גרנדיוזי, אקסטרווגנטי, מוקצן
 
אחת האנקדוטות שרצות במשפחה שלנו מספרת איך פרנקו זפירלי קרא לאמא שלי, המנהלת לשעבר של האופרה הישראלית חנה מוניץ, "אישה קטנה עם ביצים גדולות". הכינוי השוביניסטי והמיזוגיני משהו לא היה עובר בשלום לו היה יוצא מפיו של מישהו אחר - אמא שלי יודעת בהחלט לשמור על כבודה - אבל לזפירלי, האקסטרווגנטי והמוקצן, סלחו על הכל. 

במאי ומעצב האופרות, התיאטרון, הטלוויזיה והקולנוע הנערץ שהלך לעולמו ב-15 ביוני 2019בגיל 96, פיתח יחסים מיוחדים עם האופרה הישראלית בכלל ועם אמא חנה, "החברה הכי טובה שלו בישראל", בפרט. זה התחיל ב-1997 עם "לה בוהם" שהעלה על במת האופרה הישראלית, המשיך ב"פליאצ'י" ב-2005 ועונה לאחר מכן ב"לה טראוויאטה", והסתיים ב"כרמן" ב-2018, עם גיחות ביניים לאירועים בסטודיו אופרה ולפסטיבל של סרטיו בסינמטק תל אביב.

"בפעם הראשונה שראיתי את ההפקה של "לה בוהם" שביים במטרופוליטן אופרה בסוף שנות ה-90' נשימתי נעתקה," היא מספרת לי בשיחה בבית קפה. "היא הייתה פשוט עוצרת נשימה, ורציתי שהקהל בארץ, שעדיין לא כל כך הכיר אופרות, יחווה את הגרנדיוזיות, הפאר, השפע - כל מה שאופרה יכולה להביא ואמנויות במה אחרות לא."

לה בוהם , לה סקאלה מילאנו, Marco Brescia & Rudy Amisano

העולם הזה של בימוי אופראי גרנדיוזי הולך ונעלם בימינו.

"בדיוק. הבמאים המודרניים, כל אחד בדרכו ועל פי יכולותיו, מחפשים דרכים חדשות להביא את האופרה לצופים היום. זפירלי ניסה לשמר את העבר המפואר של ז'אנר האופרה האיטלקית, ואת זה אפשר לראות בכל דבר שעשה - אם בתיאטרון, בקולנוע או בציור - לא כולם יודעים שהוא היה גם צייר מחונן שהעלה על הנייר סקיצות וציורים לתפאורת ההפקות שביים. במהלך השנים קיבלתי ממנו במתנה כמה סקיצות כאלה, מדהימות."

מה הוא חשב על הבמאים המודרניים?

"הוא נהג לומר עליהם שמוטב שיכתבו יצירות משל עצמם במקום לקלקל יצירות של אחרים. זו הייתה דעתו. אני חשבתי שצריך לחשוף בפני הקהל שלנו את הז'אנר על כל צורותיו - גם הקלאסית וגם המודרנית. הוא נמשך רק לקלאסיקות, ובכל 70 ומשהו שנות פעילותו הוא נשאר הכי גדול בתחום הזה, לדעתי."
 
"הוא העריץ את הגניוס היהודי"
 
היה קשה להביא אותו לארץ?

"לא פשוט. הוא היה עסוק בטירוף, ביים בכל מקום - בלה סקאלה במילאנו, במטרופוליטן בניו יורק, בפסטיבל ורונה - המקומות הכי יוקרתיים. הקושי הראשון היה למצוא זמן פנוי בלו"ז הצפוף שלו. מי שעזר לי מאוד היה המנצח דניאל אורן, שעבד יחד איתו המון. בכלל הוא תמיד עבד עם השמות הכי גדולים בעולם האופרה: מריה קאלאס, טיטו גובי, דניאל ברנבוים, זובין מהטה. הוא אהב גאונים לצדו והם היו גאים לעבוד איתו. אבל מה ששכנע אותו באמת היה ההערצה הענקית שלו לישראלים וליהודים בכלל. הוא העריץ את הגניוס היהודי, העדיף תמיד ללכת לרופאים יהודים. בכל פעם שהגעתי לרומא לבקר אותו הוא היה מתעקש שאבוא אליו הביתה ובאחת הפעמים הראה לי מודל של בית המקדש שהקים בעצמו."


פרנקו זפרלי במוסקבה, צילום: Alexey Yushenkov, מקור: אתר וויקיפדיה



את רצינית?

