ובסופו של דבר, כשהמסך יורד ואור האולם כבה, מה שנותר הוא זיכרון. זה הזיכרון שחי באלה היושבים בחושך ומהדהד הרבה אחרי שהכל כבר נגמר. הרבה זיכרונות הותיר אחריו עודד תאומי. 60 שנה של צלילות עומק אל תוך נימי נימיהן של אינספור דמויות, שנתן בהן חיים וצרב כזיכרון חי בכל מי שראה אותו בפעולה, הפכו אותו לאגדת תיאטרון מקומית.
 
הוא היה פועל מסור ונאמן של מפעל התיאטרון הישראלי ומלך בבמה, שהרעיפה עליו, מצדה, אהבה. היה לו קסם נדיר ויופי, כריזמה יוצאת דופן ונונשלנטיות סוחפת, נוכחות בימתית מסעירה, יצרית ורבת רושם, ישראלית כל כך על כל הישירות והרגישות, העצמה נטולת הפאתוס, ההוד והפשטות שהתערבבו זה בזה והרעב. רעב תמידי. רעב שלא דעך ולו לרגע, אולי ההיפך, רק הלך והתגבר.
 
לפני ארבעה שבועות, עצם עודד תאומי את עיניו בפעם האחרונה. הוא מת בשנתו. דום לב אחרי תקופה ארוכה של סבל. את מחלת הסרטן, שהכתה פעמיים - המחלה שלקחה ממנו בדיוק שבע שנים קודם לכן את חוה, רעייתו ואהבת חייו - ניצח, אבל כוחותיהם של הגוף והנפש תשו. ארונו הוצב על במת תיאטרון הקאמרי. הזוכרים היו שם לזכור. לא מספיק, אבל היו. התיאטרון, שהוריד אותו מהבמה שהייתה חייו, התגייס עם מותו ועשה את מה שצריך היה לעשות. מילים יפות נאמרו. קולגות עמדו לצדי הארון, שהונח על הבמה, שומרי גחלת כנהוג בתיאטרון בפרידות אחרונות.


עודד תאומי, החגיגה, צילום: ז'ראר אלון

"התיאטרון הוא חיי"
 
חשבתי על משפט שאמר כשהוא מוכה וחבול מהניתוק החד צדדי מהתיאטרון. אז, דיבר כמרחיק עדות, על היחס לזקני התיאטרון הרוסי: "מספרים שיש ברוסיה בית אבות בו משוכנים כל השחקנים הגדולים. כל שחקן שעובד על תפקיד קלאסי, נפגש בהוראת התיאטרון עם שחקן שעשה את אותו התפקיד. נותנים כבוד". ישראל 2019, שעסוקה בשכתוב ההיסטוריה, לא מאמינה בארכיאולוגיה. היא מאמינה באלוהים.
 
"בשבילי, האלוהים הוא התיאטרון", אמר לי בראיון שקיימנו לפני שנים. "התיאטרון הוא חיי. אין לי תחומי התעניינות אחרים. זו האמנות האמיתית שלי. אני מרגיש ברוך אלוהים. דרך העבודה, דרך הדמויות, אני כל הזמן למד על עצמי", אמר. הדמויות ששיחק לימדו גם את הצופה בו, משהו על עצמו.
 
לכל אחד יש את עודד תאומי שלו. אצלי זה התחיל עם "חוה ועודד בארץ הקסמים", תקליט שסבב וסבב וסבב על הפטיפון הישן עד שנחרשו בוויניל תלמים עמוקים שסדקו אותו לעד. חוה אלברשטיין ועודד תאומי הצליחו, בדרכם, ללכוד בקפסולת זמן נצחית תקופת חיים של חברה, שנות ילדות, ימי תום. 
 



להקפיא זיכרון בזמן
 
תאומי שיחק עשרות תפקידים בתיאטרון הקאמרי ומרבית התיאטרונים הרפרטואריים הגדולים בארץ, רובם המוחלט תפקידים ראשיים ומרכזיים של דמויות מורכבות ורבות פנים, אשר תמיד הצליח להרכיב אותן לתצרף אנושי עשיר ורב שכבתי. קשה עד בלתי אפשרי לבחור במה לגעת, אבל זו הדרך היחידה להקפיא זיכרון בזמן.
 
