במאי האופרות הבריטי מביא לאופרה הישראלית את "הנוסעת" – סיפור מצמרר על אסירות באושוויץ. ריאיון
מי מפחד ממוזיקה חדשה?
"בפעם הראשונה ביקרתי בישראל באמצע שנות ה-60," נזכר דיוויד פאונטני, במאי האופרה "הנוסעת" העולה באופרה הישראלית. "הייתי אז חצוצרן בתזמורת הנוער הלאומית הבריטית ועשינו כאן סיור גדול עם המנצח רודולף שוורץ, בעצמו ניצול שואה שבמהלך שהותו באושוויץ פגעו בכתפו וזה ניכר מאז בדרך שבה ניצח. הופענו בתל אביב, בירושלים הופענו במגרש ספורט וחלף מעלינו מסוק ולא שמענו כלום. נסענו גם בלילה לעין גב באוטובוס שפנסיו כבויים, כי הסורים נהגו לירות מרמת הגולן על כלי רכב שנסעו לאורך הכביש המזרחי של הכינרת."
מאז אותו ביקור, השלים פאונטני את לימודיו בקיימברידג' והקריירה שלו כבמאי אופרה בינלאומי נסקה. באופרה הישראלית ביים את "היהודייה" של הלוי, "ריגולטו" של ורדי ו"לוצ'יה די למרמור" של דוניצטי. למרות הוותק שלו כאן, הוא בהחלט מתרגש לקראת העלאת "הנוסעת", האופרה שהלחין מייצ'יסלב ויינברג לסיפורן של אסירות באושוויץ, ועולה בתמיכת המכון הפולני בישראל. "בשנת 2010 ביימתי את הצגת הבכורה העולמית של האופרה הזו בפסטיבל ברגנץ באוסטריה", הוא מספר. "התכנית הייתה להעלות את האופרה בתל אביב ב-2012 ואחר-כך ב-2016 אבל מסיבות לא ברורות ההעלאה נדחתה. כעת זה סוף סוף קורה."
הנוסעת, צילום: קרל פורסטר
יתכן שישנו חשש ממוזיקה חדשה?
"ראשית מדובר באופרה שנכתבה לפני כ-50 שנה, לא בדיוק חדשה. חוץ מזה, ראית מישהו שמסרב ללכת לסרט חדש, למופע בלט חדש, לקרוא ספר חדש? שמעת על מישהו שמסרב להיכנס לבניין כי הוא חדש או ללבוש בגד חדש? זה טיעון מוזר."
"הנוסעת" שחיבר המלחין היהודי ויינברג על פי נובלה של הסופרת הפולנית זופיה פוזמיש, מתרחשת על סיפונה של אניית נוסעים באוקיינוס בדרכה מאירופה לדרום אמריקה. בין הנוסעים זוג גרמנים - הבעל מיועד לתפקיד דיפלומטי בברזיל. אשתו מגלה על הסיפון אישה המוכרת לה מן העבר, מן התקופה בה שימשה כמפקחת גסטפו באושוויץ, בו הייתה האישה כלואה. הגרמנייה, ליזה, הייתה משוכנעת שאותה אישה, מרתה, לא שרדה את מחנה ההשמדה. המפגש הפתאומי מאלץ את ליזה לחשוף את עברה בפני בעלה הדיפלומט ומכאן ואילך חיות השתיים את עברן.
הנוסעת, צילום: קרל פורסטר
גילויים מסעירים
איך הגעת ליצירה?
"בחיפושיי אחרי חומרים חדשים נסעתי פעמיים לרוסיה, בפעם הראשונה עוד בזמן השלטון הסובייטי", מספר פאונטני. "חיפשתי מלחינים חדשים, אבל המסע ההוא לא הסתיים בגילויים מסעירים. המפגש האמיתי התרחש מאוחר יותר, והרקע קשור לתקופה שבה ברית המועצות התפרקה וחברות מערביות תאבות בצע השתלטו על בתי ההוצאה הסובייטיים. את רוב היצירות רכשה חברת סיקורסקי שהעבירה את התווים למדפים שלה.
