"צ'פלין הוא דמות איקונית"  

"כשהייתי ילד, אמא שלי לקחה אותי להצגות שאני לא זוכר, אני רק זוכר שפחדתי שיסגרו את הדלת של האולם. אבל יש הפקה אחת שאני כן זוכר", מספר השחקן עופרי ביטרמן. "אח שלי היה בכיתה י"ב, הוא למד במגמת מוזיקה, והייתה להם מורה שהחליטה שהם עושים מחזמר. הם עשו את 'אחים בדם'. הייתי בן עשר או 11, ואני זוכר שישבתי מול הדבר הזה, שהוא מחזמר לא לילדים, ומצאתי את עצמי מחזיק את הדמעות בסוף."

באותה תקופה ביטרמן עדיין לא ידע שיום אחד יספר את הסיפור הזה כשהוא מתראיין על תפקידו החדש-ישן בהפקה החדשה של המחזמר "צ'פלין". 
  
"כשהייתי בן עשר רציתי בכלל להתעסק במדע וטיסנאות. עניינו אותי דברים טכניים. הגעתי למגמת תיאטרון כי חיפשתי עוד איזה עיסוק מעניין, משם זה התגלגל ללהקת נוער שבה התאהבתי סופית בז'אנר, כי לא הציגו לי את זה כמחזמר, אלא כמחזה לכל דבר. לא המעיטו בערך הז'אנר. לפעמים נורא קל לחשוב שזה משהו שהוא רק בידורי. פאן. ריקודים ושירים. אבל זה ז'אנר שיש בו עומק, יש בו סיפור, יש בו אמצעים נוספים להעביר לקהל סיפור ולהשפיע עליו.



צ'פלין צילום: רונן אקרמן

"'צ'פלין' מביא את הבנאדם שמאחורי השפם, שלא הכרתם. זה מחזמר מרגש, מצחיק, זו כאילו קומדיה אבל גם טרגדיה בסוף. אלברט איינשטיין אמר פעם לצ'פלין, 'מה שאני הכי מעריץ באמנות שלך זה את האוניברסליות שבה. אינך אומר מילה, וכל העולם מבין אותך'. ואני חושב שיש בו כל כך הרבה דברים. קודם כל איך שהוא נראה. אי אפשר להחליף את זה. אני לא חושב שמישהו היום יעשה דמות עם שפם - למרות שזה גם קשור להיטלר - וזה לא יהיה צ'פלין. זה מישהו שאתה יכול להרגיש נוח איתו, ויותר מזה, אתה יכול לעשות הכל. אתה יכול ליפול ולא יצחקו עליך, לחייך למישהו ברחוב והיא תצחק. זו נהייתה מוסכמה של שפה שישר גורמת לחייך."

העולם של היום, האנשים הטריים, מכירים אותו?

"במקום שבו אנחנו עושים את החזרות יש ילדים שרק רואים אותי וצועקים 'צ'פלין!'. הסתובבתי בתל אביב וצעקו 'צ'פלין'. תפתחי פייסבוק ותראי כמה ילדים התחפשו בפורים לצ'פלין. זו דמות אייקונית." 
 


צ'פלין, צילום: עומרי אהרונוב

תפקיד עם פיזיות גבוהה
 
לפני שלוש שנים סיים ביטרמן (29) את לימודיו בסטודיו של יורם לוינשטיין. בשנת הסיום שלו כיכב במחזמר "צ'פלין" שהעלה הסטודיו, בבימויו של שוקי וגנר. החודש הוא חוזר לאותו תפקיד, באותו מחזמר, עם אותו במאי, כשלצדו בתפקידים הראשיים מיקי קם/טלי אורן, ירון ברובינסקי, דפנה דקל ואבי גרייניק, צוות של רקדנים ותזמורת חיה, בהפקה החדשה של תיאטרון תל אביב, בשיתוף תיאטרון חיפה.

איך מגיע אליך אותו תפקיד פעמיים, בזמן כל כך קצר?