אולי סר? ששיחק ב-2003 במחזה "המלביש" של רונלד הארווד שנוגע במסורת תיאטרונית שכבר איננה. תאומי, שחלם לשחק את ליר ושיער שככל הנראה זה כבר לא יקרה, הצליח דרך התפקיד הזה להגשים חלקיק חלום כשחקן קשיש ותשוש כוחות, מנהל להקה נודדת, שמסיירת בין ערי שדה באנגליה המופצצת במלחמת העולם השנייה. בין פיסות הדמויות השקספיריות שהחליף סר ערב ערב, היה גם ליר. תאומי בהק בדואט הזה עם יצחק חזקיה בתפקיד המלביש שלו, עוזרו האישי ואיש סודו. רק לדמיין איזה ליר יכולנו להרוויח. 
 


עודד תאומי ונינט דינר בסצינה מן הסרט "הם היו עשרה", 1960


אולי "המנצח"? עוד מחזה של הארווד שגם אותו ביים מיכה לבינסון והציג בישראל ב-1996. תאומי שיחק את מאסטרו וילהלם פוטוונגלר, מגדולי המנצחים של המאה ה-20, שעמד בראש התזמורת הפילהרמונית של ברלין במשך יותר מ-25 שנים ובחר להמשיך בתפקידו גם במלחמת העולם השנייה תחת שלטון הרייך. אי אפשר היה להסיר ממנו את העיניים. זו הייתה, מבחינתי, חוויה משנת חיים שנגעה בשאלות מהותיות בנוגע לאמנות ופוליטיקה.
 
ישראל קסטנר! כמובן ש"קסטנר". המחזה ההיסטורי המעולה של מוטי לרנר מ-1985. מחזה חובה. הפקה בבימויו של אילן רונן, שהיא טור דה פורס של כל הנוגעים בדבר ובראשם תאומי, רב אמן בתפקיד שנדמה היה כאילו בדיבוק נפש מדובר. תאומי צלל אל תוך תהומות הסיפור של קסטנר והזיהוי עם הדמות היה מוחלט עד כדי כך, שעד היום קשה להעלות על הדעת שחקן אחר שייכנס לנעליו. חיתוך הדיבור, אחיזת הגוף, המבע שכמו הקימו לחיים את ד"ר קסטנר מספרי ההיסטוריה שלמדנו, לא היו חיקוי בשום אופן, אלא הוויה משוכפלת. הבערה הפנימית הזו, איכשהו בניגוד לכל הגיון תמיד נשלטת, הובילה אל מונולוג הסיום שנכתב בשל התעקשותו של תאומי ושינה לא רק מבנה של מחזה כתוב, אלא שפך אור חדש על דימוי של אישיות היסטורית מעוררת מחלוקת. 
  




חום, אנושיות ואמפתיה
 
תאומי חרך את הבמה, אבל מעבר לכך, כשחושבים על רבים מתפקידיו הוא העמיד מראה נאמנה למורכבות האדם, הלך והוליך בין קצוות, סתירות וקונפליקטים שהם הם ליבת הדרמה. הייתה בו היכולת להביט פנימה אל התהומות והחכמה לזהות, לפענח ולתרגם מרכיבי נפש, דחפים ומהלכים רגשיים באופן הכי אורגני שאפשר. שילוב של חום, אנושיות ואמפתיה, שאפשרו לו לייצר אינספור גוונים בשטח האפור של הנפש. ולהט, חודר רקמות, מעורר ומדבק, שאי אפשר לזייף.
 
"הקדשתי את כל שנותיי על הבמה לאתגר עצום - לפענח את טבע האדם לעמקו באמצעות אמנות התיאטרון", אמר עם קבלת הפרס על מפעל חייו. "עשיתי כל שיכולתי כדי להתמודד עם האתגר הזה, בין אם תכליתו תיקון האדם או החברה. אני מציב את האתגר הזה כעת בפני שחקני התיאטרון המשחקים היום על הבמות בישראל ומקווה שיתמודדו איתו ביתר הצלחה ממני".
 
אינספור דמויות חולפות נגד העיניים בזו אחר זו. מרתון שיש בו רק מנצחים. האדמו"ר במחזה"שיינדלה" של רמי דנון ואמנון לוי, שהייתה אחת ההצלחות הגדולות של הקאמרי בשנות התשעים בזכות הטריו הנפלא של אורנה פורת, מירב גרובר ותאומי. וכמובן "מותו של סוכן" של ארתור מילר בבימויו של מיכה לבינסון לצדה של תיקי דיין. וילי לומן שלו היה חד פעמי. אני זוכרת אותו באיבסן – "אויב העם", מתפקידיו הגדולים. היו כה רבים שכאלה – "תפקידים גדולים". למעשה קשה לספור את כל אותם שהוכתרו כ"תפקיד חיים" לאורך הקריירה שלו.


