יוסי בנאי חוזר לחיים
 
"הצמרמורת שיש לי כשאני שומעת את יוסי מדבר בקולו, ואנחנו שרים אותו – זה מחזיר לי אותו לחיים ממש, אישית", אומרת נעמי פארן, המייסדת, המנצחת והמנהלת האמנותית של מקהלות מורן על יוסי בנאי ז"ל, שמוביל, בקולו המוקלט, את הספר האחרון שכתב, "ג'ונג'ון". הספר הפך, בהפקה החדשה של מקהלת מורן לאגדה מוזיקלית למקהלה, קריין ואנסמבל אינסטרומנטלי.

אזכור שמו של בנאי מעורר באופן מידי געגוע אל דמותו של מי שנתפס אצל רבים מאתנו כאבי אמנויות הבמה הישראלי האולטימטיבי, ואל קולו, אותו חיתוך דיבור אופייני שמתנגן כמוזיקה שיש רק לו, קול שמזכיר לנו מי היינו פעם ומי יכולנו, אולי, להיות.

13 שנים לאחר שנפטר חוזר הקול הנפלא הזה אל הבמה ביצירה שמביאה במילה, במוזיקה ובתנועה את סיפור האגדה שיצר. 12 שירים שבמרכזם דמותה של אישה פרסית זקנה ומסתורית הצוחקת בפה ריק משיניים ומכשפת את הילדים בסיפורי אגדות על שדים וקסמים.



יוסי בנאי, צילום: אילן בשור


אלה מילך שריף הלחינה את היצירה והעניקה לשירים את המרחב המוזיקלי. מקהלת מורן המזוהה כל כך עם נעמי פארן - המייסדת, המנהלת האמנותית והמנצחת של המקהלה - מבצעת, יחד עם אנסמבל נגנים הכולל את קובי ברנשטיין בכינור, יוני גוטליבוביץ' בצ'לו, שני שחר באבוב, רותי רון בחליל וליאור אלדד בכלי הקשה. השיא הוא, כמובן, קולו של בנאי, המלווה את היצירה כולה בקריינות שהקליט זמן קצר לפני מותו. 

יצירה מרגשת
 
"כמנצחת וכמנהלת המוזיקלית של הדבר הזה, אני חושבת שכולם חווים חוויה גבוהה מאוד, ממש רוחני, בביצוע היצירה הזאת", אומרת פארן. "הרעיון שיוסי מביא בספר, שהוא ספר שירה שמעוטר בתחריטים מדהימים של אלי אברהמי, חברו היקר שחי בפריז - ובקולו שלו - הטקסטים שהם באמת יוצאי דופן. אני חושבת שמומלץ לבוא ולחוות את החוויה המיוחדת כל כך הזו.

מקהלת מורן צילום: אלי כץ


"זה לא בדיוק קונצרט, לא בדיוק תיאטרון, זה לא קולות של נשים מבוגרות או של מקהלה מעורבת," מסבירה פארן. "זה משהו מאוד רבגוני שעושה מקהלת ילדים שיש בה קולות שווים של סופרן, מצו ואלט. זו יצירה קומפקטית של קרוב ל-60 דקות, יצירה מרגשת, שמשאירה אותך בהתרגשות בעיקר מהחיבור בין המילה לבין התנועה והמוזיקה.

"זו יצירה כל כך עשירה ביופי ובמסר שלה שמציגה את הטקסטים המדהימים של יוסי בנאי, בקולו, במוזיקה נפלאה של אלה מילך שריף. ואני חושבת שנתנו לזה קונספט מיוחד בממד הבימתי, שמקהלה בדרך כלל לא עושה. במקרה הזה המקהלה היא עם כוריאוגרפיה מלאה ובימוי מלא, כך שמדובר ביצירה חדשנית שמערבת את כל האמנויות יחד."



אלה מילך שריף (צילום: איריס נשר)


"חוויתי ממש חוויה רוחנית"
 
עבודות התחריט של אלי אברהמי, אותן הזכירה פארן, הן אמנות נוספת המעורבת בסיפור היצירה, כמעט בתפקיד של השראה הלוקחת את "ג'ונג'ון" בכל פעם למקום חדש.

