ניצוצות של שמחה
 
יש כמה אלפי אנשים, לפחות, בארץ, שמתחילים ממש עכשיו לסדר מזוודות, לנער את האבק מהאוהל, להכין את הגיטרות, את הבגדים, את כלי הרחצה, את המשפחה, הילדים והאוכל, ולתכנן בהתרגשות את היציאה לכיוון הכנרת כדי להשתתף בחוויה הקסומה שנקראת פסטיבל סולם יעקב.

43 שנים כבר מתקיים הפסטיבל הכל כך מוצלח הזה, וביום חמישי הקרוב זה קורה שוב במתחם מלון נוף גינוסר, שם יחכו לכם דשאים נרחבים, סדנאות, דוכני מזון, הרצאות, ואינספור הרכבים משובחים שכולם באזור הפולק האנגלו-סקסי על סוגיו השונים, עם הרחבה מסוימת לכיוון הפולק האיטלקי ומוזיקת כליזמר.

אבל משובחים ככל שיהיו, כל אלה הם הפסקול והתפאורה לחוויית החופש הלא תיאמן שמצליח הפסטיבל הזה לייצר בכל פעם מחדש. ואחד החלקים המרגשים בחוויה הזו – שיצא לי כבר פעמיים לקחת בה חלק כקהל – היא הלילות המוזיקליים בלובי המלון שסביבו תחום הפסטיבל.

גם בסוף השבוע הזה, ביום שישי בערב, יתכנס קהל רב בלובי המלון, סביב הרכב הסשן האירי של סולם יעקב, כדי ליהנות מניצוצות השמחה שעולים מהערבים האלה, בכל שנה מחדש. הערב יתחיל בעשר וחצי, ולמרות ההכרזה על הופעה באורך של כשעתיים וחצי, נדמה לי שיהיה די בטוח לומר שאין לדעת מתי הוא יסתיים באמת.


באדיבות פסטיבל יעקב

"מוזיקה אירית מעירה את הקהל"
 
"סשן זה לא להקה אלא נגינה ספונטנית של מספר נגנים שמנגנים ביחד", מספרת לי ברכה בן אברהם במבטא אנגלו-סקסי כבד, שתעביר את הערב הזה עם הבוזוקי האירי שלה. "הסשן הוא לא הופעה שעשינו אליה חזרות קודם. הכל מתקיים שם בצורה ספונטנית. אנשים לא מאמינים כשהם רואים את זה כי כולם מנגנים ביחד כאילו עשינו הרבה חזרות וכולם יודעים מה עושים כי הכל מתנגן ביחד ומסתדר, אבל למעשה הסשן הוא דבר ספונטני. אנחנו מנגנים ביחד המון מנגינות, רובן אינסטרומנטליות, והחבר'ה מכירים אחד את השני. יש שם שיתוף פעולה מיוחד במינו.

"המוזיקה האירית היא מוזיקה עממית בעלת היסטוריה מאד ארוכה, שמתקיימת כבר אלפי שנים. במקור לא ניגנו אותה להקות מאורגנות. ניגנו אותה בפאבים, בצמתי דרכים, בחגיגות, בחתונות, בלוויות. זו מוזיקה שהיא חלק מהעממיות האירית. אז סשן הוא התכנסות ספונטנית של אנשים שמנגנים ביחד מנגינות."

על בסיס ידע משותף, כמו סטנדרטים של ג'אז?

"כן, אבל במוזיקה האירית יש אלפי מנגינות ומי שמכיר את המוזיקה מנגן הרבה יותר מאשר את הסטנדרטים. יש מנגינות עתיקות, יש מנגינות שמתווספות למסורת שלנו כל הזמן, יש מנגינות שהן נחלת הכלל, וכולנו בסשן מכירים את המנגינות האלה ביחד. אנחנו מנגנים בפסטיבל כשעתיים וחצי. זו הופעה מאד ארוכה, ואני נדהמת איך כל פעם שכשמתחילים לנגן מוזיקה אירית יש מין גל כזה של התעוררות שנע בקהל. זה מעיר אנשים בצורה ששום מוזיקה אחרת לא עושה. אנשים עומדים שם שעות על גבי שעות ומאזינים לקטעים אינסטרומנטליים, מדי פעם יש גם שיר, ולא מתעייפים מזה. זה מדהים בכל פעם מחדש."