"למרבה המזל ומסיבות לא ברורות, חלק מיצירותיו של מייצ'יסלב ויינברג הגיעו להוצאת התווים PEER MUSIC האמריקנית, וכך יום אחד גיליתי בערימת דואר חוברת דקה שעסקה ביצירותיו. עמדתי להשליך את הפרסום ואז נפלו עיניי על שלוש מלים בטקסט: 'ויינברג', 'שוסטקוביץ' ו'אושוויץ'. הנחתי את החוברת בצד ושבתי אליה לאחר זמן. כך גיליתי מלחין שלא ידעתי על קיומו. הוא חיבר 23 סימפוניות, 17 רביעיות לכלי קשת, שבע אופרות ועוד עשרות יצירות. באותו פרסום נכתב על האופרה 'הנוסעת' שחיבר על פי נובלה של זופיה פוזמיש, שהייתה אסירה באושוויץ.
"הגרמנים עצרו אותה בשנת 1942 בקרקוב, כשחילקה לתושבים עלונים המזמינים אותם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר מחתרתיים. הנאצים ראו בפולנים בעיקר כוח עבודה ולא עם שצריך לרכוש השכלה, וכך היא נשלחה לאושוויץ. למזלה הרב היא שובצה לעבודה במטבחים ובהמשך הייתה למנהלת חשבונות של מפקחת הגסטפו אנה-ליזה פרנץ. כך שרדה את מחנה ההשמדה. במחצית השנייה של שנות ה-40 היא שימשה ככתבת בפריז, ויום אחד נתקלה בקבוצת תיירים גרמנים בכיכר קונקורד. היא שמעה צווחה בגרמנית והייתה משוכנעת שמדובר בקולה של אותה אנה-ליזה פרנץ. כשפוזמיש מיהרה לקבוצת התיירים, התחוור לה שבעלת הקול לא הייתה מי שחשבה.
"הפגישה המקרית הסתיימה בלא כלום אבל המחשבה על אפשרות של עימות כזה לא נתנה לה מנוח. מאותו רגע החלה פוזמיש לבדוק ולתהות כיצד תגיב כאשר תיתקל באמת באנה-ליזה. ההרהורים הניבו תסכית רדיו שנקרא Pasazerka z kabiny 45 - הנוסעת מתא 45. אלא שבתסכית תפקידי הדמויות מתהפכים: הגרמנייה נתקלת באסירה לשעבר לאחר שהייתה משוכנעת שהיא מתה במחנה המוות."
הנוסעת, צילום: קרל פורסטר
רוח ברכטיאנית
"שנה לאחר מכן הפך התסכית לדרמה טלוויזיונית שאותה ביים אנדז'יי מונק", ממשיך פאונטני. "במקביל החל מונק בצילום סרט עלילתי על פי הסיפור. לאחר שנהרג בתאונת דרכים הוצגה עבודתו בצורה חלקית ב-1963, כשאת הסיפור השלימו צילומי סטילס וקריינות. פוזמיש, שהייתה שותפה לכתיבת התסריט, העריכה שהמיזם הקולנועי לא יסתיים לעולם וחיברה נובלה שנקראה 'הנוסעת'. כשהמלחין שוסטקוביץ' קרא את הסיפור במגזין לספרות מתורגמת שראה אור בימי שלטונו של חרושצ'וב - הוא הציע את הסיפור לחברו הטוב מייצ'יסלב ויינברג. האופרה הועלתה ברוסיה פעם אחת בצורה קונצרטית."
"לאחר שסקרנותי התעוררה", מספר פאונטני, "נסעתי שוב לרוסיה, ופגשתי שם - בדירות בשיכוני רכבת סובייטיים רבי קומות, מדיפים ריח כרוב ועמוסים ספרים מהרצפה לתקרה - את עורך היצירות של שוסטקוביץ', ברלינסקי, הצ'לן של רביעיית בורודין הנודעת שניגן יצירות רבות של ויינברג, ואת אלכסנדר מדבדב, מחבר הליברית של 'הנוסעת'. מדבדב תיאר בפניי את תמונת הבמה שראה בעיני רוחו ומה שהקהל יראה גם כאן בתל אביב, עוצב בהתאם.
