תרנגולות מסתובבות בשלווה

הדבר הכי מהמם שגיליתי ב"חוות החופש" היה שכל מה שידעתי עד היום על האנרגיה של בעלי החיים שראיתי, כמו כולנו, בקיבוצים, בפינות ליטוף או בגני חיות, לא נכון.

לתרנגולות, למשל, לא ממש דחוף לקרקר יום שלם. הפסקול שכל כך מזוהה עם ביקורים בלולים למיניהם הוא תוצאה של המצוקה בה חשות התרנגולות, מספרת עַדית רומנו בסיור בחווה אותה הקימה עם מיטל בן-ארי. כאן מסתובבות התרנגולות בשלווה, ומרבות, להפתעתי, לעופף להן ממקום למקום בין שלושת האזורים המוקדשים להם בחווה.

ארנבונים, למקרה שתהיתם, לא אוהבים שמלטפים אותם, למרות כל מה שמעודדים אותנו לעשות בפינות הליטוף. הרעד הזה שהם נתקפים בו כשהילדים שמים אותם על הברכיים הוא כן מה שחשבתם. הם פשוט לא נהנים מזה. אז ב"חוות החופש" הם חיים במתחם שלא מזמין אותנו לפלוש לתוכו, ומעבירים את הזמן אחד עם השני, עם השמש ועם המשחקים שהם אוהבים לשחק.

החווה ממוקמת בעולש, ולהיכנס אליה זה כמו להיכנס לסרט אמריקאי של שנות ה-50. נדמה שבעוד רגע אפגוש פה את דורותי רצה בין התרנגולות ומחפשת את טוטו. קווים נקיים מקבלים את פנינו, צבעים ברורים, ירוק עז, חום עז, הכל עז, ובאותה מידה מרגיע. אין רעש בעיניים, אין גדרות, רק מתחמים נעימים המאפשרים לכל בעל חיים לשהות במקום שנוח לו להיות בו. משהו פשוט באמת, במובן הכי מנחם שיש במילה הזו, עוטף את המבקר, וגורם גם לאחת כמוני שכל חייה הצהירה שטבע מקומו במוזיאון, לעצור פתאום, ולרצות להישאר פה, כמעט על סף דמעות מהחוויה הכל כך חדשה לי. 


חוות החופש, צילום: דניאל מאירי


ניצוץ החיים בעיניו של הטלה
 
לולי ואני נכנסות למה שנראה כמו אורווה, אבל במקום למצוא סוסים בחדריה, אנחנו מגלות על כל דלת שלטים כמו "החדר של ברוך", "החדר של אייל" ו"החדר של גארי", בעלי הבית האמיתיים של החווה, שמצוותים לחדרים על בסיס יחסים טובים ולא על בסיס מין וגזע. 

אייל קיבל את שמו - ואת חייו - בזכות שף אייל שני. "אייל הכבש הוצל על ידי אייל שני כשהוא היה טלה קטן קטן קטן, יפהפה וצחור", מספרת רומנו. "אייל התחיל לעבוד עם עדר בצפון. מירי, אשתו, הייתה פה והתאהבה בפעילות של החווה. שניהם אוהבים בעלי חיים, מירי היא צמחונית, והיא אמרה לאייל, 'תציל נפש אחת בשבילי'. אז הוא ביקש להציל בעל חיים אחד והביא לנו את אייל, הטלה הקטן והמדהים הזה. גם אייל שני מאוד נקשר אליו והגיע לבקר אותו ולהאכיל אותו בבקבוק."


עדית רומנו (משמאל) ומיטל בן-ארי (מימין). צילום: Dear Alyne

גארי הוא טלה ביישן שנולד נכה בצפון הארץ. אלמלא היה נכה בשתי רגלים, מספרת לי מיטל בן ארי, היה אמור לשמש את תעשיית הבשר. במצב רגיל, היא אומרת, היה מושלך גארי לערימת הבלתי-שמישים לתעשייה, ומוצא את מותו. אבל החקלאי שאצלו נולד גארי ראה, כך היא מאמינה, את ניצוץ החיים בעיני הטלה השברירי והמתוק, חרג מהרגלו, והניח אותו בפינת חי של בית ספר חקלאי בסביבה. בזכות תלמידה שהגיעה בבוקר ומצאה אותו בפינת החי הגיע גארי לחווה. מבחינתו בן-ארי היא אמו לכל דבר, ומאותו רגע לא תתפסו אותו במרחק גדול מדי ממנה.