"שאלה טובה. עשינו את זה ב'יורם' כשהייתי תלמיד שנה ג'. עבדתי על התפקיד הזה מאוד קשה. לא קיבלתי אותו עכשיו בגלל שעשיתי אותו בבית הספר אלא בגלל שהאמינו שאני מסוגל לבצע את זה. זה תפקיד שדורש את שלוש היכולות - שירה, משחק וריקוד - ברמה גבוהה, פיזיות מאוד גבוהה, כושר גופני טוב, וזה סוג של פורטה שאני אוהב, התנועתיות", אומר ביטרמן, שהפגין את התנועתיות המוצלחת שלו גם כשגילם לאחרונה את דמותו של הכלב ב"מלך הכלבים" של תיאטרון בית ליסין.

"את האודישן שלי לתפקיד עשיתי ב-40 הצגות ביורם לוינשטיין", הוא מוסיף. "זה היה רעש מאוד גדול. יש פה מחזה שבלי קשר אליי הוא טוב, הוא מרגש, יש בו מהלך נכון, סיפור שאנחנו לא מכירים. לא סתם ניסו להשיג במשך הרבה זמן את הזכויות למחזמר הזה."

צ'פלין, צילום: תמי חוני


אותו מחזמר, אותו במאי, אותו שחקן ראשי. איפה השינויים בין שתי ההפקות?

"אלף, חלים שינויים בחומר האנושי. יש שחקנים אחרים. זה לא החבר'ה של 'יורם'. שחקנים מקצועיים, שעברו שעות טיסה על במה. בית, גם אני צברתי בשלוש השנים האלה שעות טיסה בבית ליסין. אני בא לזה ממקום יותר בוגר, לא ממקום סטודנטיאלי. זה הופך את הדבר עם נשימה. בלי לחץ."

כאילו, פחות מתאמץ בתוך התפקיד?

"זה יכול להישמע כאילו אני מוריד את הרגל מהגז, אבל זה להיות פשוט בלי ללחוץ על הקהל, 'תראו מה אני מרגיש', אלא באמת להרגיש, והקהל כבר ירגיש את זה." 
 

 
צ'פלין, תמונת יחסי ציבור



"את הדעות שלי אני אשים בקלפי"
 
לכאורה, מי לא מכיר את צ'רלי צ'פלין. מספיק שתצייר שפם, מקל וכובע ואתה יודע שזה צ'רלי צ'פלין, גם אם לא ראית מעודך סרט שלו. אבל סיפור חייו של מי שנודע בדמות "הנווד" שלו, סוער לא פחות ואולי הרבה יותר מהסיפורים שרקם על המסך. מי שהחל את חייו במשפחה הכי לא מתפקדת שיש, הפך לאגדת הקולנוע הגדולה מכולם, וגם אז לא היסס לרגע מלבטא את העמדות הפוליטיות שלו, ולשלם על כך את המחיר, יותר מפעם אחת.

"הבנאדם נתן את הדעה שלו", אומר ביטרמן. "אפשר לקרוא לזה דעה פוליטית, אבל בעצם הוא קרא לשלום ולאהבה. הוא אמר, היטלר מוציא הוראה למחוק אזרחים ואנחנו באמריקה יושבים רגל על רגל. הדבר הזה גרם בארה"ב, בתקופת מקרת'י, לכנות אותו קומוניסט. הסרט 'אורות הבמה' הוביל לגירוש שלו מארה"ב. גם התקשורת צידדה בזה.

"הדה הופר, רכילאית מאוד מפורסמת, החליטה להוציא כתבה שהוא קומוניסט, והציבור והממשלה הולכים איתה, בדיוק כמו שצולבים פה. זה יכול להיות על כל דבר. לא חסרות פרשיות פה בארץ. וכמו שב'יצאת צדיק', להבדיל, בסופו של דבר החומרים מגיעים למשטרה, גם אצל צ'פלין התקשורת עטפה את החומרים והביאה אותם למשטרה, וכשצ'פלין היה בסיבוב קידום סרט באירופה, הם פשוט לא חידשו לו את הוויזה, והוא גורש מארה"ב."

בוא ניקח את זה חזרה לישראל

"מפחיד. יש בעיה מאוד גדולה. אנחנו יכולים עכשיו להגיד משהו, והמשהו שאני אגיד יכול לגרום לזה שההצגה לא תימכר במקומות מסוימים."


