ההתרגשות של פעם
 
את הסיפור המרכזי בכתבה הזאת אני מתחיל איפה שהוא בשנות ה-60' המוקדמות. מוזיקה אהבתי כבר אז. היכל התרבות היה אולם צעיר בן ארבע או חמש שנים. מוזיאון תל אביב המוכר לנו לא היה קיים, והקונסרבטוריון השתמש בחדרים באחד מבתי הספר של העיר. אז לאן הלכנו לשמוע מוזיקה קאמרית? לשדרות רוטשילד 16, כתובתו של המוזיאון הישן ששכן אז בביתו של מאיר דיזנגוף. באולם המרכזי של המוזיאון שבו הכריז בן גוריון על הקמת המדינה בה' באייר תש"ח, התקיימו הקונצרטים הקאמריים. כסאות מיוחדים לא היו. למיטב זכרוני היו ככל הנראה כסאות שסודרו לקראת הקונצרט.
 
היו פעמים שהאולם היה כה גדוש, עד שאני וצעירים נוספים ישבנו על מדרגות לצד שורות הכיסאות. שם שמענו את רביעיית תל אביב ההיסטורית, את פנינה זלצמן, את פרנק פלג ועוד רבים וטובים. כשאנחנו הצעירים הגענו לשם הקונצרטים הקאמריים היו כבר מסורת מוכרת שהחלה באמצע שנות ה-30'. שמחנו להיות חלק ממנה, להקשיב, להגיב ולהתווכח עם המבוגרים על מה ששמענו ולצאת לשדרה לתפוס אוטובוס בדרך הביתה. 
 


אילן רכטמן, צילום: גלעד שעבני


בתחילת שנות ה-70' נפתח לקהל מוזיאון תל אביב המוכר לנו כיום, הבניין הלבן בשדרות שאול המלך, שבו כבר נבנה אולם הקונצרטים ע"ש רקנאטי - אולם גדול המאכלס יותר מ-500 מאזינים. המסורת של נגינה לצד תמונות דעכה. מדי פעם באירועים מיוחדים היו מופעים בגלריות המוזיאון. בעיקר זכורים לי בחיבה גדולה הקונצרטים בסדרה המיתולוגית "מוזיקה במימד חדש" של המלחינה האמריקנית ג'ואן פרנקס-ויליאמס, קונצרטים שהתקיימו כמעט בכל החללים של המוזיאון לרבות הגלריות. אבל הקונצרטים בגלריות ובחללים אחרים שאינם האולם הגדול היו בבחינת אירוע נדיר.
 
בהמשך הגיעו נסיעות לחו"ל, לפסטיבלים יוקרתיים יותר ופחות. הרבה גאווה נסבה למנהלי פסטיבלים בארצות שונות כאשר הפיקו קונצרטים קאמריים באולם של "כמו פעם" - בטרקלינים בטירות ישנות, באולמות עמוסי ציורים או מראות ששימשו משפחות אצולה או מלכים. הגעתי לאולמות האלה ונזכרתי במסורת הצעירה שלנו בתל אביב - קונצרטים במוזיאון תל אביב הישן. 
 
לפני כעשור, כאשר נבחר אילן רכטמן לנהל את הפעילות המוזיקלית של מוזיאון תל אביב, הוא ביצע כמה שינויים שהיום נראים כאילו היו שם מאז ומעולם. למשל, להחשיך את האולם הגדול בזמן הנגינה, להוסיף סרטונים על האמנים בין היצירות ועוד. לא כל השינויים התקבלו בברכה, אבל עם הזמן הקהל התרגל.
 
פעילות נוספת הייתה חידוש מסורת הקונצרטים בגלריה. בשביל קשישים כמוני מדובר ללא ספק בהחזרת עטרה ליושנה.
 
 
"לא מבצעים יצירות כבדות"  
 
"יש משהו מאוד יפה בקונצרט שמנוגן או מושר ליד תמונות. זו עשייה אמנותית שמשקפת את הדרך המקורית לעשיית מוזיקה קאמרית," מכריזה שרון שוורץ, מפיקת הקונצרטים במוזיאון תל אביב. "בעבר הרחוק מוזיקה נוגנה באולמי נשפים עם תמונות על הקירות. קונצרטים אינטימיים כאלה מחזירים את הקהל לאווירה שהייתה פעם במקומות אחרים, ויש משהו יפה בקרבה הזאת שבין המאזין לבין הכנר או הפסנתרן. המאזין יכול לראות את האמן מכל מיני זוויות. זו חוויית אנפלאגד מאוד כייפית."
 
על מי בעצם חשבתם כשהחלטתם להחזיר קונצרטים לגלריה?
 