"הכל התחיל משיחות של יוסי עם אלי אברהמי, שהוא צייר שחי רוב חייו בפריז", מרחיבה אביבה בנאי, רעייתו של יוסי, את התמונה. "יוסי אהב את העבודות שלו וחשב שהן יכולות להתאים למה שהיה אצלו, אז, בגדר רעיון. ואז הוא כתב את 'ג'ונג'ון', ועל פי האגדה שכתב יצר אלי את העבודות בכברי, שם יש סדנת תחריטים. נועם גוטסמן, אספן האמנות, לקח תחת חסותו את ההפקה של זה והפיק כמות מצומצמת של עותקים בפורמט של אלבומים מקוריים ומאוד מפוארים בחתימת האמן, וכמובן שלא במחיר שווה לכל נפש. 'עם עובד' הוציאו את זה בהמשך כספר שהוא שווה לכל נפש ואפשר לקנות אותו."

אביבה בנאי, צילום: יובל חן


"העיטורים של אברהמי לא באים לידי ביטוי מפורש על הבמה, אבל הם היוו השראה לכתיבה של אלה מילך שריף", מוסיפה פארן. "אלה היא זו שגילתה את הספר והביאה אותו אלי, ומרגע שהתחלתי לקרוא בו ולשמוע את השירה של יוסי בקולו, פשוט התרגשתי ברמות על. חוויתי ממש חוויה רוחנית. נסעתי באוטו ושמעתי את קולו קורא את השירה, ונכנסתי כל כך לתוך זה, וידעתי שזו חייבת להיות יצירה. לקח לה זמן להיוולד, אבל בסופו של דבר בהתעקשות ובכיוון ברור, נוצרה היצירה."

"יוסי סיפר לאלה על הרעיון שלו לכתוב את האגדה", מספרת בנאי, "והיא מאוד התלהבה, ובמקום היא הציעה שתכתוב לזה מוזיקה, אבל כמובן זה לא הסתייע. הספר עצמו יצא אחרי מותו של יוסי, ויותר מאוחר אלה פנתה אליי עם הרעיון שהיא תכתוב מוזיקה. ככה זה קרם עור וגידים. הטיימינג לא כל כך התאים, עד שזה קרה, ובהחלט לקח הרבה שנים לדבר הזה לקרות.

"אני מוכרחה לומר שמאוד אהבתי את המוזיקה ואת המופע. ריגש אותי לפגוש את הלהקה של האנשים הצעירים האלה שאיכשהו נדבקו בחיידק ומדברים את הטקסט הזה ושרים ורוקדים אותו ומתנועעים על פיו. אני מוכרחה לומר שהפתיע אותי שילדים בני גילם מתעניינים בסוג כזה של מוזיקה, של טקסט. זה, כשלעצמו, היה מאוד מרגש."



נעמי פארן, צילום: נגה שדמי


הם שאלו אותך על יוסי במפגש ביניכם?

"לא. הם היו כל כך נרגשים. אלה ילדים וילדות בני עשר, 12, 14, כל כך צעירים, והם היו כל כך אסירי תודה על ההזדמנות שנפלה בחלקם. הם יותר באו ממקום של להביע תודה על הזכות שנפלה בחלקם."

אני משערת שלא קל לך לשמוע את קולו המוקלט של יוסי על הבמה

"נכון. זה מאוד מורכב. מצד אחד זה משמח וממלא את לבי, עצם העיסוק בחומרים של יוסי, שעדיין כל כך רלוונטיים ומעוררים עניין - בעיקר בקרב אנשים צעירים שיש להם כל מיני רעיונות להעלות על במה את החומרים שלו, לא רק את 'ג'ונג'ון'. זה מאוד מרגש. ולשמוע את הקול של יוסי... אני חושבת שאין כמו קול לשקף את הבנאדם. זה היה קשה בהתחלה, ואני מאוד משתדלת להיות מסוגלת גם ליהנות." 
 



רוח המכה בפעמוני הזמן
 
למרות התכנים שנושאים איתם עולם רחוק של ילדות, "ג'ונג'ון" אינו ספר ילדים, והמופע, בהתאם, אינו מיועד לילדים, אלא לבני נוער ולמבוגרים.

"לפעמים אני פרפר/ והחיים אש/ מספרת ג'ונג'ון לציפור/ שבתוך כלוב ליבה/ לפעמים אני סיפור עתיק/ שמספר סבא רש לנכד/ רעב/ לפעמים/ אני שיר אוהבים הבוכים/ את פרידתם/ ולפעמים אני רוח שמכה/ בפעמוני הזמן לזכור/ ולהזכיר/ שפעם הייתי תפוח בתוך ציור/ ונסיך ארוג בחוטי משי/ יצא על סוס מתוך/ שטיח קיר/ וחטף אותי אל/ יער לבו"

"זה סיפור שמיועד לנערים ונערות שכבר בשלים יותר להיכנס למשמעויות היצירה שיוסי קורא", מספרת פארן. "ואנשים בוגרים מעכלים את זה, ואפילו מתרגשים, כי האקטואליה נכונה להיום. כל מה שיוסי אומר שם יכול להיות נכון לפני 40, 50 ו-60 שנה, אבל זה גם יכול להיות נכון להיום.

