לפני שש שנים השחקנית דניאלה דלין (28) קיבלה החלטה גורלית: לחזור לחיים.

זה קרה מיד לאחר מותו הפתאומי של אביה, אז היא החליטה, מתוך השבר, לנטוש את לימודי התואר באוניברסיטה, לעקור לתל אביב מירושלים ולהחיות את עצמה באמצעות משחק.

כעת, זמן קצר לאחר שחתמה את הלימודים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, היא מזנקת אל במת תיאטרון חיפה בהצגה "מכתב לנעה" של גורן אגמון שעובדה מחדש ומבוימת על ידי נתן דטנר, לצד שחקנים כמו מיכל ינאי ואוהד קנולר.

והתפקיד שלה כאילו נתפר במיוחד בשבילה. דלין מגלמת בהצגה את דנה, יד ימינה של נעה (ינאי), אלמנת צה"ל שמפרנסת את עצמה ואת שני ילדיה בהוצאת ספרים שירשה מבעלה שנהרג במלחמת לבנון מאש כוחותינו. נעה מכירה את אמנון (קנולר), מדריך בחברה להגנת הטבע, ונרקם ביניהם סיפור אהבה.

שני ילדיה של נעה נמצאים בתווך, מבוהלים מהמצב החדש שנכפה עליהם, ועושים כל שביכולתם כדי למנוע מאמם את הזוגיות עם אמנון. ודנה היא מעין ציר שנמצא בין הדמויות, במרכז הסערה המשפחתית.


מכתב לנעה, צילום: יוסי צבקר


"המשחק הציל אותי"

"דנה היא דמות צעירה ותוססת", מתארת דלין, "היא מאוד מחוברת למשפחה ובעצם גדלה עם הילדים. היא נמצאת באופן קבוע בבית ומכניסה את החיים לתוך ההצגה. היא מעודדת את נעה לצאת עם אמנון ובמקביל משכנעת את הילדים לקבל אותו. היא מאוד רוצה שנעה תחזור לחיות.

"דנה בעצמה חולמת לטוס לניו יורק, לכבוש את החיים ולחיות. יש במחזה נקודות מבט שונות של משפחה שכולה - האלמנה והיתומים לצד הזווית של אמנון כיוצא צבא, והוא מעלה שאלות כמו מתי מותר להמשיך ולחיות, מתי המשפחה מקבלת אותך, המאבק הזה בין המוות לחיים. דנה לדעתי מסמלת את שיא החיים במחזה הזה עם המסר שצריך לזכור ועדיין לבחור לחיות כל הזמן."


מכתב לנעה, צילום: יוסי צבקר

איפה את מוצאת את החיבור האישי שלך להצגה ולמורכבויות שהיא מעלה, בדמות של נעה או של דנה?

"אני מאוד מתחברת לדנה. אני הרבה פעמים כזאת. כשאיבדתי את אבא שלי, במשך תקופה ארוכה איבדתי גם את החשק לחיות. הכוח שבחיים, הכוח שבחלומות, הכוח שבאהבה - זה מה שהחזיר אותי לחיות, לא רק לקום בבוקר ולפקוח את העיניים ולנשום. הבנתי שבחיים יש כוח אינסופי. הלכתי ללמוד משחק מיד אחר כך, כי הבנתי שאין זמן רק לחלום בראש, אלא גם צריך להוציא את זה לפועל. זאת גם דנה. היא חולמת בגדול, מבינה שצריך לטרוף את החיים, וגם כשקשה - להבין מה טוב בחיים ומה המורשת שלנו אחר כך.

"נורא קל להישאב למקום שחי את המוות. יש תקופת אבל בחיים הכאב לא עובר. פשוט מתרגלים לחיות עם איבר קטוע. קטעו לי משהו ואני חייבת להמשיך לחיות. זה החיבור הכי גדול שלי לדמות הזאת. אני באמת מבינה מהמקום שלי מה זה אובדן כל כך גדול, ומה זה הכוח שבחיים והמורשת שאבא שלי השאיר לי - לחיות, לאהוב, להגשים את עצמי. כן, היה לי וכבר לא - וזה כאב שלא יעבור לי לעולם, ועדיין אני בוחרת גם לשמוח בחיים האלה."


