רגע לפני שיחשבו להספיד את השירה כדאי לזכור שכל עוד יש מיעוטים – ותמיד יהיו – ייחשף מחדש כוחה העצום של המילה בפרט, והאמנות בכלל. פאט פארקר, עליה השלום, משוררת ואקטיביסטית אמריקאית ששירתה מביאה בעוצמה אדירה את הקול הנשי, הקול השחור, והקול הלסבי - הפכה כבר לשם שגור בין יודעי המילה.

עדי קיסר, רועי חסן, שלומי חתוכה וחבריהם ל"ערס פואטיקה" הביאו למרכז הבמה את מה שקרוי הגל המזרחי החדש של השירה העברית, והטעינו את המילה בחשמל של רלבנטיות חדשה, ועכשיו מגיעות תמר אסנקאו, נאני ברוק וחברותיהן לקולקטיב "האתיופית בשירה הישראלית החדשה" ומביאות את הסיפור שלהן לביטוי דרך מילה, מחול ומוזיקה, עם מאפיין מרכזי של חווית "דור ראשון" שרבים מאתנו מכירים רק מהסיפורים של סבא וסבתא שעלו פעם לארץ. בשבילן זה הסיפור של היום יום שלהן. 
 


סמארט היילו, צילום: אפרים ווסה

"חוויית ההגירה טרייה אצלי"
 
"הייתה לי שיחה עם אחת החברות שלי שהיא ממוצא תימני", מספרת אסנקאו (31), גננת  ושחקנית המתגוררת היום בתל אביב. "שיתפתי אותה בחוויות שלי, והיא אמרה לי, 'זה ממש מה שסבתא שלי או אמא שלי חוו'. ואנחנו באותם גילאים. אבל אצלי זה הדור הראשון. חווית ההגירה טרייה אצלי. אני חווה את זה ביום יום שלי. זה לא משהו שהוא רחוק ממני. אצל הילדים שלי אני מאמינה שזה יהיה כבר ברמה אחרת."

קולקטיב "האתיופית בשירה הישראלית החדשה" הן ג'נט בלאי, חגית טגפאו, אורית טשומה ואורטל מוגוס, נאני ברוק ואסקנאו עצמה בספוקן והקראה של הטקסטים והשירה שהן כותבות, "ובתוך זה קטעים אמנותיים של רקדנית ששמה סמרט שמספרת את הסיפור שלה באמצעות ריקוד", מספרת אסנקאו, "יש גם קטע קצר מתוך ההצגה שלי 'חצויה', ויש מופע שירה אתיופי אקוסטי ששר אבי, עם גיטרה."

השבוע תוכלו לראות אותן גם בבית הגלריה בחיפה, ביום חמישי הקרוב, וגם בפסטיבל המשוררים במטולה ה-22, מיזם הדגל של בית הקונפדרציה בירושלים בניהולו של אפי בניה – המציג השנה תכנייה שיש בה איזון יפהפה בין קולות מערביים לקולות מזרחיים -  ביום שבת, 8 ביוני, בבית הראשונים, בשעה שלוש וחצי. 
 


קולקטיב האתיופית בשירה הישראלית החדש, צילום: פוליס הפקות


"ספגנו משני העולמות"
 
"אנחנו סוג של 'אתיו-ישראליות'", אומרת אסנקאו. "ספגנו משני העולמות. גם מהזהות האתיופית מהבית, וגם את הזהות הישראלית. מתוך זה אנחנו כותבות את השירים שלנו ועושות את הדברים שאנחנו עושות."

עם אמונה מאוד גדולה בכוח של המילה ליצור שינוי

"לא רק המילה. הכוח של האמנות בכלל. כשאנשים מגיעים לערבי השירה שלנו הם יוצאים מאוד מזדהים עם הטקסטים. הם לא הופכים את זה לטקסטים של אתיופים אלא לטקסטים שהם יכולים להתחבר אליהם ולהבין אותם. אנשים מצליחים, דרך אמנות, להשתחרר מהצבע ומהזרות, ופשוט לשבת, להקשיב ולראות פתאום את האחר, ולהבין שהוא כולנו. וזו המטרה. להבין שאנחנו בסופו של דבר אחד.