"שיר כמו 'לפעמים', למשל, כשאת מסתכלת על זה רגע פנימה, זה פשוט מדהים. ואלה הטקסטים שאנחנו שרים, עם ילדים בני 12 עד 18, שמבינים כל מושג כאן, כל מילה. חקרנו את זה, בישלנו את זה יחד, ואנחנו גאים בסיפור. הכנסתי את המקהלה לתוך המשמעויות של הטקסטים, לתוך החוויה של להזדהות עם מה שיוסי התכוון אליו ולכן, לדעתי, זה יוצא מרגש ומשכנע על הבמה.

"ג'ון בפרסית זה 'נשמה'. הדמות שמסתתרת בסיפור הזה ובשירה הזו היא אישה פרסיה חסרת שיניים שמספרת סיפורי אגדות, ואנחנו למעשה נכנסים לתוך עולמה של ירושלים, לאזור השוק. ואנחנו יודעים, ברמז, שהאשה שעליה יוסי כותב היא כנראה אמו. אין ספק שזה סיפור געגועים - לילדות, לאמא שלו, לחלומות שלו, לחיים בשכונת מחנה יהודה."

ג'ונג'ון, צילום: אלי כץ


קצת רקוויאם לעולם שהיה ואיננו

"מסכימה איתך. ואני חושבת שהמפגש הזה בין הריק שיוסי, אולי, מרגיש, לבין ההיצע האפשרי העתידי, מאוד דרמטי ומיוחד. זה המקום שהוא מהלך בו, בין הריק והגעגוע למשהו שהיה וכאילו איננו עוד, לבין הפריצה מתוך השטיח. הנסיך שפורץ על סוסו מתוך שטיח המשי הזה ויוצא לעולם חדש. הוא נע בין העולמות האלה, מבחינתי."

"יש פה געגוע לילדות", מסכימה אביבה בנאי, "אבל זו לאו דווקא הילדות שלו. זה בא אולי ממקום של חווית ילדות. זה כמובן לא אחד לאחד, זה לא משקף באופן מדויק, אבל זו רוח הדברים. אני מניחה שאיפשהו רוח האם שורה על האגדה הזו שכתב יוסי, אבל בואי נגיד שהוא לא כתב איזה ממואר על אמא שלו. כן יש את רוח הדברים שיכולה בהחלט להתאים גם אליה. זה סיפור שהוא המציא לחלוטין, שכמובן, יש בו מוטיבים שלקוחים מכל מיני מקומות שהיו ידועים לו." 


"הכי רבגוני זה יוסי בנאי"
 
היה קושי להעביר תכנים כאלה לילדים צעירים כל כך, נעמי?

"לא. אין קושי בדבר הזה. אני כל הזמן אומרת, אחרי כל השנים הרבות שאני נמצאת בתחום, שילדים הם כחומר ביד היוצר. כל מה שאתה שם שם ישר פורח. אם אני מאמינה שילדים ונוער יכולים להתמודד עם הטקסטים האלה והמוזיקה הזאת, ואני נותנת להם את הכלים לעשות את זה, אין לזה גבול. זה הרבה מחוץ לקופסה הרגילה של שירת מקהלה. אני נורא מאמינה בזה, ובגלל זה הילדים של 'מורן' כל כך משתפרים ביחס למה שקורה בעולם הזה, ומשתלבים היום באופרה בארץ ובגרמניה ובניו יורק ואיפה לא. הזמרים שלנו יוצאים עם ספקטרום אנושי ומוזיקלי מאוד רחב. אני מאמינה בדרך החינוכית הזו."

ג'ונג'ון, צילום: אלי כץ



הילדים הכירו את יוסי בנאי או שהיצירה היוותה עבורם גם את ההיכרות הראשונית איתו?

"מעט מהם הכירו. אולי הגדולים יותר. בגדול יוסי הוא לא כותב של ילדים אלא של גדולים. הוא הרי כל כך רבגוני. הוא גם כתב הומור, גם שנסונייר, גם שחקן, גם במאי, מה הוא לא היה. הכי רבגוני שאני מכירה זה יוסי בנאי.

"אני חו%D