אהבה בלי גבול

זמן מצמוץ אחרי אופוריית האירוויזיון. ישראל פושטת מעליה את הפלורליזם, הליברליזם והאוניברסליות, תולה בחזרה על קולב וטומנת עמוק בארון. כשאירופה מריעה לתאגיד השידור הישראלי על הפקה מהחלומות ולמנחי התחרות, שלוותה בסלוגן "העז לחלום", על עבודה מדוגמת, בלבב פנימה אנחנו יודעים שהפורטרט הסובלני, המקבל והמכיל הזה, הוא בינתיים חלום שבמציאות חייהם של רבים בקרבנו עדיין לא התגשם.

יום אחרי האירוויזיון, משפחות "אחרות" בישראל עדיין ממשיכות להיאבק על מקומן מול מנגנונים שמערימים קשיים; טרנסג'נדרים עדיין סובלים מרדיפה, השפלה, אלימות ואפליה והאוכלוסייה הערבית עדיין מתמודדת עם חוק לאום גזעני שאינו מכיר בשוויון כערך יסוד. מתוך המציאות הישראלית המורכבת הזו, מתפרצת לחיינו השבוע "ג'נדרוסיטי", יצירתו החדשה של הכוריאוגרף יורם כרמי ולהקת פרסקו, שמאתגרת את תפיסות המגדר ומערכות היחסים המקובלות וחוגגת, בלי להתנצל – אהבה בלי גבול.  

"אנחנו חיים בחברה סכיזופרנית", קובע כרמי. "מצד אחד, אנחנו מדברים על קבלת השונה ומריעים לכל 'אחר' שנמצא בפריים טיים או באינסטגרם: שמן, רזה, הומו, לסבית, טרנסג'נדר, ערבי, אתיופי Whatever... מצד שני, בפרקטיקה היומיומית אנחנו הולכים בכיוונים הפוכים לגמרי של שנאה, בריונות ואלימות". הסכיזופרניה הזו, שהולכת ומקצינה, הייתה דלק ליצירה שהיא בו זמנית מניפסט, דגל אזהרה וגם הצעה לחגוג את השפע ולחבק את כל גווני הקשת של האפשרויות העומדות בפנינו.   
 

ג'נדרוסיטי, צילום: אפרת מזור

"מכרסמים אצלנו בזכויות האדם"

איפה זה התחיל? קשה לומר במדויק. אולי בהפגנה הגדולה של הקהילה הלהט"בית למען שוויון זכויות וחוק הפונדקאות. כרמי, שהוזמן באותה עת ליצור לשתיים מלהקות המחול הגדולות בסין, הפציר ברקדני להקת פרסקו בארץ לצאת לרחובות ולהצטרף למפגינים: "במשך זמן רב מכרסמים אצלנו לאט לאט בחופש ובזכויות האדם.... נשים, ערבים, להט"בים, אתיופים ואוכלוסיות רבות אחרות מופלות פה על בסיס קבוע בגלל פוליטיקה, דת, בורות ופחד וגם, כי ככה התרגלנו... הקהילה הגאה מרימה את ראשה ופורצת במחאה כדי לקדם, פה בישראל, תרבות חיים ליברלית שוויונית ומכבדת לכל אזרחי המדינה", כתב אז לרקדניו בהתרגשות מהצד השני של העולם והוסיף: "זו חובתכם האזרחית להיות מעורבים!".

לקח זמן עד שהעצב והכעס שקעו ומתוכם נולד הרצון להתחיל תהליך יצירה. "כעסתי על ההתייחסות המזלזלת בהורות אחרת, כעסתי על ההתעלמות מדרישות הקהילה לשוויון בכל נושא הפונדקאות אבל לא רק. כעסתי על האלימות שמובילה לעלייה בהיקף מספר ההתאבדויות בין היתר גם בקרב טרנסג'נדרים. השהות בסין, שבה המיניות מוצנעת וההומוסקסואליות מחוץ לחוק, אפשרה לי להתבונן פנימה על החברה והתרבות שלי. זה היה תהליך שחידד תובנות. היה לי ברור שאני לא רוצה להתבכיין או להטיף. בלי 'נו-נו-נו' ובלי 'אוי-אוי-אוי'. ההיפך. אני רוצה לומר: תשמחו. תחגגו. כל האופציות פתוחות בפנינו. אהבה ומיניות באות בצורות ובצבעים שונים. זו עובדה. עכשיו בואו נדבר על זה".

