אורגניזם כהה, רטוב וחיוני

בתוך חלל שחור שמוקף בטבעת של אורות ניאון לבנים, חמישה פרפורמרים צבועים שחור מכף רגל ועד ראש, נעים כקבוצה כמו אורגניזם כהה, רטוב וחיוני מאוד. הם נעים ערומים כמקשה אנושית אחת, מאלצים את הצופים העומדים, פעם אחר פעם למקם את עצמם מחדש במרחב, הופכים כוריאוגרפיה של רקדנים לכוריאוגרפיה של קהל.

את היצירה Suddenly Everything is Black with People שתעלה בפסטיבל ישראל בקרוב, יצר הרקדן והכוריאוגרף הברזילאי הוותיק מרסלו אוולין בהשראת הספר "ההמון והכוח" של זוכה פרס נובל לספרות אליאס קנטי. הספר שראה אור ב-1960 עוסק בתופעה מסתורית ויומיומית כאחת - ההמון, ומתעמק ביחסי הגומלין הקיימים בין ההמון לבין ההתנהגות האנושית במהלך ההיסטוריה. על הכוח והאלימות הקמאיים שמובילים המון ושבתוכם נסחף היחיד בלא יכולת או ביקורת. הספר לוקח את הקוראים בין היתר אל ריקודי הגשם של שבט האינדיאנים משבט הפואבלו, אל חג המוחאראם אצל המוסלמים והשיעים ואל תרגילי האצבעות של הקופים - ובו בזמן מוביל אותנו להבנת עצמנו.

ואכן, בעבודה שעלתה בבכורה בנובמבר 2012 במגרש הביתי שלו בריו דה ז‘נרו ושוב בבכורה עולמית ב-2014 ב-Kunstenfestival שבבלגיה, יוצר אוולין חוויה אינטימית אשר מהדהדת נושאים עכשוויים כמו הגירה, גזע וכוח. מעמת אותנו למשך שעה אחת עם אחד הפחדים האנושיים הגדולים שלנו – הפחד מהאחר ומהלא-מוכר. 
 

Suddenly Everything is Black with People, צילום: CADDAH3

בין לחימה לסקס
 
בחרת לצבוע את הרקדנים ביצירה בשחור ולא לקחת רקדנים כהי עור. למה?

"היה לי חשוב שיהיה חומר שיכסה את הגוף, שיגרום לו להיטמע בתוך החלל השחור, בתוך אפלה. לא רציתי שהרקדנים יהיו שחורים כהי עור כי אז הגוף שלהם היה מיד מעלה לדיון את שאלת הגזע ולא מאפשר לקהל לחשוב על אינטרפרטציות נוספות."

האם הרקדנים הם גופים מסוימים בחברה שלנו? כבשים שחורות?

"מצד אחד, מבחינתי זה יכול להיות כל אחד מהגופים השקופים, הבלתי נראים של החברה שלנו: זרים, שחורים, הומואים, מהגרים - גופים שאין להם מה להפסיד או במה לזכות בחיים האלה. מצד שני, הם בעיקר חבורה מעורבת - גברים ונשים שמגיעים מברזיל, סין ויפן. גופים שמגיעים ממציאויות שונות בעולם."

למה תורמת המונוכרומטיות של העבודה?

"רציתי להישען על החושך, ליצור עולם מעט עיוור, מעורפל ולא מוגדר, שממנו בוקעים איזשהם צבעים. ליצור משהו אחר, אולי ליצור את העתיד, משהו שיירש את העולם הנראה מאוד לעין, שהוא העולם שלמעשה איבדנו או אנחנו מאבדים כל יום."
 
למה בחרת בפסקול אלקטרוני ללוות את העבודה?

הבחירה הראשונה שלי הייתה דווקא להתנהל בתוך שקט מוחלט ללא מוסיקה בכלל אבל כשעבדנו על היצירה ברזידנסי ביפן הרגשתי שצריך ל'לכלך' את היצירה, אולי דרך קולות שמגיעים מהגוף, קול נמוך שמגיע מהבטן מהמעיים. אבל אז פגשתי את שו טאקיגוצ'י שיצר פסקול שמספק ליווי קולי מושלם לעבודה, ויש משהו בספקטרום הצלילי של המוזיקה האלקטרונית שנע בין לחימה לסקס, וזה משכנע."

אני מכירה גם עבודות אחרות שלך ונדמה שהיחסים עם הצופים הוא משהו שמאוד חשוב לך, למה?

"אני לא מתעניין באפשרויות קלות כאשר מדובר באמנות שלי ולכן חשוב לי להגדיר כל פעם מחדש ביצירות שלי את היחסים בין המבצע לקהל. כאן ביצירה הזו החיכוך עם הקהל קיצוני יותר, הוא לא נדרש לעשות משהו אבל הוא כן נדרש להיות נוכח, פתוח." 
 


