מוזיקה - רונה קינן באלבום חדש: איכות ללא מאמץ

טל גורדון האזינה ל"זמן התפוז", אלבומה החמישי של קינן, ושמעה ממנה על הסיפורים שמאחורי השירים

הקנאה הכי יפה שאפשר לקנא היא זו שאני מרגישה מול יצירה שהיא כל כך מדויקת, כל כך בהירה, כל כך חזקה ומלאת תוקף, כמו שאני מקנאה ברונה קינן על "זמן התפוז", ונהנית מכל רגע. מהאזנה להאזנה מתבהר לי עד כמה האלבום הזה, החמישי של רונה, הוא לא פחות מאלבום מופתי. עשרה שירים שיוצרים ביחד סיפור שלם, אלבום במובן הקלאסי שלו. ב"מות התפוז" מזדהרות כל האיכויות המאפיינות כבר שנים את קינן לכדי דיוק שאין בו מאמץ, רק בהירות, חוכמה, יופי וכישרון.

היא בת 39, הכי תל אביבית שיש (חוץ ממני, כמובן...), אמא, יחד עם שירי, זוגתה, למתיאו בן החצי שנה. את "זמן התפוז" יצרה עם המוזיקאים תום דרום ותמיר מוסקט. את האלבום הזה מסכמים לאחרונה כרקוויאם לשמאל הישראלי (יחי העיתוי הדק), אבל כדי לקבל גם את הסיפורים שמאחורי הכותרת הדי צרה הזו אני שמחה להעניק את הבמה לקינן עצמה, שעוברת שיר-שיר במילותיה שלה.

"מות התפוז/ תפוח זהב לשעבר/ רקב עולה מן ההדר/ יש שם משהו זר /(...)/ תפוח ענוג/ נולד מן החול והכחול/ יש האומרים נולד בחטא/ מוטב שייפול/ מותו של עץ התפוז/ החורף קצר כאן כל כך / מה שחולף, חולף מהר/ אחר כך נשכח"("מות התפוז", מילים ולחן: רונה קינן)

"'מות התפוז' זה השיר שהיווה, מבחינתי, את יריית הפתיחה הרשמית של האלבום", היא אומרת. "כתבתי אותו אחרי כמה שנים טובות של חיפוש ושל המון שירים שנזרקו לפח, ורק כשהשיר הזה התהווה הרגשתי שהצלחתי לנסח את השאלה שמעניינת אותי, וידעתי שסביב השיר הזה יהיה לי קל יותר לכתוב את האלבום.

"אחרי שנתיים בערך שבהן כמעט לא הלחנתי על גיטרה וישבתי רק מול המחשב או מול סינתים אנלוגיים למיניהם ותוכנות כמו אבלטון לייב, נסעתי לסופשבוע אצל אמא שלי, ואמרתי, אני אקח את הגיטרה איתי, מה יכול להיות. והיה שם איזה שקט, והייתי רחוקה מהאולפן שלי ומהסחות הדעת הרגילות שיש לי, ופתאום אני נזכרת שבסשן הזה שהיה לי שם עם הגיטרה כתבתי עוד שיר שהייתי ממש מבסוטית ממנו ואני לא יודעת איפה הוא."

רונה קינן, צילום: אסף עיני

מה זאת אומרת? איך הוא הלך לאיבוד?

"הקלטתי לאייפון. לכי תדעי איפה זה. אם אתה לא נותן שמות להקלטות זה יכול להיות מספר 700 מתוך איזה 7000. אז כתבתי באמת שניים שלושה דברים בתוך היומיים האלה, ואחד מהם היה השיר הזה, ורק בדיעבד הבנתי שהוא בעצם מין פרפרזה על שיר של טשרניחובסקי שנקרא 'מות התמוז'. לא ידעתי את זה. זה היה מין משהו תת קרקעי כזה. תוך כדי כתיבה אמרתי לעצמי, גם בקול רם, שזה נכתב כפרידה מסוג של ישראליות שהייתי חלק ממנה וגדלתי בתוכה, וכן, השמאל הציוני הוא חלק מאוד מרכזי בה. היה את האלמנט הזה של להבין שזה סוף של תקופה, שמה שהיה לא יהיה, ולשאול את עצמי האם ההבטחות שגדלתי בתוכן, שבאיזשהו אופן אני מרגישה שההורים שלי הבטיחו לי וחלקן הגדול התמוסס, מוצדקות. האם אלה היו חלומות שבאמת ראוי לחלום."