עודד תאומי, פרוסט. ניקסון, צילום: ז'ראר אלון


איל ב"ביקור הגברת הזקנה" של דירנמאט לצד ליא קניג ולהקה אדירת מימדים של שחקנים מהקאמרי והבימה. כשחושבים על זה, היום יש להניח שאף תיאטרון, לא היה מצליח להרים כזו הפקה עם הרכב כזה של שחקנים. או פרופסור היגינס, במחזמר "גברתי הנאווה", עם ריטה, אריק לביא ושלוימל'ה בר שביט. זו היתה חגיגה שעל אף הניסיונות שהיו מאז, לא הצליחו לשכפל. והיה את "קופנהגן" של המחזאי הבריטי מייקל פריין, פנינה תיאטרונית בה שיחק תאומי את הפיזיקאי הדני, ממציא מכניקת הקוואנטים ומהפכן בתחום חקר האטום, חתן פרס נובל, נילס בוהר. זה היה משחק מוחות מאתגר בין טריו שחקנים (אוהד שחר בתפקיד תלמידו המחונן, הפיזיקאי הגרמני ורנר הייזנברג ושרה פון שוורצה בתפקיד רעייתו, מרגרטה בוהר) מרשים במידת הדיוק שבו. 
 
ואיך אפשר בלי וילי ברנדט, ב"דמוקרטיה", עוד מלאכת מחשבת מאת פריין, שעלתה בקאמרי שנתיים אחר כך בבימויו של עמרי ניצן. ואולי זה העניין? הסתירות הפנימיות שהצליח תאומי להביא לידי ביטוי בדמויות שבנה נדבך על נדבך. בדיוק כמו ברנדט - רבות השפעה ובו בזמן משופעות בחולשות אנושיות, נחרצות ובה בעת חצויות ומפוצלות, ממגנטות כמו אור השמש אך מפלרטטות עם הצד האפל. כך האב בהצגה "החגיגה" שביים חנן שניר, כך נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון במחזה של פיטר מורגן, "פרוסט.ניקסון", שביים עודד קוטלר. זו הייתה ההצגה האחרונה בה שיחק. 
 

צילום מסך מההצגה "דמוקרטיה"


מסך יורד ומסך עולה
 
אין ספק, תאומי ידע לבחור. לעתים חשב שהדבר בעוכריו. "הלוואי שהייתי פחות בררן ונוח יותר להסכים". למען האמת, זה לא יכול היה להיות אחרת. תאומי היה "פיינשמעקער" במובן הכי טוב של הביטוי. "אי אפשר לראות שחקן על הבמה בתפקיד ריצ'רד השלישי של שקספיר ובמקביל בפרסומת של חומרי ניקוי לשירותים", אמר. לא מאד פוסט מודרני, אבל בהחלט קלאסיקה. אמנותו הייתה תורתו ובתורה זו הייתה ליבת אמונתו.
 
ארבעה שבועות חלפו מאז נטמן עודד תאומי בחלקת האמנים שבבית העלמין ירקון. מסביב לחלקת הקבר עמדו בני משפחה, חברים, קולגות ומחאו כפיים. Standing ovation כהלכתו בזמן ירידה מהבמה. 
 


עודד תאומי, יוני 2010, מקור: אתר וויקיפדיה, צילום: Hanay , חנה יריב


שחקנים יש רבים, אבל עודד תאומי יש רק אחד ואינו דומה אלא לעצמו. חברמן של סנדלים בבית ועל הבמה – מלך. ומהו מלך? נישא אבל לא מתנשא, מי שנושאים אליו עיניים כיוון שיש בו גדולה, מכיר בערכו אך שומר על צניעות. ומהי צניעות? ההכרה שכמו שזה בא, כך בקלות זה יכול להיעלם. מסך יורד ומסך עולה. עולם כמנהגו נוהג והחיים, לא נעצרים.
 
התיאטרון הישראלי חסר אותו בין שורותיו. לו היה נדיב יותר, היה משכיל להעניק לו וגם לנו עוד כמה רגעי נחת וזיכרונות. "אנו נפרדים ממך בקידה עמוקה של תודה", כתבו נשיא המדינה ראובן ריבלין ורעייתו נחמה במילות הניחומים.
 
תודה על המעוף ועל רגעי החסד שהאירו מקומות נסתרים בתוכנו. תודה על המראה שהחזקת במשך ששה עשורים אל מול פנינו. תודה על כל הרגעים שהפכו לזיכרונות. נחסר אותך ונתגעגע.