"לפני כ-20 שנה", היא מספרת, "כשהפסטיבל היה עדיין בקיבוץ חקוק, הייתי שם, גם כקהל, וגם עם הלהקה שהייתה לי אז, 'אייריש קרים'. יחד עם חברים נוספים מלהקות אחרות מהסצנה של המוזיקה האירית נכנסנו ללובי של בית המלון, ובאותו זמן התקיימה על הבמה הופעה שחלק מהאנשים בחרו לשמוע אותה. התחלנו לנגן מנגינות איריות בלובי, ותוך זמן קצר התכנסה התקהלות ענקית של אנשים בתוך הלובי שרצו לעמוד מסביב ולשמוע. אחד מהנגנים האיריים הוציא קרש עץ, נעל נעליים והתחיל לרקוד את הסטפס האירי, ועד מהרה מצאנו את עצמנו עם קהל לא קטן, ואפילו גדול מזה שהיה בהופעה שעל הבמה.

"יהודית ומנחם וינוגרד (מארגני הפסטיבל – ט.ג.) אמרו, 'רגע, אם אנשים כל כך נמשכים לדבר הזה שנקרא סשן אירי, בואו נעשה לזה מקום קבוע בפסטיבל'. מאז הם ביקשו ממני בכל שנה לארגן סשן אירי, להזמין נגנים, להקצות לזה מקום, לדאוג למערכת הגברה, וקרוב ל-20 שנה הדבר הזה מתקיים. אנחנו נקראים The Jacob's Ladder Irish Session Band, וזו הופעה לכל דבר. אבל שוב, אנחנו לא להקה. אנחנו קבוצה של כ-12 נגנים של מוזיקה אירית, עם כל הכלים השונים והמסורתיים של המוזיקה הזו, ומדי פעם אנחנו נפגשים באירועים, חלק מאתנו נמצאים בלהקות וחלק פשוט מנגנים כשיש הזדמנות לזה. אנחנו מנגנים ביחד מתוך הוקרה הדדית, וזה דבר נפלא."

השנה הוזמנו לסשן הנגנים עופר הופסטון-גרומן (אקורדיון), יפעת לוי (חליל אירי), דניאל מנור (גיטרה ושירה), דינה לוריא (כינור), אשר ביטון (באוראן- תוף אירי), אפי אמרל-סטרים (באוראן), מיכאל גריילסאמר (כינור ושירה), פלג ברקאי (גיטרה), יוסי תור (בוזוקי אירי ושירה), פיליפ חריפקוב (חליל, אוריסל, חמת חלילים), בן אברהם עצמה, כמובן, בבוזוקי אירי ושירה, ובני הזוג אלה (באוראן ושירה) ואסף ג'קסון-שלומי (באוראן). אלה היא גם זו שמארגנת היום את הסשנים.

"הסשן הזה מושך קהל מאוד גדול", ממשיכה בן אברהם. "יש שם אווירה נהדרת. מה שטוב בזה הוא שאין בסשן שלנו אגואים. יש שם 12 נגנים ולי, כמו לכל אחד אחר, יש 1/12 של כל הדבר הזה. לכל אחד יש חלק שווה. כל אחד נותן במה לשני. מדי פעם מבקשים ממישהו לשיר, כי רוב הסשן הוא אינסטרומנטלי, ואני חייבת להגיד שמי שלא מכיר מוזיקה אירית יכול להרגיש, אולי, שהכל נשמע אותו דבר, אבל זה כמו שעבור מי שאינו רועה, כל הכבשים נראות אותו דבר. מי שמכיר את זה יודע שלכל מנגינה יש שם, ומכיר את כל המנגינות.