מה הוא ראה?
"מדבדב אמר לי: 'אני רואה את הספינה בדרך לדרום אמריקה. על הסיפון העליון נפגשות שתי הגיבורות ושם נחשף בעלה של הגרמנייה לעברה. ממנו יורדות מדרגות אל סיפון הזיכרון, סיפון אושוויץ, שם הן חייבות להיתקל אחת בשנייה. בסיפון העליון מתרחש סיפור המסגרת ובסיפונים הנמוכים חי במלוא העוצמה העבר, אושוויץ.
"נקודה חשובה שניה שהעלה מדבדב", מרחיב פאונטני, "מתייחסת לתפקיד המקהלה. האופרה מתנהלת בשני זמנים - שנות ה-60 שבהם הזוג הגרמני יוצא לשליחות המקצועית בדרום אמריקה, וזמן אושוויץ. המקהלה היא אתה ואני, החיים כיום ומתבוננים בעבר הנורא - לעיתים רק מתבוננים, לעיתים מגיבים ולעיתים אפילו לוקחים חלק בהתרחשות. זו הייתה נקודה חשובה מבחינתי משום שהיא מוסיפה לעלילה הטראומטית והמרגשת נקודת התייחסות אובייקטיבית. המקהלה כאן איננה מקהלה יוונית אלא מקהלה ברוח ברכטיאנית המאפשרת התבוננות מנוכרת."
דיוויד פאונטני, צילום: מירי שמיר
"האוניברסיטה שלהן הייתה אושוויץ"
היחס של פוזמיש לנאצית אינו מבקש נקם. זה לא משונה?
"צריך לזכור שהסיפור הוא פרי דמיונה של פוזמיש, והגרמנייה טוענת שהיא מעולם לא השתתפה בהוצאה להורג של אסירים. פוזמיש בונה את דמותה כמי שצייתה ציות עיוור לפקודות של היטלר וגם ציפתה שהאסירים יבינו זאת - שהיא רק ממלאת פקודות. היא מתלוננת על השנאה והתיעוב של האסירים שבפיקוחה.
"פוזמיש טענה בעבר שאילו הייתה צריכה להעיד במשפט נגד אותה גרמניה הייתה אכן מצהירה שהתנהגותה הייתה תקינה ושאישית היא לא הייתה מעורבת ברצח. המערכת הנאצית כולה אשמה. פוזמיש ציינה גם שהיא חייתה שלוש שנים באושוויץ ומכיוון שלא הייתה יהודייה היא לא יועדה להשמדה. למזלה הרב, כפי שכבר הוזכר, היא נבחרה על ידי אותה ממונה לשמש בתפקידים משרדיים.
"בסיור שעשיתי באושוויץ ראיתי את המקום שבו היא שהתה", משחזר פאונטני. "כשאתה נמצא שם הסיפור מקבל משנה תוקף, לרבות רצונה של הנאצית לקבל יחס אוהד מן האסירות. נראה לי שההחלטה של פוזמיש שלא לראות במפקדת הנאצית דמות מעוותת, קריקטורה אנושית אלא אישה שנקלעה למצב ובאמת מקנאה באסירה הפולניה כשהיא מגלה שיש לה ארוס הכלוא במקום אחר באותו מחנה. הסיפור הוא על שתי נשים צעירות בנות עשרים לכל היותר שנפגשות במקום הנורא הזה. בנסיבות אחרות הן אולי היו נפגשות במזנון של אוניברסיטה ומסייעות זו לזו בלימודים או רבות על אהבתו של גבר. אלא שהאוניברסיטה שלהן הייתה אושוויץ."
הנוסעת, צילום: קרל פורסטר
באיחור של 50 שנה
נחזור למוזיקה, אמרת שבפרסום מוזכרים בנשימה אחת ויינברג, אושוויץ ושוסטקוביץ'. האם ישנה נוכחות של שוסטקוביץ' במוזיקה?
