מגשימה את החלום 

בחודש הקרוב עולות בתיאטרון צוותא שלוש הפקות תיאטרליות מסקרנות, המנגישות את המוזיקה הקלאסית לאוזנם הרכה של הילדים.

מאחורי ההצגות, "צבעים של מוזיקה", "דובידן הסקרן" ו"אל תקרא לי זחל" החדשה מבית היוצר של "תיאטרון הזמיר" העצמאי, עומדת אישה נמרצת ושופעת השראה, חזון ודמיון – היוצרת סווטלנה בן.

"כל ההקמה של 'תיאטרון הזמיר' קשורה מבחינתי לחוויה חזקה שעברתי בילדות," משחזרת בן. "כשהייתי בת שש ההורים שלי לקחו אותי למופע בלט  בתיאטרון הגדול במוסקבה, ונפעמתי כל כך מהצבעוניות, מהתנועה ומהקסם.  אז נשתל בי הזרע שהביא שנים אחר כך להקמה של תיאטרון שמנגיש מוזיקה קלאסית לילדים בצורה תיאטרלית וחווייתית." 

סווטלנה בן, צילום: לודמילה וסיליבה


למה לא הלכת לכיוון של בלט בעצם?

"המשיכה האישית שלי הייתה תמיד לתיאטרון. עם הזמן התחלתי לפתח את הכתיבה והמשחק בתיאטרון לילדים, אבל היה לי ברור שאני משלבת בתוכה גם את המוזיקה הקלאסית, כדי לחלוק איתם את הקסם הזה. זו מוזיקה מרגשת שמנגנת על המיתרים הכי עדינים של הנשמה. היא הופכת אנשים ליותר טובים."


אל תקרא לי זחל, צילום: אליאנה קובלנקו ורדי


"מוצרט, ברהמס וצ'ייקובסקי עומדים מאחוריי"
 
דרכה של בן בעולם תיאטרון הילדים הישראלי לא הייתה קלה. כעולה חדשה מרוסיה נתקלה באינספור סירובים וטריקת דלתות, אבל שני בני משפחה סייעו לה להתגבר על המכשולים שבדרך. "בעלי, אבנר בן, חיזק אותי כל הדרך. עברתי משברים לא פשוטים, ובלעדיו התיאטרון הזה לעולם לא היה מצליח. הוא חיזק אותי בכל כך הרבה מובנים". בת המשפחה השנייה שתרמה להגשמת החלום היא בת דודתה לודמילה וסיליבה שהגיעה לארץ, חברה לפרויקט ומשמשת כבמאית הצגות התיאטרון. "ללודמילה ולי הייתה סבתא משותפת ששיחקה בתיאטרון היידי ברוסיה. כנראה ששתינו הושפענו ממנה," מסבירה בן.

איך את מצליחה לתת למוזיקה הקלאסית מקום בתוך הכתיבה התיאטרלית?

"מוצרט, ברהמס וצ'ייקובסקי עומדים מאחוריי וזורקים קריאות עידוד", היא צוחקת. "אבל ברצינות - קודם כל אני כותבת בחרוזים, וזה מתחבר להפליא למוזיקה קלאסית. אנחנו משלבים גם פנטומימה, תנועה והומור והכל מתחבר למופע מלא השראה, דמיון וקסם. חוץ ממני, שמשתתפת בהצגות יש לנו עוד שתי שחקניות נפלאות, אילנה ויינשטיין ורימה שניידרמן, שתורמות להצגות כל אחת בדרכה ועל פי כישוריה. 

"לכל הצגה שלנו יש גם מסר, שדרכו אנחנו מנסים להגיע לילדים. ההצגה הראשונה שהתקבלה לתיאטרון צוותא בתל אביב, שהיום הוא תיאטרון הבית שלנו, הייתה 'צבעים של מוזיקה', ומספרת על בלרינה שמחפשת את המנגינה שנעלמה מתיבת הנגינה שלה, ופוגשת בשבעה גמדים המייצגים את תווי המוזיקה וצבעי הקשת. היא מיועדת לילדים בגילאי 8-3, והמסר כאן הוא קבלת השונה, ההבנה שלכל אחד יש מקום בעולם הזה, ושהאהבה וההרמוניה חזקות יותר מפחד ואלימות."


צבעים של מוזיקה, צילום: לודמילה וסיליבה

"המוזיקה הופכת את הילדים לטובים יותר"
 
ספרי על ההצגות האחרות.

"יש את ההצגה 'דובידן הסקרן' שמיועדת לילדים צעירים, בגילאי 6-2. זה מין טייק על 'זהבה ושלושת הדובים' אבל בעיבוד חדש. זה מדבר על יחסים בין בני אדם באופן מיוחד ומצחיק ונוגע ללב, שמשלב את המוזיקה של רחמנינוב, ברהמס וצ'ייקובסקי. הילדים מתים על זה."


דובידן הסקרן, צילום: אליאנה קובלנקו ורדי

"וכמובן ההצגה החדשה "אל תקרא לי זחל", שמיועדת לגילאי 9-3 ומבוססת על ספרה של הסופרת עטורת הפרסים אלונה פרנקל 'סיפור על נסיכה'. זה עיבוד תיאטרלי באמצעות מוזיקה קלאסית, צלליות צבעוניות, תנועה, מסכות, שירה חיה והרבה הומור, שמספר על ממלכה שכולם חיו בה בשלווה עד שהגיע אליהם זחל משונה. כשפוגעים בו הוא סופג את העלבונות וגדל וגדל, אבל כשהנסיכה מגלה כלפיו חמלה – הוא הופך לפרפר צבעוני ויפהפה, אז גם זה סיפור שמביא תקווה לחיים בהרמוניה וקבלה הדדית."

זה בעצם המוטיב החוזר של העשייה שלכם, קבלת השונה?

"לחלוטין. חשוב לי מאוד להעביר את המסר הזה לילדים, אבל אני חושבת שהדרך שבה אנחנו עושים את זה, דרך התנועה, הפנטומימה, ההשראה והדמיון ובעיקר המוזיקה הקלאסית - זה הייחוד של התיאטרון שלנו. אני רוצה להעביר לילדים את הקסם ששטף אותי כשהייתי בת שש ולעשות להם טוב. אולי דרך האמנות, דרך המוזיקה של מוצרט או בטהובן, הם יהפכו לאנשים טובים יותר."  
  

סווטלנה בן, צילום: ירון בן חורין