את השניים פגשנו כשהמשכנו מאורוות חדרי השינה אל רחבי החווה עצמה. באותו רגע קיבל המונח "חוות החופש" את מלוא המשמעות שלו. גם המילה "ציורי" קיבלה פתאום את התוקף האמיתי שלה. יוסי החזיר שוכב להשתזף. הוא לא יקום לאורך כל הביקור שלנו, לא רק בגלל העייפות. יוסי עבר הנדוסים גנטיים ופיטומים שמאפיינים את הטיפול לו זוכים חזירים בתעשיית הבשר, במטרה למלא אותו בשומן. כעת רגליו אינן מסוגלות לשאת את משקלו, למרות דיאטת הירקות שמעבירות אותו רומנו ובן-ארי. לולי ואני מלטפות אותו והוא מגיב כמו צ'לסי, הכלבה הקטנה שלנו, ומזיז את עצמו מעט כדי לקבל ליטופים לכל אורך גופו. העור והבשר שלו, אנחנו מגלות במגע, דומה מאוד למגעו של אדם. 

חוות החופש, צילום: דניאל מאירי



לחיות או למות

250 בעלי החיים שגרים פה – ניצולים, כהגדרתה של רומנו - כמעט תמיד מגיעים מתעשיות המזון, האופנה, הניסויים והבידור, וזוכים ליהנות מהיחס המכבד והאוהב של רומנו, בן-ארי ומטפלי החווה הנוספים, חלקם הגדול מתנדבים. היומרה אינה להציל את בעלי החיים באשר הם. החזון של חוות החופש נוגע, לפני הכל, בדרך שבה אנחנו רוצים להגדיר מהי אנושיות.

"זאת המהות של חוות החופש", אומרת רומנו. "מדברים על מיליונים, אבל קשה לקלוט את זה. אנחנו רוצות להתייחס אל האחד. האחד חודר ללב. ולכן המטרה שלנו, וגם היכולת שלנו, היא לא להציל כמה שיותר בעלי חיים, אלא שיהיה תמיד בעל חיים שהוא שגריר מכל סוג של התעשייה. אותו שגריר, שיש לו שם, ואישיות, ואנחנו מפרסמות אותו ברשתות, ואנשים עוקבים אחריו, מספר את הסיפור של כל האחים והאחיות שלו שכרגע נמצאים בתעשייה בתנאים מאוד קשים, וזה מה שגורם לשיפור תודעתי.

"בעלי החיים שנמצאים פה כמעט תמיד מגיעים מהתעשייה, בזכות - במירכאות או שלא - מומים. בעיקר מומים פיזיים, אבל גם מנטליים. חלקם עיוורים, קטועי רגליים, נכים, משותקים. אחרי שהם גמרו לייצר, הם כבר לא מטילים ביצים, הן לא נותנות חלב, כמעט תמיד הם יגיעו, כי בתעשייה אין מה לעשות איתם והמוצא הוא להמית או לשלוח אותם לחווה." 




"הכל מתחיל בחינוך"
 
את החווה הקימו רומנו (52), ובן-ארי, לפני כשנתיים וחצי, בתהליך שהחל כבר לפני כחמש שנים. הרצאה שכל אחת מהן שמעה, בנפרד, עוד לפני שהשתיים הכירו, עשתה להן את הסיבוב הגדול שגרם לרומנו לעזוב את עולם העסקים והשיווק הבינלאומי, ולבן-ארי את עולם הכלכלה וההייטק, ולהקים את החלום היפה הזה.

"אני, שהייתי 17 שנים צמחונית, גם מטעמי מצפון וגם מטעמי בריאות, והייתי בטוחה שאני לא פוגעת ולא הורגת בעלי חיים באורח החיים שלי", אומרת רומנו, "גיליתי דרך ההרצאה שבהשתתפות שלי בתעשיית החלב והביצים השתתפתי בתעשייה הרבה יותר אכזרית, אפילו, מאשר תעשיית הבשר, גם ברמה של בעלי החיים וגם מבחינה אקולוגית. הייתי בשוק, והבנתי שאם אדם מודע, יחסית, כמוני, לא נחשף לדברים האלה, יש פה איזושהי מגמתיות. המידע הזה מוסתר. אחרת זה לא ברור. תוך כדי שצפיתי בשעה ומשהו של הרצאה אינטרנטית הפכתי מצמחונית לטבעונית, אבל בעיקר הפכתי מצמחונית מאוד רגועה למישהי שיודעת שהמידע הזה לא הגיע אליה סתם. יש לי פה תפקיד.