"יש באופרה מקומות של ראייה סאטירית, למשל בסצנה שבה קובלים שלושה אנשי אס.אס. על רקע נגינת וולס על כך שבאושוויץ אין מועדונים ואין קולנוע. ואז מגיעה המפקדת הנאצית ואל המוזיקה מצטרף ציטוט משוברט כשהכלים המנגנים הם פיקולו וטובה. בתמונה הזו ניתן לדבר על השראה של שוסטקוביץ'. אבל חשוב לומר כאן שלמרות שהוא כותב במסגרת של אותו סגנון סימפוני סובייטי, לוויינברג יש תמיד אמירה מוזיקלית עצמאית משלו.
"הסיפור של ויינברג לא פשוט. מעמדו הוא מעמד של חריג בכל חברה. כך למשל כשהעלינו את 'הנוסעת' באופרה של ורשה, ואמרתי לפולנים: 'אנחנו מביאים לכאן יצירה של מלחין פולני גדול', הם ענו לי: 'ויינברג הוא מלחין סובייטי'. השבתי להם שהוא הגיע לברית המועצות כי הנאצים רדפו אותו בפולין. הוא נמנה עם הקבוצה שנרדפה על ידי השלטון הסובייטי, קרובי משפחתו הוצאו להורג והוא עצמו היה עצור כמה שנים.
"בהמשך מוזיקאים בני האסכולה המודרנית של אמצע המאה שעברה במערב החרימו אותו, כשם שהחרימו מלחינים מערביים שנשמעו להם מיושנים. לדבר עליו היום כמלחין מודרני זה מוזר. הוא שייך לדור של פרוקופייב ומיאקובסקי, ואנחנו מגלים אותו באיחור של 50 שנה. צריך לזכור את זה."
חשוב לציין שהכנר דוד רדזינסקי, המנגן בימים אלו בביצוע בכורה בישראל את הקונצ'רטו לכינור של ויינברג עם התזמורת הפילהרמונית, גורס ששוסטקוביץ' הושפע מוויינברג והדבר בא לידי ביטוי בכמה מיצירותיו.
דיוויד פאונטני, צילום: מירי שמיר
הרעיון להעלות אופרה על אושוויץ באוסטריה לא נתקל בהתנגדות?
"נראה לי שהיו לי חששות לא מעטים בעקבות ההחלטה להעלות יצירה כזו בבכורה עולמית באוסטריה, עם העבר הנאצי שלה. זו צריכה להיות הפקה מאוד משכנעת. יותר מזה, מי שהיה אז יו"ר הוועד המנהל של הפסטיבל, בעלים של חברת בנייה גדולה, הוא נכד של חבר רשום במפלגה הנאצית שבמפעליו עבדו אסירים של הנאצים. ידענו שאנחנו מעלים אופרה על הסבים של הצופים בפסטיבל."
זה מביא אותי לעניין השפה. האופרה מושרת בכמה שפות
"הרעיון של ריבוי השפות הוא שלי. האופרה נכתבה כמובן ברוסית אבל לנו, שמעלים את האופרה במערב, יש חשיבה אחרת. בלתי אפשרי להעלות באוסטריה על הבמה לובשי מדים נאצים ששרים ברוסית. זה עלול היה לאפשר לאוסטרים לומר: 'טוב, לא מדובר בנו. אלה הרוסים הרעים'. אחרי ההחלטה הראשונית שהנאצים ישירו בגרמנית החלטנו שהנערה הצרפתייה תשיר בצרפתית ובהמשך שולבו שפות נוספות. כאן בתל אביב נעלה את הנוסח הסופי שכולל רוסית, גרמנית, יידיש, פולנית, צרפתית, אנגלית וצ'כית."
הנוסעת, צילום: קרל פורסטר
"זו יצירה מבריקה"
איזה חלקים באופרה אהובים עליך במיוחד?