קדימה  

"תראי, יש המון מודלים של זוגיות אחרת. לא רק בקהילה ההומואית. זוגיות פוליאמורית, זוגיות פתוחה, כל השיח הזה נהיה הרבה יותר נפוץ. זה עוד לא מיינסטרים, אבל אף אחד כבר לא מזדעזע מבדיקת גבולות. אנחנו חיים בעידן שמערבל את כל התפיסות הדיכוטומיות על ג'נדר ויחסים. זה לא אומר שאתה חייב להפר את הדיכוטומיות האלה בעצמך, אבל בפירוש יש מקום לשיח על האופציות הקיימות. בחינת גבולות המגדר דורשת אומץ. יש אנשים שחיים בתחושת אי נוחות במגדר שלתוכו נולדו. ביניהם יש את אלה שמתאפקים לא לגרד את הפצע וחיים עם מועקה ויש את אלה, האמיצים, שמטפלים בפצע, עושים מעשה ומשלמים מחיר". 

ג'נדרוסיטי, צילום: אלי כץ




לפוצץ את הבלון
 
בפעם הראשונה בחייו החליט כרמי לעבוד בשיתוף פעולה עם דרמטורג, שילווה אותו בתהליך היצירה. הוא פנה ליאיר ורדי, יוצר תיאטרון, פרפורמר, אוצר ומעצב תאורה שיזם ועמד בין היתר בראש פסטיבל "א-ז'אנר" של תיאטרון תמונע שם היה שותף לצוות הניהול האמנותי. "אנחנו לכאורה ממקומות מאד שונים על הקשת. אני קצת יותר מיינסטרים והוא קצת יותר פרינג'. הוא עבד במרכזי פרינג' כמו 'תמונע' ו'כלים' ואני בסוזן דלל ואצלי בבית פרסקו. הרגשתי שאני זקוק למישהו שילך איתי יד ביד בתהליך הזה בעיקר כיוון שזה נושא עמוס שיהיה לי קל ללכת בו לאיבוד או להתפזר. יאיר הוא יוצר שבא מתוך הקהילה עם מודעות ג'נדר-קווירית ואינטלקטואלית קרובה לעולם שממנו אני בה. זה היה שילוב כוחות מוצלח ותהליך מפרה".

יורם כרמי בבית פרסקו (מקור: עמוד הפייסבוק של יורם כרמי)

בשלב החיפוש, עוד לפני הכניסה לאולם החזרות, גילה כרמי מנהג אמריקני שהסעיר את דמיונו והפך מוטיב מנחה ביצירה. "חיטטתי ביוטיוב וגיליתי שיש כזה דבר: מסיבת גילוי המגדר שבה חושפים ההורים את מין הילוד שנשמר עד אותו הרגע בסוד. האושר הזה תמיד מלווה בבלונים ורודים או כחולים, צבעים שמייצגים באופן חוצה תרבויות את המגדר. למה ורוד? למה כחול? זה הלוא יכול היה להיות כל צבע אחר".

ג'נדרוסיטי, צילום: אלי כץ



דיברת על בלונים ובלי לחשוף מדי, בוא נאמר שאתה מפריח ומפוצץ לא מעט בלונים במהלך העבודה 

"הייתי חייב להשתמש בבלונים. זה מתבקש. בלונים מזכירים לנו ילדות, תום, שעשוע, לונה פארק. יש בלוני ניסוי ובלונים שחייבים לפוצץ. בלונים מאפשרים לנו לומר דברים מאד in your face באופן מחויך ובכל זאת מהדהד. הבלונים הופכים במהלך העבודה משרשרת שקשורה לרקדנים לצוואר או צל שמלווה אותם לכלי משחק בידיהם ובסופו של דבר, הם עצמם מעצבים את גופם מחדש באמצעות בלונים. בדרך אנחנו מדברים קצת על סקס, על נשיות וגבריות, על מיזוגיניה שמרתיחה אותי ועל נזילות מגדרית". 
 

"גם בקרב ההומואים יש הומופוביה"
 
כרמי מאמין שהעולם מצוי על ספו של עידן חדש. הוא מספר על נתוני מחקר בריטי שגילה כי כ-25% מהצעירים (גילאי 25-17) החיים כיום בבריטניה, אינם מגדירים עצמם במובהק כגבר או אישה. "אחוז עצום מהדור הצעיר מתייחס למגדר באופן נזיל. זה מטורף כשחושבים על זה", הוא אומר ומוסיף: "בקנדה ובאוסטרליה אתה יכול לציין בתעודת הזהות מגדר שלישי על פי בחירתך. כלומר, אנשים יכולים לבחור את מקומם על הקשת המגדרית. זה מאד מבלבל ובאותה הנשימה משחרר. כן, אנחנו בפירוש על ספו של עידן חדש ומה שניסיתי לעשות בעבודה הזו, זה לדבר על זה מבלי להטיף מוסר או להכביד. לגרום לאנשים לשאול את עצמם איפה הם מזהים את עצמם בתוכה".

