יוסי שיפמן ביקר במופע של רביעיית פיטנגו ושלמה יידוב "טנגו ללא גבולות" בהיכל התרבות בפתח תקווה ובפיו המלצה חד משמעית: זהו כיף צרוף.
הפקה עשירה מתוזמנת ומתוזמרת
לראשונה צפיתי במופע של רביעיית פיטנגו לפני שנים אחדות, באולם שבקיבוץ יקום. הם היו טובים כבר אז, אבל המופע היה אחר לגמרי – הוא תומלל (בחן) על ידי שחר זיו שהסביר מה מחפשים ישראלים בתרבות הטנגו ולמה.
היום פיטנגו כבר לא צריכים את ההסברים המלווים, הם למדו ללכת לבד.
הקהל אוהב את המופע ובצדק. הגרסה הנוכחית של "טנגו ללא גבולות" עשירה, מתוזמנת ומתוזמרת והמוזיקה והריקודים והכוריאוגרפיה עושים את שלהם בתוך אינטימיות קאמרית של בית קפה קטן (אולי בשכונת "לה בוקה" בבואנוס איירס, שצילום שלה משמש כמסך אחורי). זו חגיגת טנגו שמדברת לכולם – על אורותיה המעומעמים ועל הקסם שהטנגו משפיע על סביבותיו. על איכות הנגינה עוד נוסיף, אבל לפני כן מחמאה גדולה לאנשי ההגברה של המופע. יש הגברה אבל אין צעקנות.
הרפרטואר מוכר לקהל רק בחלקו, אבל אין בכך כדי להמעיט מן ההתלהבות. בחלק הראשון מצטרפת אל הנגנים הזמרת מריאל בורסטין, שמשלימה את תמונת המועדון והאווירה ובחזית הבמה מככבים ריקרדו קלוו וקלי צרפתי, רקדנים מארגנטינה שמובילים את מופע המחול. קלוו אחראי גם להעמדה של המופע כולו. אליהם מצטרפים ברונו קלוו ועוד חמישה רקדנים ישראלים חברי להקת "קרידו". שני הרקדנים המובילים מצטיינים בתעוזה, בחופש וביציאה מן המסגרות הקבועות.
גם במינון נמוך, הטנגו הארגנטינאי הוא מחול חושני הכולל התלפפות הדדית, נפנופי רגליים של הרקדנית, אל מאחורי רגליו של בן זוגה או ביניהן, נעלי עקב, חצאית משוסעת עד לגובה המתניים ומחשוף עמוק. כל אלה הם לכאורה פריטי חובה במופעי טנגו. צרפתי וקלי לא הסתפקו באלה ואלתרו לתוך הריקודים, הנפות, ריחוף ודילוגים בכפולות של המקצב, למעשה צרפו מעמדים מעולם הבלט הקלאסי. כשזה עובד , זה יפה - וזה עובד. הצופה צריך להחליט במה להתמקד בגופי הרקדנים והרקדניות, בהבעת פניהם שנשארת על פי רוב די קפואה, או בצעדיהם, החלק המורכב ביותר.
הרכב מוזיקלי רב איכויות
החלק השני של המופע מתנהל ברובו הגדול הוא ללא רקדנים - מוזיקה נטו. כאן נחשפות אחת לאחת איכויות החברים בהרכב. שחר זיו מנהל את ההרכב בשליטה בכלי הדומיננטי לכאורה, הפסנתר, בשילוב אידיאלי של הפסנתר ככלי מלודי וככלי מלווה וככלי נקישה, הוא מדלג מתפקיד אחד למשנהו ללא בעיה.
שנייה לדרמה היא רינת אבישר, נגנית הבס, שאינה מסתפקת באספקת הצלילים הנמוכים ליצירת העומק, אלא הופכת לסולנית בייחוד בקטעים שנכתבו מראש כקטעי סולו לבס, על מיתר סול הגבוה במיתרי הכלי. בייחוד היא מפליאה לנגן ברגיסטרים הגבוהים, הצ`לניים.
נגן הבנדוניאון עמיחי שלו הוא ספק הצבע של המופע. ללא הבנדוניאון, תמיד יחסר לטנגו משהו חיוני ביותר - צליליו המזכירים ספק אקורדיון, ספק עוגב, נותנים לטנגו את הנימות הבלוזיות, את איכות הגעגוע הנצחי. שליו, במינוריות ראויה, מתמודד עם המטלות.
הדר כהן, בנוסף לנגינה המקובלת בכינור, מפיק מן הכלי צלילים אחרים, כאשר הוא מושך את הקשת על המיתרים מצדו הצורם של הגשר ומוסיף ליסוד הקצבי גם נקישות בעזרת הבורג המתכתי של הקשת על גוף הכינור. אל הרביעייה מצטרף לחלק מן הנעימות, יואל לכיש בנגינה באבוב ובקרן אנגלית. האיכות הקאמרית של ההרכב בולטת במיוחד בנגינת "פוגה ומסתורין" של פיאצולה, יצירה רב-קולית שיש בה יסוד "באכי" המאפשר לכל המשתתפים להפגין את איכותם.
בתוך האווירה החמה שיוצרים חברי "פיטנגו", השתתפותו של שלמה יידוב, היא כדובדבן על הקצפת. הסימפטיה שבקולו וצליל הגיטרה שמצטרף באותן טבעי, השיח הנעים שלו עם הקהל, משלימים את החוויה הארגנטינאית, ברמה ובאיכות שגם להקות דרום אמריקניות היו מתגאות בהן.
המופע מציע גם קינוח ובו הרקדנים קלוו וצרפתי רוקדים עם הקהל באכסדרת האולמות, ומדריכים את מי שרוצה. בשורה תחתונה זהו מופע של כיף צרוף.
לפרטים נוספים
09/05/2006
:תאריך יצירה
|