בתחילת ערב המחול ALBA ("אלבה") של להקת הפלמנקו הישראלית קומפאס מאת הכוריאוגרף חוויאר לה-טורה, נדמה היה כי הפלמנקו נוצר במיוחד כדי להעלות עמו מחזות של המשורר והמחזאי הספרדי פדריקו גרסיה לורקה, ו"בית ברנרדה אלבה" הוא הראשון שבהם. התשוקה והעוצמה מבוטאים במחול הפלמנקו באופן מושלם. יש רק להתאים כמדומה את הסיפור לתנועה, והנה מחול טעון, מרתק.
 
זעם, מחאה ואהבה
 
על הבמה חמישה כסאות זקופי גב, המוצבים על הדומים עטופים בבדים שחורים עם גדילי משי. מנורה ניצבת ליד כל אחד מהם. הצבע השולט הוא שחור, ושתי שמלות חתונה לבנות תלויות כמו מרחפות מעל, מנבאות את שיבוא.

המחול, כמו המחזה, מתחיל עם חזרתן של הבנות ואמן מקבורת האב. השימוש ברקוויאם של מוצרט מעצים את הדרמה. זקיפות הקומה, חדות התנועות, רצינות המעמד ושליטתה המוחלטת של האם, האוסרת במעמד זה על בנותיה לצאת את הבית למשך שמונה השנים הבאות הם רק ההקדמה. בהמשך, כל עלילות המשפחה מתבטאות באוצר התנועות והמחוות של הפלמנקו, והן עשירות עד בלי די.

אלבה, צילום: דורון ישינסקי

לפתע מקבלות הרקיעות תוכן לא רק מוזיקלי אלא רגשי – הן התרסה וזעם, נפנופי החצאיות הם מחאה, והידיים מספרות סיפורים שלמים של אכזבה ואהבה. מהירות התנועות, ריקוד האצבעות העשיר ביד המורמת מגלה סולם שלם של פוטנציאל דרמטי שהיה חבוי בתוך העיטור הריקודי מבלי לגלות לנו מה בעצם משמעותו. 


אלבה, צילום: יוגב זורע

חושניות אוניברסלית
 
כל הרקדניות מקבוצתה של מיכל נתן מצוינות ונתן עצמה, מורתן מזה שנים, יוצרת דמות אמינה, קשוחה ומעוררת אימה - כפי שדורשת העלילה. השימוש שלה בשפת הפלמנקו חד ומדויק, מלא כוח, ואין גוזמה בעיצוב האישה הקשה, שוללת החיים.

הנערות, לעומתה, מלאות חיים אך קיימות אף הן בתוך תבנית צורנית נעולה, והתפרצויות רגשיות מקבלות תחילה ביטוי עדין ומעולה. בתמונה של הנערות  הישנות בכותנתן הלבנה - כל אחת על ההדום שלה, מוארת במנורת הלילה - יש רכות ויופי רב בצמצום התנועה לכמה מחוות מוכרות שאינן חורגות מן המסגרת הכללית של איפוק, עד פרוץ הסערה הגדולה. ואז נשברים גם חוקי הפלמנקו וזעקות ובכי פורצים מן הגוף המאולף, הכבול.

אלבה, צילום: יוגב זורע

ולדה וסט בתפקיד אדלה, המאהבת הצעירה של פפה אל רומנו המאורס לאחותה הגדולה, יוצרת דמות חושנית ומסעירה בסולו הגדול שלה, שוב לצלילי הרקוויאם של מוצרט. וכאשר היא דוקרת את עצמה בייאושה הדמות נעשית אוניברסלית, מעבר למסורת ולמחול הספרדי - זוהי אישה הזועקת את ייסורי אהבתה ובגידת אהובה.

גראו קבררה קאודרדו, בדמות הגבר היחיד והאהוב שעיני כולן נשואות אליו, מגלם דמות אצילית אך קלת דעת, ללא גינוני הגבריות שרקדני פלמנקו אוהבים לעיתים להדגיש. רקיעותיו הן דיבור, וגופו הגמיש מחולל ברכות מפתיעה. 


אלבה, מימין: מיכל נתן, משמאל: גראו קבררה קאודרדו. צילום: יוגב זורע

כמו קופסת תכשיטים
 
הדרמה נבנית ביד אמונה, וכנראה שאין דרך ביניים לטפל ברגעים של פרצי רגש, אימה ואהבה שיצאה מדעתה. תהיתי לרגע על בחירתו של הכוריאוגרף - אחרי דקות ארוכות ועמוסות של שתיקה ומחול בלבד, כיצד הוא מניח לביטוי הטבעי של בכי וזעקה להישמע על הבמה, וכיצד אין הדבר פוגם בשלמות היצירה המחולית. שתיקת הרקדנים על הבמה היא סוגיה ישנה ומעניינת, ובדרך כלל אין גם צורך בביטוי קולי, אך כאן הפריצה לממד הצלילי מרגישה הכרחית, והיא החלטה אמיצה של לה-טורה.

פונסיה, שדמותה האימהית היא היפוכה הגמור של ברנרדה אלבה, האם, משרה את רוחה המיוחדת במינה על הבמה כולה. סילביה דוראן, האם הגדולה של הפלמנקו בארץ, היא רקדנית מופלאה שכל תנועה שלה במקום, מלאת השראה. כאשר היא דוברת את שפת הקסטנייטות השפה נהירה, גם כשהיא חרישית, כמו קינה.

סילביה דוראן, תמונות יחסי ציבור

מוצרט, באך, ויוולדי ודה פאייה, פיאצולה ושופן הם חלק מן המוזיקאים שיצירותיהם מלוות את המחול. מוזיקת הפלמנקו מפנה את מקומה לצלילים אחרים, ואחרי דקות מספר של תהייה השינוי מתקבל, והוא מעניין ומפתיע עם פוטנציאל אחר, צבע אחר המלווה את העבודה, מעמיק אותה ומפקיע את המחול הספרדי מן המסורת המוזיקלית שלו. ויש בכך הרבה מן החופש  ושחרור ממניירות רבות של נגינה וזימרה.

תודה לחוויאר לה-טורה, למיכל נתן ולכל הרקדנים. כמו קופסת תכשיטים אני נוצרת את הערב הזה על כל קסמיו בליבי. 


חוויאר לה-טורה, צילום: אנסטסיה לסניקובה


גראו קבררה קאודרדו, צילום: יוסי צבקר


רקדנים/ות: מיכל נתן, סילביה דוראן, ולדה וסט, איבליסה מרטינז גונזלס, גראו קבררה קאודרדו, מורן רון, אילת שחר, מאיה שני פלנבאום.
  
9 בדצמבר ב-20:00 בהיכל התרבות אשקלון, 10 בדצמבר ב-20:00 בהיכל התרבות עפולה, 11 בדצמבר ב-20:30 בתיאטרון חיפה, 14 בדצמבר ב-21:00 במרכז סוזן דלל בתל אביב, 17 בדצמבר ב-20:30 בתיאטרון החאן בירושלים. להזמנת כרטיסים: 03-5105656

רכישת כרטיסים