למשל?

"למשל העניין הזה של פתרון שתי מדינות. האם זה החלום הנכון למקום הזה. דברים שעולים מהשיח בשנים האחרונות. הבנה שזו לא האמת היחידה. בנוסף, כל השאלה של התפוז באמת כאיזשהו סמל של ישראליות, והשאלה של למי שייך הסמל. הרי הוא לא שייך רק לנו. האם באמת הוא שזוף ויפה בלורית ותואר כמו שהוא הצטייר בעינינו כל השנים, או שהמציאות היא קצת אחרת. אני חושבת שהמוזיקה מאפשרת לי לנסח את השאלות בצורה שהיא לא בשחור לבן. אין תשובות באלבום הזה. זה לא או טוב מוחלט או רע מוחלט. או צדק או עוול. האמת, כהרגלה, נחה איפה שהוא באמצע."

בקיצור, את מתבגרת...

"ההתבגרות היא אולי אפילו התמה העמוקה יותר של האלבום כולו."

"זהב לבן יורד לאט עכשיו על כל הבניינים /אני רואה את תל אביב שקופה כמעט כמו פנים / כמו יבשת נעלמת, חלום של מישהו אחר /אני רואה ובלית ברירה אני צריכה להתעורר/ (...)/ אני רואה את תל אביב ברורה כמעט כמו חלום/ ואין שום אבן בנמצא שתהפוך ליהלום" ("זהב לבן", מילים ולחן: רונה קינן)

"'זהב לבן' נכתב ממש מתוך הסוג של ירח דבש שהיה לי עם אבלטון לייב, שזו תוכנת מוזיקה מדהימה שממש הרחיבה לי את האופקים ופתחה את הצ'אקרות ואני לא יודעת איך עוד לנסח את זה. הייתי המון זמן עם פרוטולס (תוכנת מוזיקה אחרת; ט"ג) וההתנסות הזו עם האבלטון הביאה את ההבנה שכל דבר יכול להפוך למוזיקה. כל סאונד, כל טקסטורה שאני אכניס לתוך הדבר הזה ואעבד אותה, יכולה להפוך למשהו אחר. Everything is everything. אז התנסיתי עם כל מיני סוגים של סאונדים, והביט של השיר הזה נוצר מתוך הניסיונות האלה. הטקסט זרם עליו נורא בטבעיות, בלי לנסות להגיד שום דבר מסוים, בלי משהו להוכיח, בלי אג'נדה, פשוט יצא כמו שיצא, בחתיכה אחת, ועבר מעט מאוד שכתובים יחסית לשירים אחרים באלבום."

"אל תגידי לי זה לא כדאי – בואי נצא למרפסת/ גם אני רוצה לחזור לישון – גם אני מהססת/ אל תגידי לי זה לא הזמן – בואי נצא למרפסת/ קדושה או לא קדושה, הפרה הזאת גוססת" ("בואי למרפסת", מילים ולחן: רונה קינן)

השיר הזה, מספרת קינן, נולד גם הוא ממכונת תופים שלקחה אותה עד לימי המחאה החברתית ב-2011. "יש מכונת תופים שנקראת רולנד 808. את האמתית אי אפשר להשיג בסכומים שברשותי, אבל האחות הקטנה והזולה שלה נקראת 606 וקניתי לעצמי כזאת ושיחקתי והשתעשעתי איתה, ונוצר הביט שהוא הבסיס של השיר", היא משחזרת.