"הקהל מעורב, אתיופים ולא אתיופים, ובסופו של דבר כולם באים ואומרים את אותם דברים, ומזדהים עם הדברים שאנחנו מדברות עליהם. כולנו מתעסקים בזהות שלנו ומבררים מהי. אם זו זהות מינית, אם זו זהות תעסוקתית, אם זו זהות חברתית, או זהות פוליטית. ובנושאים של הגירה, המדינה הזו בנויה מדורות של מהגרים. כולנו היגרנו לכאן. אז פתאום אנשים שומעים את הסיפורים ומבינים ומקשרים את זה לסיפורים של ההורים שלהם. מודל יופי, גם זה נושא שמעסיק את כולנו. ובאמצעות האמנות אנשים באים, מקשיבים, ומבינים שאין 'זר'. כולנו נמצאים באותה סירה."

לכאורה יכולתן למצוא את המקום שלכן עם חבורת "ערס פואטיקה"

"כן, אבל זה התחיל מהרצון שלנו לחפש בית. משהו שדרכו אנחנו יכולות לספר את הסיפור שלנו ממקום של הזדהות. הסיפור שלנו דומה, אבל 'ערס פואטיקה' מספרים את הסיפור של הדור השלישי והרביעי, ואנחנו דור ראשון פה. זו חוויה שונה מאוד. אני לא מקטינה את החוויה שלהם. אני מאוד מזדהה עם הטקסטים של עדי קיסר וכל החבר'ה של 'ערס פואטיקה', אבל אני מרגישה שחסר לי שם המקום הזה של דור ראשון, ומשם זה הגיע למקום של 'האתיופית בשירה הישראלית החדשה'. זו חוויה של הדור הראשון." 
 



חיים של אישה שחורה
 
החיפוש של אסנקאו הוביל אותה להקמת הקולקטיב, יחד עם נאני ברוק, חברת הילדות שלה עוד מאשקלון. "תמיד כתבתי למגירה", מספרת אסנקאו. "אני מאוד אוהבת שירה, וכתיבה בכלל, והגעתי לכתיבה מתוך צורך מאוד אישי שלי להביע. בתור ילדה שהיא לקוית למידה ודיסלקטית היה לי גם את המקום הזה של להראות שאני יודעת לכתוב, ומשם זה התפתח לכתיבה למגירה, ואז לדברים שאני חושפת לפני אנשים. נחשפתי בפייסבוק להרבה טקסטים של נשים ממוצא אתיופי שכתבו על החוויה שלהן פה, בישראל, ועל הזהות השחורה, ומאוד הזדהיתי עם הכתיבה שלהן ושמרתי לי כל מיני טקסטים שמאוד התחברתי אליהם, והרגשתי שהם מדברים את מה שאני מרגישה."

"איני כותבת במלעיל
או בדפוס מנוקד.
אם חשקתם בניסוחים מתנשאים כמו בכתבים שלכם אין זה המקום.
שפתי אינה שפת החכם, האקדמאי – הקורא המסור.
שירתי אינה לבנה, יוונית, נעימה, חייכנית.
היא חוצפנית ומלאה בכעס.
היא מאוהבת ומביעה דבריה ברעש.
 
עשרות מילים פשוטות היא תטיח בכן.
שירתי נלחמת בשפתה שלה.
והיא עושה זאת היטב גם בלי "נכסף", "משתאה", "מיזוגיוניה"
ו"חמלה".
בלי מילים גדולות שלא מתארות חיים של אישה שחורה.
 
אז הניחו לי אפים רועמים.
תודה."
(ג'נט בלאי)

"נאני, השותפה שלי להרכב, היא חברת ילדות וגם היא כותבת", ממשיכה אסנקאו. "הייתי מראה לה טקסטים, ואמרתי לה, מה דעתך שנעשה ערב שירה של נשים ממוצא אתיופי, והיא הייתה בעניין. העלינו קול קורא לקבוצת פייסבוק שנקראת 'נשים אתיופיות מעצימות', והצענו לנשים שכותבות לפנות אלינו עם השירה שלהן. פנו אלינו משוררות, היו גם שירים מאלה ששמרנו במחשב. פנינו גם לאנשים באופן אישי, וכשהייתה לנו כבר קבוצה של נשים התחלנו להריץ את זה ולהופיע בכל מיני מקומות. ככה זה התגלגל."