ג'נדרוסיטי, צילום: אלי כץ



צריך לומר שישראל 2019 מאד מבלבלת בכל הנוגע לנדיבות מול ג'נדר ומיניות "אחרת". מצד אחד – 80,000 איש הרימו בכל ערב לחגיגת האירוויזיון בטיילת של תל אביב. מצד שני קואליציה שלטונית מפלה שהפכה ללגיטימי דיבור מיזוגיני על הומוסקסואליות כסטייה ומשפחות חד מיניות כאלמנט מחליש שפוגע ביסודות החברה הישראלית

"אני מסכים שזה זמן מאד מבלבל ומוזר. יש בלבול אבל גם תקווה. אני חושב שבגדול החבר הישראלית לא מתכחשת ל'אחרות'. לא בטוח שכולם רוצים לטבול בזה את ידיהם ויש הרבה מאד אנטי אבל כשזה מגיע לרמה האישית, אני חושב שאנשים כן בוחנים מחדש את עמדותיהם מול הדבר. אגב, הומופוביה, צריך לומר, זה משהו שקיים גם בתוך הקהילה ההומואית. ישנה הומופוביה עצמית לא מבוטלת שבאה לידי ביטוי בצורה לא קלה, למשל, מול טרנסג'נדרים. אני יכול להבין למה זה מוזר לאנשים אבל מצד שני, יש בהתייחסות הפוגענית אל אנשים שמבקשים לשנות את מינם הרבה צביעות".

באיזה מובן?

"אנחנו כל היום שמים על עצמנו פילטרים. משנים את הצורה שלנו, מזריקים סיליקון, מגדילים שפתיים, מעבירים שומן מהתחת, מעצבים את הגוף שלנו מחדש. מנסים לנצח את הגיל. אז מה כל כך מזעזע אתכם שמישהו אומר: לא נוח לי עם המגדר שלי ואני לוקח את זה צעד אחד קדימה. זו צביעות במסווה של קבלת האחר וזה חורה לי". 
 



"יש לי תחושה של אופטימיות"
 
חלק מההכנסות ממופעי הבכורה ייתרמו לעמותתמעברים של הקהילה הטרנסג'נדרית, שמסייעת, בין היתר, במיצוי זכויות, התמודדות עם אפליה וליווי חברי הקהילה בתהליך השינוי המגדרי לצד פעילות לשינוי עמדות חברתיות, הכשרת אנשי חינוך ונותני שירות לשינוי מדיניות בכנסת ישראל.

"מה שאני אומר זה שזה בסדר להרגיש מבוכה או אי נוחות מול הדבר." מטעים כרמי. "מבוכה זו תגובה מאד אנושית, אבל אם חופרים רגע לעומק ומזיזים את התגובה הראשונית הזו מתוך ניסיון כנה להבין יכולה להתרחש קבלה אמיתית. אני לא מצפה לקבלה מיידית של האחר, ההיפך, יש בזה העמדת פנים וזה קשה ומסוכן בעיניי. זה לא רק לגיטימי אלא הכרחי לעשות דרך. אז בואו פשוט נדבר על זה".

עשיתם הרצות של העבודה מול בני נוער. איך זה התקבל?

"הראינו את העבודה בסטודיו לתלמידי מחול בכיתות ט'-י"א שעשו לי בית ספר. באחת ההרצות נגשה אליי אחת המורות וסיפרה שבקבוצה יש רקדן שנמצא בתהליך לשינוי מגדרי. התרגשתי עד דמעות מהמחשבה שהנה פה אצלי בסטודיו הוא יושב, שווה בין שווים וצופה ביחד עם החברים שלו לכיתה בעבודה על מגדר. שאלתי אותם מה הם ראו בעבודה. מישהי ענתה: אהבה. כמעט התעלפתי. הם דברו על מיניות וספרו על הסוגים השונים של מערכות יחסים שיש אצלם. זה נתן לי תחושה אופטימית לגבי העתיד".

יורם כרמי (צילום: אנה לינדן, מקור: עמוד הפייסבוק)


המופע יתקיים ב-31-30 ביולי 2019 ב-21:00 במרכז סוזן דלל בתל אביב. להזמנת כרטיסים: 03-5105656