"מתוך הדבר הזה נזכרתי בהפגנות במחאה החברתית. נזכרתי שכשהיינו צועדים ברחובות הייתה קריאה כזאת, 'צאו אל המרפסת, המדינה קורסת'. ככה אני לפחות זכרתי את זה, בטמטומי יש לציין, כי אחרי שכתבתי את השיר, תמיר מוסקט העלה את הרעיון שתום דרום ואני נחפש סמפולים מההפגנות המקוריות ונכניס אותן אל השיר, וכשמצאנו סוף סוף את הקריאה המקורית גיליתי שמה שנאמר שם זה ההיפך. זה לא 'צאו אל המרפסת' אלא 'צאו מהמרפסת', שזה הבדל תהומי.

"ובכל זאת יצא שיש משהו ב'בואי למרפסת' שמשרת גם את מה שניסיתי להגיד, כי השיר הוא דו משמעי. אין בו החלטה. יש בו קריאה לאקטיביזם מצד אחד, אבל גם קריאה להיבדלות, או הסתגרות בתוך הזוגיות ובתוך כל מה שהוא לא כאן ועכשיו ופוליטיקה. זה שיר שהיה נורא כיף לעבוד עליו. הוא יצא עכשיו כסינגל והולכים לעשות לו גם גרסת לייב שצילמנו בהופעה, והתגובות עליו משמחות. הוא מהשירים האלה שאחרי שאתה מוציא את כל האלבום פתאום אפשר למדוד את הטמפרטורה של השירים בצורה אחרת. זה שיר שאנשים נורא הגיבו אליו. זה היה מאוד כיף."

"בבטן הלילה עלו פרשים/ רכובים על סוסים כרותי ראש/ שבים מזיעים מחלום בלהות/ תחת שמש רעה, בלי צל דקל וברוש/ מישהו אמר: היינו יפים כשהיינו יפים/ הד חוזר מן ההרים – אנחנו יפים// מראה שבורה שעל הקיר/ הפנים אותן פנים וכבר קשה להכיר/ כולם רואים את העיוות ובכל זאת / קשה להסביר" ("מראה שבורה", מילים ולחן: רונה קינן)

"זה שיר שבניגוד ל'זהב לבן' עבר הכי הרבה שכתובים באלבום. אני מרגישה שכמו ש'מות התפוז' היה יריית הפתיחה, אולי השיר הזה היה המוטיבציה המוקדמת לכתיבה של האלבום. הוא נכתב ב'צוק איתן' ואני חושבת שלקח לי כל כך הרבה זמן לנסח אותו כי הוא היה הפעם הראשונה שכתבתי באופן מובהק על כאן ועכשיו. אמנם דרך משהו שהוא קצת אלגורי וחלקו אגדתי כזה, אבל לקח לי את החמש שנים מאז שהוא נכתב למצוא את הטון של איך להגיד את הדברים האלה. כתבתי אותו כמה שנים אחורה, הקלטתי אותו, גנזתי את ההקלטה, שכתבתי אותו כמעט טוטאלית, למעט השם וכמה שורות בלחן, והקלטתי אותו שוב, בלי הפזמון. הגענו לאולפן ותמיר אמר, 'השתגעתם לגמרי, תחזירו מהר את הפזמון'. אני חושבת שכמות השכתובים שלו מעידה על כך שלא ידעתי איך להתקדם איתו עד שלא אמצא את הטון, ובסופו של דבר הוא השיר שנתן את ההשראה לעטיפה של האלבום: הסוס כרות הראש שבעטיפה יש לו תפוז חמוד במקום ראש."