Suddenly Everything is Black with People, צילום: Mauricio Pokemon

"הגוף הוא טריגר לפעולה"  
 
בספר "ההמון והכוח" כותב אליאס קנטי: "הריחוק שאנשים יוצרים סביב עצמם נובע מפחדם החולני מן המגע עם הזולת." למרות שהספר נכתב בשנות ה-60, אוולין טוען שהאמירה הזו רלוונטית מתמיד: "דווקא היום אנחנו עוד יותר מפחדים זה מזה, אבל בסיטואציות מסוימות אנחנו מאבדים את הפחד הזה כשיש לנו גופים שקרובים אלינו."

אז כשיש גופים שקרובים אלינו אנחנו יותר פוחדים או יותר אמיצים?

"לרוב אנחנו יותר מפוחדים. הרי לא בהכרח צריך גוף ערום שיהיה קרוב אלינו כדי להיבהל, מספיק מישהו שחושב אחרת מאיתנו בקרבתנו כדי לפחד. למרות שגוף הוא טריגר מצוין להניע בנו משהו."

עברו כמעט שבע שנים מאז שהיצירה עלתה לראשונה, משהו השתנה בך או בה?

"היצירה הזו עלתה למעלה ממאה פעמים ביותר מ-17 מדינות ברחבי העולם ולמרבה הפלא היא לא השתנתה. זו תמיד אותה יצירה, ורק הקהל משתנה ומגדיר את ההתנסות שלנו בה מחדש."

הופעת עם היצירה בריו, בברלין, בבריסל, ביפן ובקנדה, האם המסה של הצופים ביחס לתנועת הרקדנים משתנה ממקום למקום ובאיזה אופן?

"זה מפתיע אבל איכשהו זה תמיד מתחלק לאנשים האלה שיבחרו להיות בפנים ולאלה שיבחרו להיות בחוץ, בצד." 
  


Suddenly Everythig is Black with People, צילום: CADDAH3


"אנחנו חיים בתקופה אפלה ואלימה"

בשיחה איתו מדגיש אוולין שאין לו פתרונות קסם או איזו אמת אחת גדולה. הוא גם לא רוצה להעמיד פנים שהיצירה בסופה מצליחה לשחרר את הקהל מפחדיו. אבל כן חשוב לו להפעיל דרכה דיון באופן מטאפורי ורגיש, ולעשות את זה מבלי לפחד להכניס את האצבע לתוך הפצע.

מי או מה שולט ביצירה?

"מצד אחד הגבולות של היצירה מאוד ברורים, מצד שני, אני מאוד מקווה שאף אחד לא שולט בה ושיש לה קיום עצמאי ואת החופש להיות אוסף של נסיבות. "
 
ממה אתה בדרך כלל מתחיל יצירה?

"היצירות שלי כמעט תמיד יתחילו משאלה שמסקרן אותי להתחיל לענות עליה. בדרך כלל זו שאלה שתעלה בי בלילות שאני לא מצליח להירדם בהם וזה כמעט תמיד יהיה קשור לאנשים סביבי ולמערכות יחסים שלי איתם. אבל בעבודה על היצירה אני אחתור להגיע לנקודה שבה מה שנמצא על הבמה לא היה קיים שם לפני, באותו רגע כשרק התחלנו."

אתה מדבר הרבה על אפלה, על מקום שחור, מהי לדעתך הנקודה הכי אפלה שלנו בני האדם?

"שאלה קשה. אני לא בטוח שאני ברור אבל אולי זו הנקודה שבה אנחנו מנסים למצוא את שיווי המשקל כשהגוף נגוע בתוך עולם שנשלט על ידי כוחות חיצוניים."

המחול היום? מה אנחנו יכולים לעשות איתו?

"זו שאלה חשובה שאפשר לדבר עליה שלוש שעות. אבל בקצרה המחול בשבילי הוא הדרך היחידה שבה אני יכול לגעת בקיום שלי כאדם, כיצור פוליטי-חברתי בעולם הזה. זו הדרך הכי טובה שאני מכיר, לנהל דיאלוג עם אנשים ורקדנים ממקומות שונים מרחבי הגלובוס. וללא כל ספק, מחול הוא הדרך הכי טובה להיות בכאן ובעכשיו."
 
מה הערך המוסף שיש בעובדה שרקדנים מדברים על העולם שלנו?

"מחול קודם לאידיאולוגיה. הוא לא רק הדבר הזה שאנחנו הולכים לראות אותו אחרי ארוחה טובה. הגוף הזז מאפשר חשיבה חופשית יותר. וביצירה Suddenly Everywhere is Black with People הרקדנים כגוף אחד, מאלצים את הצופים לאמץ ללא הרף עמדות חדשות. אנחנו נמצאים בתקופה אפלה ואלימה והגוף המחולל הוא אולי היחיד שעוד יכול להרשות לעצמו להיות פראי."
 
לאחר קריירה של למעלה משלושה עשורים, אתה יכול לגלות לי מה הם שלושת מרכיבי הבסיס במחול של מרסלו אוולין?

"גוף, אנשים, ופוליטיקה כאוטונומיה וככוח פועל."

מרסלו אוולין, צילום: Renaud Monfourny

המופע יתקיים ביום חמישי, 13 ביוני 2019 ב-23:15 וביום שישי, 14 ביוני ב-16:00 בתיאטרוןן ירושלים במסגרת פסטיבל ישראל 2019.