צ'פלין, תמונת יחסי ציבור

אז אתה תגיד את המשהו שלך או לא תגיד?

"לא. את הדעות שלי אני אשים בקלפי בבחירות. אני לא אגרום להסתה. אני חושב שיש דרכים להגיד את הדברים האלה. אני לא אצא לכיכרות ואעשה את צ'פלין כדי להגיד את הדעות שלי. המטרה שלי זה לא לנצל את הבמה שקיבלתי כדי לגרום לאנשים לעשות את מה שאני חושב שנכון."

זה לא חלק מהתפקיד שלנו, כאמנים? הרי יצירה מספרת, אם תרצה או לא תרצה, על התקופה שבה היא נוצרת. זה גם שם לה בידיים את התפקיד שיש למספר, לא?

"זה התפקיד שלנו, ובגלל זה 'צ'פלין' חשוב. אנשים יכולים לקרוא לזה 'פוליטיות', אני קורא לזה אהבת האדם. צ'פלין אומר, 'אני לא קומוניסט. אני הומניסט'. הוא אומר, 'פטריוטיות היא אהבת המולדת, אבל לאומנות היא אובססיה שבגללה פורצות מלחמות'. המשפט הזה לקוח מ'הדיקטטור הגדול', והשליחות שלי היא זה שאת שואלת אותי על הדבר הזה, וזה שאנשים יבואו ויראו ויחשבו על זה. או העיסוק שלנו בשאלה אם מותר לאמנים להגיד את דעתם או לא. זו השליחות שלי. אני לא בעמדה של להגיד עכשיו את הדעות הפוליטיות שלי." 
 

בנאדם שמתאהב
 
במרחק הזמן מבינים כי צ'פלין היה גאון ופורץ דרך בכל כך הרבה רמות, שמעניקות תוקף נוסף לעובדה שהפך לדמות הגדולה ביותר בקולנוע בכל הזמנים. קשה להבין איך הקדים את זמנו בכל כך הרבה תחומים,  גם כשחקן שלקח לידיו שליטה על כמה שיותר פרמטרים בגורלו, הפך לבמאי, הקים  חברת סרטים, ובאופן כללי עשה את מה שהאמין בו, גם כשנדמה היה שהוא הולך אל פי תהום, וגם כששילם, כאמור את המחיר על ההחלטות האמנותיות והאישיות שלו.

גם הצד הרומנטי בחייו לא היה שגרתי במיוחד. את עשרת ילדיו (!) הביא בארבע מערכות נישואין, אם כי יש להודות שהרוב, שמונה מהילדים, נולדו במסגרת הנישואים האחרונים שלו. לפחות אחת מנשותיו הייתה קטינה בזמן שניהלו את היחסים שלהם.

"זה היה שונה אז", אומר ביטרמן. "תסתכלי אפילו על ההורים שלנו ותראי את הפערים בגילאים. זה היה מקובל. לא הייתה מודעות כמו היום. אני אגיד לך עוד משהו, גם כשצ'פלין יצא עם מישהי שהיא בת 15, זה לא היה כדי לנצל אותה מינית ולזרוק אותה. הוא התחתן איתה. היא הייתה קטינה, הוא חיכה, וכשהיא הייתה בת 16 הם נישאו.

"זה לא היה דבר זר אז. את יודעת מה קורה בשכונות חרדיות, חסידיות. זה דברים שפעם היו נהוגים. האמת, שרציתי לברר בארץ מה החוק אומר ולדעת מתי מותר על פי החוק להתחתן, כדי לבוא, כאילו, להגנתו. ראיתי שמותר מגיל 18, אבל אם הבחורה נכנסת להיריון בגיל 16 מותר להתחתן איתה. אז אפשר להגיד שצ'פלין עומד בקריטריונים של היום."

האמת שמקסים הצורך שלך לבוא להגנתו. נקשרת אליו יותר דרך העבודה הארוכה על הדמות שלו?