"חצאית אדומה במרחק, במרחק/ מישהו צחק, מישהו צעק/ אוטובוסים באים מדרום, מצפון/ הצפיפות הנעימה הזאת/ על סף עילפון// היינו אלפים/ היינו רבבות" ("בהפגנה", מילים ולחן: רונה קינן)

בשיר הזה קינן חוזרת כ-30 שנה אחורה, אל מחוזות ילדותה, ומכנה אותו "שיר זיכרון. זיכרון ילדות שלי עם ההורים שלי בהפגנות של השמאל, של 'שלום עכשיו' בשנות ה-80, ואיזשהו ניסיון לשרטט מין קו שעובר בין ההפגנות האלה אל רצח רבין, ומשם אל ההפגנות של המחאה. לנסות להבין מה קורה. איפה נקברות מחאות, איפה הן מצליחות. הדברים שהצליחו לחבר כמות גדולה של אנשים ולהוציא אותם לרחוב כבר לא יוציאו אותם לרחוב. דברים אחרים יכולים להוציא אותם לרחוב, אבל גם שם משהו התמסמס.

"רציתי שיר שהוא לא נוסטלגי במובן של 'כמה טוב היה פה פעם', או 'איפה הימים ההם', אלא להגיד, כן, מותר לי להתגעגע, אבל אסור לי להתייחס אל זה יותר מדי בכובד ראש. לכן, אולי, יש איזושהי נימה שהיא גם קצת מחויכת בתוך השיר הזה."

עטיפת האלבום "זמן התפוז", איור ועיצוב: YONIL

"אני רוצה עכשיו לזכור את בני פרח/ שנישק אותי בקיץ שבין ח' ל-ט'/ שהיה מין ילד נעזב עם חולצת 'שלום עכשיו'/ קופסה של נובלס ועיניים ירוקות ומימיות/ הוא ידע שאני רק מתוך דחיפות/ ולא ממשהו אחר כמו אהבה/ והוא נישק אותי כמו שמנשקים בפעם הראשונה/ שהיא הפעם האחרונה" ("בני פרח", מילים ולחן: רונה קינן)

"כן, זה אדם אמיתי", היא אומרת, "אבל השם לא לגמרי אמיתי. יש שירים באלבום שהשמות בהם לגמרי אמיתיים, ויש שירים שהם חצי מטושטשים, האמת שלא מסיבות של הסתרת זהות אלא סתם מסיבות פיוטיות. יש שמות שמצלצלים לי טוב יותר. כתבתי את השיר הזה לקראת סוף העבודה, בזמן שהתחלתי לעבוד עם תום דרום על השירים של האלבום, והרגשתי כבר נינוחה עם האופי והזהות של האלבום. כשידעתי שהחיפושים שלי והפלירטוט שלי עם מוזיקה אלקטרונית מקבלים מקום ראוי באלבום החדש יכולתי להרשות לעצמי לחזור לגיטרה ולכתוב יותר פולק, ויותר אינטימי, אז השיר הזה בא ממש כבר אל תוך העבודה. היו כמה שירים כאלה שהתווספו כשכביכול כבר בחרנו את השירים, ופתאום הם נכנסו ובעטו החוצה שירים אחרים."

איך קפץ לך לראש פתאום הזיכרון הזה?

"חזרתי להפגנות של שנות ה-80, על סף גיל 40, כשכבר עבר מספיק זמן, כך שאפשר להביט בזה ובאמת להבין. לאמוד נכון את המרחק ולהסתכל על עצמי באיזו חמלה ובסלחנות ובגעגוע מסוים לאיזה תמימות אולי שהייתה שם - ושוב, כל הזמן לנסות למתוח קו, לנסות להבין משהו, לנסח איזה סיפור, שהוא הסיפור הפרטי שלי שכרוך גם בסיפור של מקום. אז זה קפץ. יש שירים שאת לא יודעת איך הם באים. פתאום הוא בא לי, הזיכרון."