"התחלתי להתנדב בעמותה 'ויגן פרינדלי', ושם הכרתי את מיטל שגם התנדבה. אבל אני יזמית, תמיד חשוב לי ליצור משהו ויום אחד ראיתי באינטרנט מקלט הצלה בחו"ל עם בעלי חיים. ראיתי סיטואציה של בני נוער משחקים עם בעלי החיים וכורעים לידם ברך, ואז פשוט נפל לי האסימון. ההבנה שחרטו לנו את התודעה, ושהשינוי יבוא רק מחינוך. כי רחוק מהעין זה רחוק מהלב, ורק כשמקרבים את הדברים לעין ונחשפים לבעלי החיים כשהם משוקמים ושמחים ובוטחים בבני אדם, אפשר יהיה לעשות את השינוי. באותו רגע החלטתי שאני מקימה דבר כזה בארץ. לא ידעתי, אז, במה זה כרוך, וכנראה שטוב שכך...


עדית רומנו (משמאל) ומיטל בן-ארי (מימין). התמונה באדיבות עדית רומנו

"הרבה פעמים שואלים אותנו, 'לקחתן כל כך הרבה סיכונים, שיניתן את החיים שלכן, עשיתן כזה מהפך אישי כדי לבוא ולטפל בתופעה של אלימות כלפי בעלי חיים כשיש כל כך הרבה אלימות כלפי נוער, כלפי נשים, כלפי מבוגרים. זה לא קודם לכל?' ואנחנו הקמנו את חוות החופש מתוך אמונה מלאה שאנחנו מטפלות בבעיית האלימות מהשורש. שהאלימות שלנו כבני אדם אחד כלפי השני, שחוסר הכבוד שלנו וחוסר הסובלנות שלנו, מתחילים בסכין ובמזלג.

"יש משפט שאומר, 'למד ילד לא לדרוך על זחל, זה שיעור חשוב עבור הילד לא פחות מאשר עבור הזחל'. וזאת המהות של המקום. מאחר שאנחנו פועלות כפרויקט חינוכי לימודי, ילדים שמגיעים לחוות החופש פוגשים שם חברים חדשים שלא הולכים כמוהם, לא מדברים כמוהם, חלשים מהם, מוגבלים מהם, ולומדים שלא מנצלים את החלש, אלא שאם אני החזק, אני משרת את החלש.

"אותו ילד יפגוש מחר בכיתה ילד שקצת לא הולך כמוהו, לא מדבר כמוהו, חלש ממנו, והוא יבין שהוא לא מתעמר בו אלא מושיט יד ועוזר לו. מתוך תקווה שאותו איש יהפוך למבוגר שבמקום להגיב בחוסר סבלנות מול מישהו שנתקע לידו באוטו, הוא יעצור וישאל אותו, 'במה אני יכול לעזור לך?'. זאת תמצית החיים. ההבנה שכשאנחנו חזקים התפקיד שלנו הוא להגן על החלשים. ומשהו השתבש בדרך." 


חוות החופש, צילום באדיבות חוות החופש

"זה לא בידור לבני אדם"
 
את החוויה החזקה והמרגשת ב"חוות החופש" עוברים אנשים לא מעטים דרך סיורים מודרכים במקום – בתיאום מראש דרך אתר החווה.

"אנשים כל הזמן מתדפקים על השערים שלנו", אומרת רומנו, "אבל ההגעה היא רק דרך תיאום מוקדם. זה לא כמו גן חיות שאתה קונה כרטיס ונכנס. אנחנו מאוד מקפידות שגם מי שרוצה להתנדב פה יגיע בפעם הראשונה לסיור, כדי שזה לא יהיה סתם פאן. זה לא בידור לבני אדם. זה אמנם פאן, אבל עם הרבה מאוד ידע. בסיורים אנחנו מספרות קצת על החזון ועל המהות של המקום, פוגשות את הדיירים הניצולים בחוות החופש, מספרות את סיפורי ההצלה שלהם. יש זמן לבלות איתם קצת, להכיר אותם, להסתכל להם בעיניים, ובעיקר לשמוע את הסיפור של בעל החיים ודרך הסיפור להבין מאיפה הוא בא ואיפה הוא היה היום אם לא היה אצלנו.

"יש לנו סיורים שונים לגילאים השונים. את הסיור לגיל הרך בנינו עם גננות, את גיל הביניים יצרנו עם מורות ועם פסיכולוגית. בסוף הסיור מקבלים גלויות עם תמונות מקסימות של בעלי החיים וסיפורי ההצלה שלהם, ומידע נוסף בחוברת שהוצאנו, שנותנת את הכלים למי שרוצה להתנסות, למשל, בתזונה צמחית.

"זאת חוויה באמת יוצאת דופן. אנחנו רגילים שבעלי החיים הם אלה שמשרתים אותנו, על המדף בסופר, או בגני החיות. כשבאים לחוות החופש אנחנו, כבני אדם, האורחים בבית של בעלי החיים, וצריך להתחשב בסדר שלהם, ופה מתחיל החינוך שלנו כבני אדם. לתת כבוד לבית של בעל החיים ולצרכים שלו, ולכן אי אפשר סתם להסתובב בחווה.