"אני אעביר גם סדנה של מוזיקה אירית בשבת, ב-11:00 בבוקר, שבה אני נותנת הרצאה והסבר יחד עם נגינה. אני אספר מאיפה מגיעה המוזיקה הזו, מהם המקצבים שלנו, ואיך הסשן הזה מתנהל, ואני מקווה שיבואו לשמוע את זה."

באדיבות פסטיבל יעקב
 
בלתי ניתנים לעצירה
 
 
את נטל הארגון של הסשנים העבירה אמנם, בן אברהם, לידיים אחרות, אבל מבחינתה מדובר במסורת שדבר לא יעצור, גם לא מגבלות הזמן, או אתגרים אחרים העומדים בפניה.

"אני הוותיקה ביותר שם", היא אומרת," אבל כמו באירלנד, יש שם חבר'ה בכל הגילאים, מגיל הבגרות ועד לקשישים שיושבים שם ומנגנים ביחד. זה חלק מהמסורת שלנו."

באירלנד אנשים צעירים ממשיכים את המוזיקה המסורתית? הם לא מתרחקים ממנה כמו התהליך שאנחנו מכירים מרוב המקומות בעולם המערבי?

"ממש לא. ממש לא. המסורת עדיין קיימת, ויש צעירים מכל הגילאים שאפילו באים לאירלנד מארצות אחרות בעולם ולומדים את המוזיקה הזאת. יש נגנים שמנגנים מוזיקה אירית מיפן, מגרמניה, מנורבגיה, מספרד, מארצות הברית, מאוסטרליה, מכל מקום. בפאבים באירלנד יש בדרך כלל איזו פינה שבה יושבים כמה נגנים. זה יכול להיות כנר וחלילן, או נגן חמת חלילים מאיזה כפר, ונגן תוף אירי, שיושבים ביחד ומנגנים מנגינות בפינה של הפאב. זה חלק מהסצנה שם.

"רק בשנות ה-60 התחילו להקות ממש לעבד ולהקליט את המוזיקה הזו ולהוציא אותה לקהל הרחב, והיום יש המון להקות איריות בכל העולם. בארץ יש לנו כמה להקות מאד איכותיות שמנגנות את המוזיקה של אירלנד בצורה כזו שכל אחד באירלנד היה מתגאה בזה. אנשים לומדים את המוזיקה כאן. גם אני, בין השאר, לימדתי את זה. אהוד נתן, שיש לו את הלהקה 'קטיפה שחורה', הוא הנגן הוותיק ביותר בארץ של מוזיקה אירית, והוא למעשה היה המרכז של המוזיקה הזאת וסביבו התנהלו המון צעירים שלמדו את המוזיקה. אהוד מנגן בכל יום שישי את המוזיקה הזאת ב'מולי בלום' בתל אביב. הוא מסור למוזיקה הזאת כל החיים שלו." 

"זה לא קשור בכלל", היא אומרת. "יש המון אנשים עם מוגבלויות שעפים רחוק, ואני מכירה הרבה מהם, ואני לא מצפה מאנשים להתפעל מזה שאני עם מגבלה ומנגנת מוזיקה אירית. אני מצפה מאנשים להתפעל מהמוזיקה עצמה.

"האמת היא שמה שהכי מעניין בזה שאני מגיעה לפסטיבל עם כלבת הנחייה שלי", היא ממשיכה, "הוא שבמשך הסשן היא יושבת ליד הכיסא שלי, ואם נשפכת בירה על הרצפה היא מדי פעם מנסה ללקק. היא חלק מהסצנה שלי. היא כלבת נחייה מ'המרכז הישראלי לכלבי נחייה' שבו אני עובדת, אבל אם אומרים לי, 'מה, את מוזיקאית ואת לא רואה?' אני מושכת בכתפיים כמו שאני עושה עכשיו, כי למעשה יש המון מוזיקאים שאינם רואים. אנחנו מנגנים במוזיקה בידיים, ושומעים אותה באוזניים, כך שאני לא חושבת שיש שום דבר יוצא דופן בלהיות מוזיקאית שאינה רואה, כי העולם מלא באנשים כאלה."