"הזמן הזה מלאך נופל/ הבזק בשמי הערפל/ עכשיו הזמן להתפלל// הזמן הזה מילון גנוז/ מות הפריחה, מות התפוז/ הזמן הזה מזמן נגמר/ עכשיו הגיע זמן מחר" ("הזמן הזה", מילים ולחן: רונה קינן)

"'הזמן הזה' נכתב בדקה ה-90, רגע לפני שממש ננעלה הרשימה של שירי האלבום ואני חושבת שהוא יכול היה להיכתב רק אחרי שהסיפור של האלבום היה בהיר. הוא אולי השיר הכי פופי בתוך האלבום. כיף לשיר אותו בהופעות, ואני שמחה שהוא היה יריית הפתיחה של הסינגלים, כי היה לי חשוב להניח קודם כל את זה, ואחר כך להגיד יש גם את זה, וגם את זה.

"מישהו כתב באחת הביקורות שאפשר להבין את השיר הרבה יותר טוב לאור כל האלבום, כי כשהוא יצא כסינגל זה יצא כמין אמירה שקצת הייתה תלושה מתוך ההקשר, אבל בתוך כל ההקשר של האלבום זה כמו מין שיר של המסיבה, את יודעת, המסיבה בספינה ששוקעת, או התחושה הזאת של ה'כולם ביחד' הזה."

"סְמָדָרִי, יֵשׁ שָׁעוֹת שֶׁהֵן שֶׁלָּהּ. / לָקוּם בְּשֵׁשׁ בַּבֹּקֶר, לְמָשָׁל, / בְּלִי טַעַם בַּלָּשׁוֹן וּבְלִי תְּפִלָּה, / שָׁעוֹת שֶׁהֵן רַק שֶׁקֶט מְחֻשָּׁל. / לָגֶשֶׁת לַמִּטְבָּח וּלְהַטְרִיחַ / כִּירַיִם וּבֵיצָה וְכוֹס קָפֶה, / לָדַעַת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהַבְרִיא, אַךְ / לִבְדֹּק אִם הַפְּרִיחָה עָלְתָה יָפֶה, / כִּי רַק אֶתְמוֹל נָבְלָה הַכְּרִיזַנְטֵמָה, / וְאִי אֶפְשָׁר לִסְבֹּל שֶׁהִיא נָבְלָה. / לִזְרֹעַ בְּלִי שִׂמְחָה, לִקְצֹר בְּלִי דֶּמַע --- / סְמָדָרִי, יֵשׁ שָׁעוֹת שֶׁהֵן שֶׁלָּהּ." ("אֵם", מילים: דורי מנור, לחן: רונה קינן)

"דורי מנור כתב שיר שמוקדש לנורית פלד אלחנן, לזכר בתה סמדר שנרצחה בפיגוע", מספרת קינן. "אני מאוד קשורה לדורי. הנוכחות שלו באלבומים שלי גדולה. הם תמיד עוברים דרך הפילטר שלו, דרך הביקורת שלו והצעות השיפור והייעול שלו, ואני מאוד-מאוד אוהבת את השירה שלו. יצא לי להלחין כבר כמה דברים שלו אבל השיר הזה שנכתב כבר לפני כמה שנים טובות התחבר באופן הדוק לגמרי, מבחינתי, לשפה של האלבום הזה."

"בדרום השכונה יש לי פינה/ כבר עשר שנים והיא לא משתנה/ אותם אנשים פחות או יותר/ מדברים זה עם זו מסביב לפסנתר// שמשון פותר חלומות לכולם/ לכל תת-מודע יש מקום בשולחן/ וג'ניה נוהמת: "מספיק לקשקש/ התחלנו בשש ועכשיו כבר חמש"/ (...)/ אוריתי ועלמה פרודות כבר מזמן/ אבל יש יחסים שהם מעבר לזמן/ הן זזות סביב עצמן בתנועות עדינות/ מין ריקוד תת-עורי שרק הן מבינות/ (...)/ ויש אישה שאהבתי והיא איננה ודי/ לא אמרתי שלום כי לא ידעתי מתי/ מן הצחוק הכבד, השרוף, הצרוד/ נשאר שקט אטום, געגוע אבוד /(...)/ שקד ואגוז, הזמן שנגוז/ מי יחזיר לנו לילה אבוד/ ראיתי אותך בשולחן הסמוך/ יפה כמו שרק מכת ברק/ כמו שרק מכת ברק/ יכולה// שקד ואגוז, לילות ג'וז ולוז" ("שקד ואגוז", מילים ולחן: רונה קינן)

"איך עושים תקליט בכסית על כוסית"?