למה, בעצם, רק כותבות נשים? יש פחות כותבים גברים בקהילה האתיופית?

"יש גם גברים, אני לא יודעת אם פחות כי לא עשיתי על זה מחקר, אבל הפנייה הייתה רק לנשים כי יש בנשים דרך הסתכלות שונה קצת והייתה לי יותר יכולת להתחבר לטקסטים הנשיים. אם אנחנו מדברים על דיכוי, יש דיכוי נשי, ויש גם דיכוי של המוצא, אז ממש יכולתי להתחבר לטקסטים שלהן. הרגשנו שהטקסטים הנשיים מאוד מדברים אותנו."

תרשי לי שאלה של הדיוטית, אבל תני לי דוגמה לשוני בין חווית הנשיות שלי לשלך

"זה מתחיל מזה שאני לא נמצאת במודל היופי הישראלי, למרות שאני מאוד ישראלית. בתור ילדה, למשל, הייתי צריכה לעשות החלקות ולשנות את השיער שלי, וזה משהו שאני לא חושבת שנשים לבנות ישראליות מתמודדות איתו. אלה נושאים שנשים אתיופיות יכולות להתחבר אליהן במובן של מה זה להיות אישה שחורה."

"אני לא רוצה לדבר בשם כל הקהילה", היא אומרת, "אבל כן, זה להיות ההורים בעצמנו. אני יכולה להגיד לך שבתור ילדה, וגם בתור בוגרת, תמיד הייתי צריכה ללכת עם אמא שלי ולתרגם לה דברים. אם היינו באתיופיה זה הרי לא היה קורה. אמא שלי הייתה זו שיכולה לנהל את הדברים, ואני לא הייתי צריכה לדבר בשמה.

"או כל מיני דברים שעושים בבית, כמו הכנת קפה. אמא שלי עושה טקס הכנת קפה, שזה משהו שהיא הביאה מאתיופיה, ואם תבוא אליי הביתה חברה שהיא לא ממוצא אתיופי היא לא תבין מה זה הדבר הזה. חוויה של הגירה היא לא קלה. זה ללמוד הכל מחדש. ללמוד שפה חדשה, ללמוד להיטמע פה, משהו שלנו, בתור ילדים קטנים היה יותר קל לנסות מאשר להורים. גם על הנושאים האלה אנחנו מדברות בטקסטים."

אפשר לשרטט קו שמחבר את הקמת הקולקטיב לאירועי המחאה של 2015?

"המחאה של 2015 גרמה לי לסוג של התעוררות. אחרי שיצאנו למחות ברחובות הבנתי שיש עוד דרך למחות ולהביע את החוויה שאנחנו חווים כאן בארץ. אני במקור מאשקלון, וכשעברתי לגור בתל אביב נחשפתי לאמנות. הייתי בתערוכות, בערבי שירה, בהצגות, ושם פשוט הבנתי שיש עוד דרך לספר סיפור. יש עוד דרך להציג דברים, והבנתי שזה משהו שאני יכולה להשתמש בו כדי להראות עוד צד. להראות מה זה 'האתיופים' האלה, כמו שקוראים לנו כל הזמן."
 
מפיקות ואוצרות המופע: תמר אסנקאו, נאני ברוק; אמניות: תמראסנקאו, ג'נט בלאי,  נאני ברוק, חגית טגפאו, אורית טשומה, אורטל מוגוס. 
 

איור: ערן וולקובסקי

שבת, 8 ביוני, 16:30-15:30, בית הראשונים במטולה. פסטיבל המשוררים ה-22 במטולהיתקיים בחגשבועות ה-9-6 ביוני 2019. הכניסה לאירועי הפסטיבל ללא תשלום, למעט מופע המוזיקהשל קטיפה שחורה  20% הנחה לחיילים, סטודנטים, גמלאים ונכים, כרטיס שני ב-50% למחזיקי ישראכרט, 40% הנחה לחברי בית הקונפדרציה. לבירורים: 02-5399360, שלוחה 4, להזמנת כרטיסים: 6226*