ובכל זאת, עובדה שזה פריט מידע שכן מעורר תגובה. זה לא מובן מאליו

"אז הגיע הזמן שזה יהיה מובן מאליו. אני לקוית ראייה מלידה, אני רואה בעין אחת בערך חצי מטר וזה מה שיש. יש לי כלבת נחייה, אני מגיעה לכל מקום, אני עצמאית לגמרי. התחלתי ללמוד מוזיקה בגיל שש, והיה לי אולי יותר קשה לקרוא תווים אבל למדתי את זה בשנייה כי יש לי שמיעה אבסולוטית אז נשענתי יותר על זה. אגב, יש הרבה נגנים באירלנד שאינם קוראים תווים. זו מוזיקה שמעבירים מדור לדור דרך השמיעה. גם בסשן אף אחד לא יושב עם תווים. אין תווים. מי שיושב עם תווים לומד בבית. בגיל שש התחלתי ללמוד פסנתר ובגיל עשר נכנסתי לתנועה בארה"ב. היו לנו שם חליליות וריקודים ושירה ישראלית והתחלתי לנגן ולשיר."


באדיבות פסטיבל יעקב

את לא אירית?!

"אני לא אירית, אני אמריקאית. גדלתי בארה"ב בבית שהייתה בו הרבה מוזיקה עממית אמריקאית, וגם מוזיקה אירית, בעיקר שירי מרד ושירי שתייה איריים, וכעבור זמן מה, בתור בוגרת התחלתי להכיר את המוזיקה האירית האינסטרומנטלית. ועכשיו הסיפור המעניין: בשנת 95' גרתי במושב בן עמי ליד נהריה. בנהריה היו אז כוחות של האו"ם בלבנון, ואני הייתי בלהקה שניגנה קצת מוזיקה אירית, קצת מוזיקה אמריקאית וקצת מוזיקה דרום אמריקאית.

"לידיד הטוב שלי בלהקה הזו, שניגן במנדולינה, היה חבר נפש מילדות שנקרא אורי בורי, ויש לו מסעדת דגים מאד מפורסמת. לאורי הייתה אז מסעדה בנהריה, ובלילות חורפיים, כשירד גשם בחוץ, היינו באים לאורי. המסעדה הייתה ריקה, היינו יושבים ומנגנים מוזיקה אירית ואורי היה מכין לנו דגים. יום אחד הגיעו לשם שני קצינים איריים מהאו"ם, התיישבו במסעדה, שמעו אותנו מנגנים, ואמרו, 'מאיפה אתם יודעים את המוזיקה שלנו? בואו, תחגגו אתנו. מדי פעם יש לנו סשן במועדון של האו"ם בנהריה.' באנו לשם, ופשוט לא ידענו מה לעשות עם עצמנו. שמענו חבר'ה שמנגנים פי עשר מהר מאתנו, פי עשר טובים מאתנו, אבל הם קיבלו אותנו יפה, וכעבור כמה חודשים, אחד מהחבר'ה, שקראו לו כמובן פטריק, אמר, 'אם את רוצה ללמוד מוזיקה אירית את צריכה לנסוע לאירלנד'.

"אז בקיץ 95' נסעתי למערב אירלנד, ושם מצאתי את עצמי באחד מבתי הספר למוזיקה אירית במחוז קלייר, ומזה התחיל כל הסיפור. התחלתי לנסוע לשם מדי שנה, ועברתי מחלילית אירית לגיטרה ולבוזוקי, ואז נכנסתי עמוק מאוד למוזיקה הזאת. כעבור כמה שנים ייסדנו את 'אייריש קרים'. היינו להקה מובילה פה בארץ, יחד עם 'קטיפה שחורה'. 'קטיפה שחורה' עשתה את שלה, אנחנו עשינו את שלנו, הופענו בפסטיבלים של מוזיקה אירית, הופענו בסינמטק, והמוזיקה האירית ממש סחפה את כל הארץ. עד היום זה ממשיך, וחבר'ה צעירים לומדים את זה. זה עולם קסום משלו. זה הסיפור."