"יש כאלה שהיו בסיור והתחילו להתנדב בחווה אחרי הסיור. ההתנדבות היא גם לפעילות תפעולית בחווה, שיכולה להיות יומיומית, חד פעמית, שבועית, ויש גם התנדבויות של אנשי מקצוע, מתכנתים, מעצבים גרפיים, צלמי וידאו, מומחי וידאו. יש הרבה מאוד במה להתנדב בחווה, גם מקצועית." 


חוות החופש, צילום: דניאל מאירי

"בלי המתנדבים לא היינו מחזיקים מעמד"
 
"חשוב להגיד שהמקום הזה הוא עמותה", מוסיפה רומנו. "כל הפעילות מבוססת על תרומות ועל מתנדבים. מי שהקים ומחזיק את המקום הזה הם התורמים והמתנדבים. אנחנו הידיים והרגליים שלהם. בלעדיהם לא היה מקום. מי שרוצה לתרום מוזמן להצטרף לתרומה חודשית קבועה דרך האתר, או לתרומה חד פעמית. אנחנו תמיד מחפשות גם את התורמים המשמעותיים שידם יותר משגת והם רוצים להיות מעורבים, אבל כל תרומה עוזרת. גם תרומה שהיא הכוס קפה והקרואסון, כמה עשרות שקלים בחודש. כל תורם הוא משמעותי.

"יש לנו כבר מעל 250 בעלי חיים. את כולם צריך להאכיל, לטפל רפואית, זה המון הוצאות. אנחנו מטפלות בבעלי החיים בכל דרך אפשרית. טיפולים אלטרנטיביים של דיקור, שמנים ארומטיים, פיזיותרפיה, משמרות סביב השעון כדי לתת אהבה, כי אין דבר שמרפא יותר מאהבה. אנחנו עוברות בעיקר על שיקום האמון שלהם בחזרה בבני האדם. כשהם באים ובורחים לכל פינה, ואחרי כמה חודשים הם נותנים בנו אמון, זה כוח מרפא. לא פחות.

"אנחנו מפעילות הרבה פעילויות חינוכיות שכרוכות בהוצאות. יש לנו כבר חודשיים התנדבות של מעון אוטיסטים מכפר יונה, יש לנו פעילויות עם אוכלוסיות מיוחדות מבתי ספר מיוחדים, בקרוב אנחנו מתחילות תכנית שיקומית לאסירים לפני שחרור, וכל זה בלי שום דבר מהממסד. הורים פונים אלינו, אנחנו פונות לבתי ספר. זה הכל יוזמות שלנו, וכמעט בלי כוח אדם, פשוט כי זה חשוב לנו. הריפוי תמיד צריך להיות הדדי, בני אדם ובעלי חיים יחד."

"אני יכולה להרגיע את ההורים ולהגיד שאנחנו פועלות כדי למגר את אחת התופעות הכי אלימות שקיימות על פני כדור הארץ כלפי חסרי ישע, אבל לא בכלים של אלימות או ביקורת אלא בכלים של אהבה וכבוד", אומרת רומנו. "חרטנו על הדגל של הארגון שלנו את הערכים אהבה, כבוד, חמלה והרמוניה, ואדם שנכנס לחווה לעולם לא יישאל על אורח החיים שלו. אין לנו את הזכות לבקש מאף אחד לגלות כבוד וחמלה כלפי בעלי החיים אם לנו אין את מלוא הכבוד והחמלה כלפי כל אדם.


חוות החופש, צילום: לילי לוי

"אני לא יכולה להגיד לך אם נוער יגיע הנה ולא ירצה לאכול בעלי חיים, אבל הוא לא עובר הטפה ושיפוטיות. לפעמים זה קורה, ולפעמים הם סוחפים את כל המשפחה וכולם מגלים את היופי באורח החיים הטבעי והעשיר ומלא השפע, בניגוד לשטיפות המוח שעברנו שאין, כביכול, מה לאכול, ושיש חוסרים.

"אנחנו כן מנסות במקום הזה לקחת את בעלי החיים המדהימים האלה, שהם רקמה אחת חיה אתנו, הם חברים שלנו על פני כדור הארץ, ולהפוך אותם בחזרה ממוצר מדף לישות בעלת חיים, בעלת אופי, בעלת יכולת לשמוח או להיעצב, להרגיש ביטחון או לפחד. וביום שאנחנו מבינים את זה משהו קורה לנו. מתגלה אצלנו שמחת חיים ענקית, כי זה להתחבר למקום החומל וההרמוני שלנו."


חוות החופש, צילום: טל גורדון

החווה ממוקמת במושב עולש. הגעה במסגרת התנדבות או סיורים מתואמים מראש בלבד. ליצירת קשר: 09-8987533