"כן, אבל הפוך. זה אותו עיקרון. בית קפה/מסעדה/בר שהוא מיתולוגי, בקטנה. הוא משמעותי לאנשים שישבו בו לתקופה מסוימת, וכזה הוא היה עבורי. פגשתי שם את שירי, זוגתי. ישבתי שם כמעט עשר שנים, ביליתי שם המון, המקום הזה היה באמת נורא-נורא משמעותי עבורי ואמרתי יאללה, אני רוצה שגם לי יהיה שיר כזה. הכרתי שם אנשים שהם יקרים ללבי. האישה שהשיר מוקדש לה, ימפה בולסלבסקי, נפטרה לפני כמה שנים, ואני חושבת שהמוות שלה היה באיזשהו מקום גם מין סימון של סוף של תקופה.

"המקום החליף בעלים ועדיין קיים בשמו. אנשים מקסימים מנהלים אותו והוא מקום מאוד נעים אבל אין מה לעשות, מה שהוא היה בתקופה שאני פקדתי אותו כמעט מדי יום זה משהו שנשאר קפוא בזמן, ורציתי איכשהו להקפיא את זה בתוך שיר. כתבתי את השיר הזה לפני שנתיים וכל השמות היו בדויים לגמרי בהתחלה, ואז אסף תלמודי הגיע לאולפן יחד עם אחיו אייל לנגן בשיר הזה ואמר לי, 'תעזבי אותך מהרומן מפתח הזה, תקראי לאנשים האלה בשמות האמיתיים, זה תיעוד לתקופה הזו ולאנשים האלה, למה למסמס את זה'. כיוון שאני מאלה שמגיבים מאוד ביעילות לביקורת בונה, לעצות, אז תוך שנייה החלפתי את זה חזרה לשמות המקוריים."

"אל תגידי כן ואל תגידי לא/ כל השאלות סופן להתכלות/ אור חורפי שוטף עכשיו את המטבח/ את משקה עץ לימון/ אני רואה אותך// האהבה הזאת/ מרחיקה אותי מהמוות/ האהבה הזאת/ הבהוב בחשיכה, אור במנהרות" ("אל תגידי לא", מילים ולחן: רונה קינן)

"זה שיר שבמקור לא כל כך רציתי להכניס לאלבום", קינן מספרת על היצירה שבתוכה טמונה שורה שמרסקת אותי כל פעם מחדש, "ודווקא תום ותמיר התעקשו שם, ועם הזמן הבנתי יותר ויותר כמה הוא קריטי לסגירה של האלבום הזה. זה בעצם השיר הכי פרטי באיזה אופן. שיר אוהב, היחיד מסוגו באלבום, והיה לי חשוב לסיים איתו, כי אני באמת חושבת שזה המקום האקס טריטוריאלי. האהבה היא מקום שאפשר לנשום בו, ואת יודעת, עץ אחד מת בשיר הראשון, ועץ אחר, משקים אותו ומתאמצים שיחיה. עץ מסוג אחר, אבל גם הוא פרי הדר."

רונה קינן, צילום: אסף עיני

ההופעות הקרובות של רונה קינן: 24 במאי - פאב הבום בקיבוץ דגניה ב', 25 במאי - צוללת הצהובה בירושלים, 29 במאי - ביסטרוק בקיבוץ חצור, 12 ביוני - זאפה תל אביב, 3 ביולי - זאפה כרם ברקן, 25 ביולי - זאפה הרצליה