"אני חושב שצ'פלין, מהמחקר שלי, היה אדם שהייתה חשובה לו המשפחה ולא התערטלויות ולעשות כיף עם בנות. אני חושב שהוא באמת עשה את הדברים מאהבה. כל פעם שהוא היה עם מישהי צעירה הוא התחתן איתה. היו לו שלוש נשים לפני האחרונה, שאיתה הוא הקים את המשפחה הגדולה. זה לא שאני שומע שצ'פלין היה נשוי וניהל רומן עם קטינה. המטרה שלו, אני חושב, תמיד הייתה להביא משפחה."

מעבר לזה, לא צריך להיות מוסרניים. הרי אם נבחן כל אמן גדול במבחן מוסריות נישאר עם מעט מאוד אמנים גדולים על הצלחת. אני לא בטוחה בכלל שזו הבחינה של הדברים

"נכון. אני לא יכול לשפוט את הדמות. אני צריך לשחק את העובדות ולקבל ולייצג אותן. שהקהל ישפוט אם זה לרוחו או לא לרוחו. צריך להבין, זו הייתה תקופה אחרת. אני לא משחק מטריד. אני משחק בנאדם שמתאהב. מתאהב באמת." 
 

עופרי ביטלמן צילום: תומר לופסקו

"צ'פלין פתח לי דלתות"
 
משהו חדש שהבנת על האיש הזה תוך כדי התחקיר שעשית עליו?

"זה תחקיר ממש ארוך כי כל פעם אני מוצא עוד דברים. אם פעם הייתי מנסה לחקות את התנועות שלו, היום אני מנסה להבין מתוך מה הוא עובד. הבנתי, למשל, שהוא עובד מגינונים של נשים. כל מיני תנועות של הידיים. הוא עושה, כאילו, חיקוי של אשה, ואז, במקום להפוך לחיקוי אתה הופך להיות הדבר עצמו, וזה מרגיש הרבה יותר טבעי."

איפה אתה מוצא משהו ממנו בתוך עצמך?

"צ'פלין היה טוטלי. יש הרבה דברים שהוא רצה לעשות בדיוק איך שהוא חושב שזה צריך להיות. ברגע שהוא נכנס להפקת הסרטים שלו הוא ביקש לביים, ואני יכול למצוא את עצמי הרבה פעמים – לא ספציפית בהצגה הזאת, אבל בהרבה דברים – רוצה להגיד, לא. אני חושב שזה צריך להיות בצורה הזו, ונורא בא לי להיות זה ששולט על הסיטואציה. הרבה פעמים בא לי לקחת את המושכות מעבר למה שמותר לי."

נדמה שמהר מאוד עברת מתפקיד של סטודנט למשחק לתיאטרון מרכזי כמו בית ליסין, ואז לתפקידים בהצגות מדוברות בתיאטרונים אחרים

"אפשר להגיד. אני מודה, אפילו, ש'צ'פלין' פתח לי את הדלתות איך שיצאתי מהלימודים. אבל מה זה קל, בואי נגיד שזו מקפצה. זה המסלול המראה למטוס, אבל אני צריך ללחוץ על הגז כל הזמן, אם לדבר בדימויים. אין לנוח. גם עכשיו, אני לא יכול לנוח. כל הצגה מחדש אני כבר חושב על הדבר הבא. מה יהיה אחרי 'צ'פלין'. אני גם צריך לממן שכר דירה. אני לא יכול לנוח באמת.

"אבל אני לא חושב על מכשולים. אני קצת צ'פלין בדבר הזה. אני בפתרונות. התנהלתי כאילו אין 'צ'פלין' עד לפני שלושה חודשים. מבחינתי ידעתי שעד שאני לא מתחיל חזרות אין 'צ'פלין', וזו הדרך שלי להיות עם יד על הדופק. להמשיך ליצור, ללכת לאודישנים. זה לא מקצוע שאפשר לנוח בו." 

צ'פלין, תמונת יחסי ציבור

צ'פלין המחזמר. תיאטרון תל אביב בשיתוף עם תיאטרון חיפה. המחזמר עולה עד ה-1 בדצמבר 2019 ברחבי הארץ. לרכישת כרטיסים: 3475*, 04-8600500