט בכל אספקט. זה מעשיר ומחדד את היכולות ואני יכול לומר בפה מלא שמהרגע שהתחלתי לביים, אני משחק יותר טוב. בכל הנוגע לבימוי, ההיכרות שלי עם הקהל עוזרת לי בחדר החזרות. אני יודע איך מה שאני עושה בחזרה יהדהד בטבריה, בירושלים או בחיפה כיוון שהופעתי שם ואני מכיר את האולם והקהל. זו אינפורמציה שלבמאים שאינם שחקנים, אין. מעבר לכך, במובן הכי פרקטי, ריבוי יכולות מקל ביצירת רצף תעסוקתי". 


אלון אופיר, צילום: ז'ראר אלון

למה הכרת הקהל חשובה בחדר החזרות?

"כיוון שתיאטרון צומח מתוך המקום שבו הוא מתקיים. אני מדבר אל הקהל שבתוכו אני חי ולא מעל לראשו. אני מכיר את הניואנסים והקודים שלו ורואה בו פרטנר. זו הסיבה שאני ממשיך לשחק ולנסוע לכרמיאל ולדימונה ולבאר שבע ולחיפה – כדי שאוכל לראות ולהרגיש את הקהל. במאים שלא עושים את זה תקועים במגדל שן בלי להבין שהחברה הישראלית נמצאת במקום אחר. לעשות הצגות גרמניות אמנותיות ושכלתניות זה לדבר לקהל בשפה זרה. בעיני הניסיון לחנך את הקהל הוא חטא. זה לא אומר להתפשר, אפשר להציג נושאים טעונים ומורכבים ככל שיהיו, ברמה המקצועית הכי גבוהה ובדרך שתאפשר לקהל חיבור. אני אוהב את הקהל שלי ומאמין שאם אנחנו מבקשים ממנו לעצור את חייו לשעה וחצי, לכבות טלפונים ולהיכנס לתוך הסיפור, צריך ללכת לקראתו. כמו בדייט. אף אחד לא אוהב שחופרים לו בראש. אם אתה רוצה את הקהל שלך מעורב ונוכח, צריך לקחת את זה בחשבון".

אתה מדבר על מעורבות קהל ואני חושבת על תיאטרון ואמנות מעורבת יותר. אנחנו ערב בחירות מהמטונפות שידעה ישראל. עד כמה כל זה משפיע על עולם היצירה הישראלית?

"אני אומר ככה, אין לנו זכות לומר שפוליטיקה לא מעניינת אותנו. זו השתבללות ובמדינה שלנו, יש לזה השפעה ישירה על מציאות חיינו. זה קובע מציאות. אני כל הזמן אומר לחברים שלי: תתפקדו. לא חשוב לאיזו מפלגה – שמאל או ימין – אבל תראו מחויבות למקום. אני משתגע מחוסר מעורבות, מאנשים שאומרים: 'עזוב אותי, אני לא מצביע'. בכלל, יש לי רעיון מעולה להצעת חוק בנושא ההצבעה בבחירות".

נו

"חובה מנדטורית. מי שלא מגיע להצביע ישלם קנס של 500 שקלים אלא אם הודיע מראש על הימנעותו במכתב שיידרש להניח פיזית אצל פקיד. עצם המאמץ, ידרבן להצביע".

אז זה מה שאתה עושה בזמנך החופשי – ממציא הצעות חוק?

"גם. אני מאד בענייני פוליטיקה. אני לא שומע מוזיקה, רק ערוצי אקטואליה ואת החדשות שאני רואה בכל הערוצים". 

ולחץ הדם בסדר?

"אני הולך לישון כשברקע CNN."

למה זה טוב?

"זה מרדים אותי. כשאני שומע מוזיקה אני לא מסוגל להירדם, אני נשאב למוזיקה והיא מפעילה לי את הראש. דיבורים זה אמביאנט"

אני בטוחה ש- CNN היו שמחים לדעת שהם מוזיקת רקע מייצרת אווירה

"הייתה תקופה שהייתי בערוץ הכנסת. נדב פרי ועמית סגל..."

לא משעמם להיות אתה.

"מה אני אעשה, כל המלל הזה מרגיע אותי, בחיי".
 

לרכישת כרטיסים


למועדי מופעים >

21/03/2019   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. ראיון אינטליגנטי ומרתק. תודה
שי , תל אביב (23/04/2019) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע