המקום שממנו אנחנו בורחים ואליו היינו רוצים לחזור, המקום שמעצב אותנו, לטוב ולרע, שבו אנחנו גם נלחמים וגם נרגעים, שבו נולדים הקונפליקטים שמלווים את מערכות היחסים שלנו, או בקיצור - המשפחה שלנו, הבית - הוא זה שעומד במרכז "דברים שאני יודעת", המחזה החדש שמעלה תיאטרון בית ליסין בשיתוף תיאטרון חיפה.

את המחזה כתב המחזאי האוסטרלי אנדרו בובל, שעלה על הבמה בארצו לפני שלוש שנים. כעת הוא עולה לראשונה גם בארץ, בבימויו של  משה נאור, כשעל התרגום אחראי דורי פרנס, ועל המוזיקה - שאול בסר.
 
"יונה היא כמו אמא שלי"
 
"מדובר פה על משפחה, ארבעה אחים וזוג הורים", מספרת השחקנית יעל וקשטיין, שמגלמת את פיפ, האחות הבכורה במשפחה. "כל ילד מגיע עם איזשהו קונפליקט שיש לו לפתור מול ההורים שלו, או עם משהו שהם לא ידעו עליו והוא רוצה לחשוף בפניהם כדי להתמודד אתו ביחד, כמשפחה. בעיניי זה מסע ההתבגרות של רוזי, הבת הקטנה, שחושבת שהבית שלה הוא מקום מושלם, וכשהיא מגיעה הביתה נחשפים הסודות שלו, ורוזי מסיימת את המחזה הזה עם תובנות שונות מאלה שהגיעה איתן.

ויש אמא דומיננטית?

"מאוד מאוד. אני מכירה גם מהחיים שלי איך זה כשאמא שלך רוצה, מסיבות מסוימות, שהבית יתנהל בצורה מסוימת, אולי בגלל טעויות שהיא עשתה, או בגלל דברים שהיא לא הספיקה לעשות ורוצה שהילדים שלה יספיקו."

דברים שאני יודעת, צילום: כפיר בולוטין



אללה יסטור, אני לגמרי כזאת...

"אני חושבת שזו הסיבה שהמחזה נוגע בכולם - כי כולם כאלה, או שלכולם יש אמא כזאת. את תמיד לא רוצה להיות כמו אמא שלך, ואז את מגלה שאת ממש כמוה גם אם הכי ניסית להתרחק מזה."

עידו רוזנברג, מיכל עוזיאל, גיא גורביץ' ווקשטיין עצמה מגלמים את ארבעת האחים במשפחה, כשלצדם, בתפקיד הוריהם, זוג אייקונים בימתיים ענקיים: גדי יגיל ויונה אליאן, שהמפגש הבימתי בינה לבין וקשטיין כאם ובת מתרחש כבר בפעם השלישית.

"תהליך העבודה איתם היה מדהים," מציינת וקשטיין. "הם קודם כל אנשים שמבינים להפליא רגעים בימתיים, יודעים איך ייראה כל רגע ואיך הקהל יגיב, וזה יוצא דופן. הם עובדים כבר כל כך הרבה שנים, שיש איזה אורך רוח בתוך העבודה, יש איזה ביטחון. כלום לא לחוץ, שום דבר לא היסטרי, יש בהם משהו מאוד סבלני וזה נורא נעים.

"מפאת השנים שלהם בתיאטרון הכל איתם על מי מנוחות, ואפשר לנסות, ואפשר לשגות, והם נותנים המון מרחב. אני יכולה להגיד חד וחלק שלא היו דיוות בקאסט. לא גדי ולא יונה. הם משחקים את האמא והאבא שלנו, והם באמת כמו אמא ואבא. זו הרגשה מאוד משפחתית."

הייתי פעם שכנה, דלת מול דלת, של גדי יגיל, ואני יכולה להעיד שמדובר באיש הכי מקסים בעולם

"אין לתאר את האיש הזה. הכי מקסים. זה חום וצחוק וכיף בלתי פוסק. מדהים לעבוד איתו. ועם יונה יש לי כימיה מדהימה מהיום הראשון שהכרתי אותה. זו כבר הפעם השלישית שאני משחקת את הבת שלה, אז הכרזנו על זה שהיא כנראה תאמץ אותי רשמית, כי פעם שלישית זה אימוץ...", היא אומרת בחיוך.

כל תמונה במחזה מוקדשת לאחד מילדי המשפחה. "אני האחות הבכורה", מספרת וקשטיין, "נשואה פלוס שניים שחווה משבר ובאה לספר למשפחה שאני עוזבת את הבית כי אני רוצה לחיות אחרת." 
  


דברים שאני יודעת, צילום: כפיר בולוטין


תהליך תרפויטי

המציאות תופסת את וקשטיין (35) בסטטוס לא רחוק מזה של פיפ. גם היא חיה בזוגיות פלוס שתיים, גם היא האחות הבכורה במשפחתה, והעבודה על "דברים שאני יודעת" נוגעת לה במקומות רגישים וזולגת לה לתוך החיים ברמה כמעט תרפויטית.

"אמא שלי נפטרה לפני שמונה שנים", היא מספרת. "זה היה לפני שהייתי בזוגיות, לפני שהיו לי ילדים, עוד לא הספקנו לשוחח כאשה אל אשה. השיחות האחרונות שלי איתה היו מאוד ילדותיות, כי הייתי ילדה, בתפיסה. הלוואי והייתי יכולה לנהל עם אמא שלי היום את השיחות שיש לי עם אמא שלי על הבמה. זה היה יכול להיות דבר מדהים. במחזה יש מונולוג מאוד ארוך שהוא בעצם מכתב שאני כותבת לאמא ומקריאה אותו על הבמה. אולי זה משהו שאני יכולה לעשות, לכתוב לאמא שלי מכתב, לאיפה שהיא נמצאת.

"הבמה היא לפעמים דרך לפתור את הדברים שאת לא יכולה לפתור ביום יום, או לעשות את הדברים שאת לא יכולה לעשות בחיים, וזה עוזר לי. אני מדמיינת דרך זה את השיחות שיכלו להיות לי עם אמא שלי. יש בזה משהו כמעט תרפויטי ואני נהנית מזה. זה מתעורר בי מרצון. ויונה כבר שיחקה את אמא שלי כל כך הרבה פעמים, שהיא מכירה את כל הנקודות האלה. אנחנו מסתכלות אחת על השנייה לפעמים בהצגה, ושתינו יודעות למה אנחנו מתכוונות. היא מכירה אותי כל כך טוב שזה כיף." 
 

דברים שאני יודעת, צילום: כפיר בולוטין



"אמא שלי לא רצתה שאהיה שחקנית"
 
את ההקבלה בין סיפורי המחזה לבין הסיפור האישי של וקשטיין – שסיימה את לימודי המשחק ביורם לוינשטיין והצטרפה לתיאטרון בית ליסין מספר חודשים לאחר פטירתה של אמה -  אפשר למצוא בלי לחפש יותר מדי, גם בתחומים נוספים.

"יונה אליאן אמרה נורא יפה שזה מחזה שיש בו  פערי דורות ורואים את זה נורא ברור", היא אומרת. "יש פה, בעצם, את הדור הישן שרצה לעשות הכל כמו שצריך, לפי הספר, ויש את הדור החדש של אנשים שרוצים להגשים את עצמם. להיות מי שהם, לחיות את התשוקות שלהם ואת האהבות שלהם ואת הרגשות שלהם, וזה לא משנה מי סופג את זה בדרך, כי ההגשמה העצמית היא פקטור בדור הזה.

"אני צריכה לפתור מול האמא במחזה את זה שבעיניה לעזוב שני ילדים בבית בשביל עבודת חלומותייך או בשביל משהו אחר, זה דבר איום ונורא. זה לשבור את כל מה שהיא מייצגת ואת כל מה שהיא ניסתה ללמד אותי, וקשה לה להתמודד איתי מול הדבר הזה כי אני מאוד שונה ממנה. אני יכולה להגיד שמבחינת אמא שלי, העובדה שלא הלכתי ללמוד באוניברסיטה ואין לי תואר, זה איום ונורא. אמא שלי נסעה אחרי אבא שלי לארה"ב כי הוא עשה שם דוקטורט, אז היא עזבה פה את העבודה שלה, ועבדה שם בעבודות זמניות, ועד שהיא נפטרה היא עוד עשתה תואר. זה היה נורא חשוב לה, ואני הלכתי ממש הפוך מזה.

יעל וקשטיין, צילום: דניאל קמינסקי


"אני חושבת שגם כשהיא באה לראות אותי משחקת, לקח לה זמן להתאהב ברעיון שאני הולכת להיות שחקנית. לא היה לה ברור למה שאני ארצה לא להרוויח כסף, למה ללכת אחרי אמנות. כל הזמן היה חשוב לה שאני אהיה אישה עצמאית והיא רצתה שאני אדאג שתהיה לי עבודה שמשדרת את זה. רופאה, עורכת דין. אז אני מכירה את החוויה הזו.

"עד היום אני יכולה לפתוח את המיילים ולראות שאנחנו משוחחות על כסף, כי הוא תמיד היה אישו שצריך לתת עליו את הדעת. אני פזרנית ואם אני עושה כסף אני רוצה ליהנות ממנו ומהחיים, ואמא שלי תמיד רוצה שנחסוך ליום שחור. זו תפיסה אחרת.

"אז אני יכולה להגיד לך שהלוואי שאמא שלי הייתה פה היום כדי שאני אוכל להקשיב לה, או לשוחח על ההבדלים האלה. בדיעבד מבינים שגם כשאמא רואה את הדברים אחרת זה תמיד מתוך אהבה, ואם הייתי מסוגלת לראות את זה אז... גם במחזה זה ככה. אתה תמיד צריך להעריך את העובדה שאתה בכלל משוחח עם ההורים שלך, לטוב או לרע. גם אם הם מבקרים אותך זה תמיד מתוך אהבה. ומשם אני יכולה להתחבר בקלות." 



דברים שאני יודעת, צילום: כפיר בולוטין

התינוקת של הקאסט
 
המשפחתיות שנוכחת על הבמה ומאחורי הקלעים תופסת את וקשטיין בתקופה רגישה במיוחד.
"אני אחרי לידה, מאוד הורמונלית, הילדה שלי הייתה אמורה להיוולד ביום שאמא שלי נפטרה. התחלתי חודש וחצי אחרי הלידה חזרות, אני לא ישנה, אז אני כולי גוש רגשות שמחפש פורקן... זה לא תמיד ככה, אבל זה נחמד כשיש את זה.

"ובתוך כל זה התהליך של העבודה היה מדהים. עם השחקנים שמשחקים את האחים ממש נהיינו אחים. נורא התקרבנו. כבר התחלנו לבלות ביחד, באמת נהיינו משפחה. זה מצחיק. מה שעוד יותר מטורף זה שילדתי כמה שבועות לפני שהתחלתי את החזרות, אז את כל תקופת החזרות עשיתי כשהתינוקת שלי עליי, במנשא, בחזרות.

"אז כולם מחזיקים אותה, וכבר קראנו לה בשם של הילדה שלי בהצגה, והיא כבר נהייתה ממש הנכדה של ה'משפחה'. גדי רוקד איתה, ועידו מחזיק אותה, ומיכל מחבקת אותה, ואני נכנסת לעשות סצנה אז כולם מרגיעים אותה בזמן שהיא בוכה. זה היה מדהים. זה היה תהליך של לריב עם יונה על הבמה, בזמן שהתינוקת שלי עליי במנשא. לעבוד על יחסי אם ובת כשיש לי עכשיו ילדה, שזה משהו שאני בכלל פותרת עם עצמי מחדש. זו ילדה ראשונה אחרי הבן הבכור שלי. אז עד עכשיו הייתי בת של מישהי, ועכשיו אני אמא של מישהי. ואם דיברנו על להיות דומה או שונה ביחס לאמא אז לפחות אני מקווה שאני אהיה דומה לה בזה, ואהיה גם לבן שלי האמא הכי טובה שאני יכולה להיות."

דברים שאני יודעת, צילום: כפיר בולוטין

"דברים שאני יודעת", תיאטרון "בית ליסין" בשיתוף תיאטרון חיפה. מאת: אנדרו בובל, תרגום: דורי פרנס, בימוי: משה נאור, תפאורה: כנרת קיש, תלבושות: אורנה סמורגונסקי, מוזיקה: שאול בסר, תאורה: קרן גרנק, תנועה: שרון גל

משתתפים: יונה אליאן-קשת, גדי יגיל, יעל וקשטיין, עידו רוזנברג, מיכל עוזיאל, גיא גורביץ

רכישת כרטיסים