"אחת העוצמות של היצירה נובעת מן הדרך שבה ויינברג עצמו מתמודד עם הסיפור. במקומות שונים הוא לכאורה מצניע את נוכחותו כמלחין, אם בעזרת ציטוט של מוזיקה אחרת ואם בתזמור רזה וחסכוני שנותן לדרמה מקום, וגם מייצר תחושה של על-זמניות שממנה צומחת ההכרה במצב של מאסר מתמיד. זה מעין קולאז' של נגינת קלרינט יחיד ובה בעת האסירות מתפללת ומשהו נוסף קורה. הכל מאוד חי, בצמצום הוא משיג את תחושת החיוניות. זו יצירה מבריקה. לכן בשבילי הסצנות המשמעותיות הן האינטימיות ביותר - מרתה לבדה, הפגישה בין מרתה וטדאוש, השיעור הקצר בצרפתית של הנערה איווט. סצנות מאוד קאמריות ובעיקר האפילוג."
המודעות לוויינברג מאז הבכורה בברגנץ לפני עשור גדלה?
"בברגנץ חשפנו את הקהל ל-23 יצירות של ויינברג. כשאתה 'מגגל' את שמו כיום אתה מוצא עשרות ביצועים חדשים של יצירותיו לרבות האופרות. אז התשובה היא כן."
מהו מקומה של "הנוסעת" בתוך המגוון הגדול של היצירות?
"ההפקה מעולם לא הוצגה בגרמניה. היא הייתה אמורה לעלות בברלין אך בסופו של דבר זה בוטל. היא הוצגה בלונדון, יוסטון, ניו יורק, שיקגו, דטרויט, מיאמי וכעת בתל אביב, ובשנה הבאה תעלה במדריד. תגובות הקהל בכל מקום היו מאוד מעורבות ומרגשות וההפקה הייתה למרכיב משמעותי ברפרטואר של בתי אופרה שונים. בגרמניה האופרה הועלתה על ידי במאים שונים בהפקות שונות. לפני כמה שנים ראיתי שם הפקה של האופרה 'טנהויזר' מאת וגנר - כולה עם מדים נאציים - שהייתה שערורייתית בעיני רוב הקהל. באותו זמן עלתה הפקה חדשה של 'הנוסעת' בקרלסרוהה, שבה לא היה אפילו סממן נאצי אחד. לא מדים, לא דגל, כלום. אז לך תדע."
דיוויד פאונטני, צילום: מירי שמיר
"הנוסעת", מוזיקה: מייצ'יסלב ויינברג, ליברית: אלכסנדר מדבדב, בימוי: דיוויד פאונטני, ניצוח: סטיבן מרקוריו.
משתתפים: תזמורת האופרה התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון, מקהלת האופרה הישראלית בניצוחו של איתן שמייסר. הסולנים: אדריין מיקש ואירה ברטמן (בתפקיד מרתה), דאבדה קראנאס ועידית זמיר (בתפקיד ליזה), דיוויד דנהולט ופטר מארש (בתפקיד ולטר), מורגן סמית ועודד רייך (בתפקיד תדיאוש). בתפקידי האסירות: אלה וסילביצקי (בתפקיד קטיה), ענת צ'רני (בתפקיד כרסטניה), דניאלה סקורקה (בתפקיד ולסטה), לריסה טטוייב (בתפקיד אישה זקנה), שי בלוך (בתפקיד חנה), מורן אבולוף (בתפקיד איבט), זלטה חרשברג (בתפקיד ברונקה). עוד משתתפים: נח בריגר, ולדימיר בראון, דניאל בייטס, יאיר פולישוק, גבריאלה ברשמן (שחקנית) ודותן טל (כנר).
30 באפריל, 2 במאי 2019 ב-20:00, 3 במאי ב-13:00, 4 במאי ב-21:00, 5 במאי ב-18:00, 6 במאי ב-20:00 באופרה הישראלית בתל אביב. מחירי כרטיס: 195- 445 ₪/ שעה לפני תחילת כל מופע מתקיימת הרצאת מבוא באורך כחצי שעה באולם, הכניסה להרצאה חינם לבעלי הכרטיס באותו הערב/ להזמנת כרטיסים: 03-692777
רכישת כרטיסים