"לחלוטין. הוא הקים מודל של בית המקדש בדיוק כפי שהיה בשילה לפי מחקרים שעשה ומהדמיון חסר הגבולות שלו. לדעתי זה עדיין נמצא אצלו בבית. היו לו תכניות אמיתיות להקים אותו בישראל. הוא היה מאוד ימני בדעותיו וגאה בניצחונות הצבאיים של ישראל ובצורת ניהול המדינה. הוא גם מאוד התפעל מהאופרה הישראלית ואיך הקמנו אותה מאפס, ניהלנו אותה בצורה מקצועית והצלחנו להביא את האמנים הבינלאומיים הכי גדולים עם תקציבים כמעט בלתי אפשריים."

איך באמת שכנעת אותו לעבוד בתקציבים של הארץ?

"בהתחלה היו לו דרישות בשמיים, שלא יכולנו לעמוד בהן. זה דרש ממני הרבה יכולת שכנוע והיתרון שיכולנו להציע לו הוא מה שהצענו לכוכבים בינלאומיים גדולים אחרים - יחס חם ומחבק, ליווי צמוד וטיפול רפואי צמוד כי היה לו קוצב לב. לקחתי אותו לרופאים מומחים מיוחדים באיכילוב שהוא רצה לפגוש. פעם אחת אפילו דאגתי שהדיילות והטייסים יחגגו לו יום הולדת בטיסה בדרך לישראל. טיפלתי בו כמו בילד. זה יחס שהוא לא קיבל בשום מקום אחר, ויחד עם האהבה שלו לישראל וליהודים, זה שכנע אותו לעבוד בתקציבים שלעולם לא היה מסכים להם במקומות אחרים." 


חנה מוניץ, תמונת יחסי ציבור ופרנקו זפירלי, צילום: Rex-Features

"איתך או בלעדיך - נפתח את ההצגה"
 
רבים טוענים שהוא היה בלתי נסבל, אחד שקשה לעבוד איתו.

"הוא היה כמו ילד. קצר רוח, פרפקציוניסט, רצה שכל דבר יהיה הכי טוב ושיקרה עכשיו. אי אפשר היה לסרב לו כי הוא היה נכנס למצבי רוח מטורפים ומעיף כל מה שזז. כולם הלכו סביבו על קצות האצבעות וניסו להיענות לצרכים ולרצונות שלו, כולל פמליות של בחורים צעירים שסבבו אותו (זפירלי, הומוסקסואל מוצהר, נודע בחיבתו לגברים צעירים ונאים, ע.מ). בקיצור, גאון טיפוסי."

והנה אנחנו מגיעות לסיפור הביצים הגדולות שלך...

"יום אחד הגעתי לקומת המשרד ושמעתי אותו ואת דניאל אורן מתווכחים בקולי קולות. ניסיתי למצוא פשרה שהוא לא הסכים לקבל בשום אופן ואיים לחזור לרומא ולעזוב הכול. אמרתי לו, 'תקשיב, אנחנו נפתח את ההצגה היום. איתך או בלעדיך'. הוא הסתכל עליי בהלם, ויצא מהמשרד בסערה. שתי דקות אחר כך הדלת נפתחת והוא מציץ פנימה ואומר לי: 'את יודעת מה את? אישה קטנה עם ביצים גדולות.' וזהו. קיבל את הפשרה וההצגה נפתחה יחד איתו."

מאיפה היה לך אומץ לדבר אליו ככה, אחד מגאוני הדור?

"עם כל ההערכה שלי אליו, ראיתי שהוא מתנהג כמו ילד קפריזי שרגיל שכל גחמה שלו מתמלאת מיד. באיטליה היה לו תואר של סנטור והוא זכה שם ליראת כבוד מטורפת. הממשלה סידרה לו אחוזה מדהימה בפירנצה, ובכל מקום שהגיע אליו הוא זכה ליחס של בן אצולה. במדינה שלנו, לטוב ולרע, אין אצולה. כולם שווים. היה לו קשה לקבל את זה אבל השארתי לו ברירה". 
 

סקיצה של האופרה כרמן, מתנה מזפרלי לחנה מוניץ, אוסף פרטי

"אבל למרות שהוא אהב לעבוד עם השמות הכי גדולים, היה לו חשוב גם לשתף פעולה עם צעירים כדי להעביר את הידע שלו לדור הבא. הוא העביר כמה פעמים כיתות אמן לזמרים של מיתר אופרה סטודיו של האופרה הישראלית, הגיע במיוחד בשביל זה.

"הידע שלו בתחומי התרבות, בעיקר של הרנסנס האיטלקי, היה באמת בלתי נדלה. הוא ידע המון על הקלאסיקה היוונית ושאב השראה בעבודה שלו מכל הקלאסיקות. ההתייחסות שלו לעבודה הייתה טוטלית. הכל היה חייב להיות פרפקט. מה לעשות, גאון."