"ראשית כל, חשבנו על צעירים - קהל יותר צעיר מן הממוצע המקובל באולם רקנאטי. במידה מסוימת  ניתן לדבר על הצלחה, כי  קהל הגלריה הוא אכן צעיר יותר מממוצע הגילאים של המאזינים שבאולם."   
 


שרון שוורץ, צילום: מירי שמיר

אותה חשיבה של קהל חדש או צעיר יותר תופסת גם לגבי התכניות המנוגנות בגלריה?
 
"בהחלט. חשבנו על כל מרכיב. כל תכנית היא שעה ורבע בסך הכל ללא הפסקה. באולם הגדול, לצורך השוואה, הקונצרטים בנויים משני חלקים - הראשון כ-40 דקות והשני כ-50 וביניהם הפסקה. בגלריה אנחנו מקפידים בבחירת המוזיקה, ולא מבצעים דברים כבדים. חשבנו מראש על יצירות יותר נגישות. כמעט שאין כאן מוזיקה חדישה. התכניות תפורות בדיוק למי שרוצה לדעת, מהיכרות קרובה ובלתי אמצעית, מהי מוזיקה קאמרית.
 
"אבל לא רק על המוזיקה חשבנו. בתום הקונצרט מוגש גם אוכל קליל, בדיוק כמו שהיה מקובל בארמונות באירופה, ולצד האוכל או אחריו ישנו גם מפגש עם הנגנים. בנינו לא רק את המוזיקה אלא גם את האווירה שמלווה אותה." 
  
  

קונצרט גלריה במוזיאון תל אביב עם הצ'לן דיין יוהנסון והפסנתרן ויקטור סטניסלבסקי, צילום: גלעד שעבני


חוויה בלתי אמצעית
 
היום, לאחר כמה שנים שיש קונצרטים בגלריות את יכולה לאפיין את הקהל?
 
"הרבה מאד מגלים את הסדרה במקרה. לעתים מסיבה טכנית לחלוטין - מנוי לסדרה הרגילה נתקע עם כרטיסים לא מנוצלים ומציעים לו להגיע לגלריה. הוא מגיע והסקרנות שלו מתעוררת. הוא מגלה עולם חדש והוא יגיע לכאן ככל הנראה פעם נוספת ועוד פעם. אנחנו מקווים ליותר."
 
מה לגבי האמנים?
 
"הנגנים מאוד אוהבים את זה. הם נהנים מן האקוסטיקה המצוינת. מכך שהם יכולים לראות את הקהל. זה משהו בלתי אמצעי. חוויה אחרת." 

"לא מזמן, בפתחם של אירועי 'סיפור ליטאי', הופיע בגלריה פסנתרן ליטאי שכל כך התרגש מעצם הנגינה במקום כזה, עד שבתום הנגינה הוא חלק עם הקהל את חוויית הנגינה באווירה כל כך רווית תרבות לצד בני אדם חיים וציורים שניבטים אליו מכל עבר. אנחנו רוצים להאמין שחוויה כזאת תהיה גם חוויה מנצחת." 
  


טל חיים סמנון, צילום: Courtesy

"הכל משתלב לכדי יופי אחד"
 
פיתחת יחס מיוחד לאחד הציורים?
 
"אני לא יכול לומר משהו על דמויות או על נושאים אבל אני זוכר צבעים. כחול רך וחיווריין שהיה ממש מול העיניים שלי. כשניגנתי אמרתי לעצמי שזה יפה שהצבע האהוב עלי נמצא בדיוק מולי בשעה שאני מנגן. הוא השרה עלי הרגשה של רוגע."   
 
העובדה שבחלק מן הציורים בגלריה הזו הדמות המצוירת היא דמותה של פסנתרנית, פליציה בלומנטל, מדברת אליך?   
 
"יש בזה משהו. הכל משתלב לכדי יופי אחד השראתי."
 
אתה מדבר עם הקהל?
 
"ברור. אני תמיד יוצא לקהל ואז יש שיחה. השאלה הכי פופולרית היא 'אתה מלמד?' ואני שמח להשיב בחיוב. בקונסרבטוריון גבעתיים ובאופן פרטי ואני גם מנגן בבית הספר בוכמן מהטה עם הוויולות."
 
אתה מבקר במוזיאונים גם בלי קשר למוזיקה?

"אני אוהב הכל, בארץ וגם בחו"ל. האם העובדה שאני מנגן מול ציורים בגלריות משפיעה עלי כצופה? קשה לי לענות ספציפית, אבל נראה לי שכל חוויה אמנותית  - מוזיאון, תיאטרון ובעצם החיים בכלל - משפיעים על דרך הנגינה שלי בכל פעם מחדש."

עונת 2019-20 בסדרת הגלריות של מוזיאון תל אביב. לפרטים והרשמה: 03-6077020