מכתב לנעה, צילום: יוסי צבקר

זה מעניין כי נראה שאת דווקא המיזוג של נעה ודנה.

"בדיוק. אני תמיד מכניסה את עצמי לתוך הדמות. אז ההזדהות שלי עם נעה והילדים והכאב גדולה יותר. אני מבינה את הקונפליקט ועדיין כל הזמן פועלת להמשיך ולחיות בתוך המחזה, לתת מנוחה למי שכבר לא איתנו."

גם בחיים את מצליחה להתאזן ככה בכוחות עצמך?

"בורכתי במשפחה ובבן זוג מדהימים שהיו איתי לאורך כל הדרך. תמיד נתנו לי מקום לדבר, לעבד ולשתף אינסוף פעמים. גם היום אני כל הזמן מתגעגעת וחסר לי, ואני משתפת אותם. זה המקום הכי בטוח שלי לפרוק את כל הגעגועים והכאב על אבא שלי. חוץ מזה, המשחק באמת הציל אותי. הגעתי לסטודיו של יורם לוינשטיין אחרי אובדן גדול והמקום הזה ריפא אותי ונתן לי אפשרות לדבר, לחשוף, לעשות תרגילים ולדבר מתוך הכאב, להציג את עצמי בכל דמות שאני עושה."

ואולי גם מההיבט האסקפיסטי, של היכולת "לברוח" קצת מהחיים שלך ולחיות את החיים של אנשים אחרים.
"בוודאי. זה הכוח שלנו כשחקנים. גם לגרום לאנשים בקהל לחוות משהו אחר, לצאת מהיומיום שלהם ולהישאב לתוך סיפור שאחריו חוזרים הביתה וחושבים עליו. במיוחד בהצגה כזאת שהיא הכל. הקהל צוחק בה ויש בה 'פאן', וזו גם הצגה שהלב נחמץ בה. זו מבחינתי מהות התיאטרון. ההצגות שאני הכי אוהבת לראות הן אלה שאני גם צוחקת, גם מתרגשת וגם בוכה בהן."


דניאלה דלין, צילום: אור דנון


"שחקנים עם נתינה אינסופית"

דלין סיימה את לימודי המשחק רק ב-2018 וכבר הספיקה לעלות על המגרש של הגדולים ולשחק בהצגה הנחשבת של תיאטרון חיפה - "של מי החיים האלה" בבימויו של אלון אופיר. על הבמה היא משחקת עם אסי לוי, שלום שמואלוב, שני קליין, לירית בלבן ועוד.

ולמרות טבילת האש המוצלחת לצד שמות גדולים בתיאטרון הישראלי ("דניאלה דלין מצוינת כאחות-המתמחה", מתוך הביקורת של צבי גורן באתר הבמה), דלין הגיעה לסט של ההצגה החדשה בהתרגשות קיצונית לנוכח הקולגות.

"כשקיבלתי את התפקיד הייתי בעננים", היא משחזרת. "עוד הצגה, איך זה יכול להיות? לפני הקריאה הראשונה אמרתי לעצמי, 'אוקיי דניאלה, תנשמי.' נתן דטנר, וואוו. תהיתי איך אגש אליו, איך בכלל אדבר. זו חוויה שאני לא יכולה לתאר. נתן הוא גם שחקן וגם במאי שזה פלוס אדיר, והוא היה כל כך רגיש וכיפי. הוא ידע בדיוק מה השחקנים צריכים. אוהד קנולר הוא פרטנר מדהים. למדתי כל כך הרבה מהם. כשחקנים בוגרים הם הכתיבו את הטון כך שאפשר לדבר בגובה העיניים. היו לנו בדיחות פנימיות. את לא מבינה כמה צחקנו וכמה נהנינו בתהליך הזה. יש בהם נתינה אינסופית וזה השיעור שלי, גם כשאהיה שחקנית גדולה - תמיד להישאר במקום של נתינה."


נתן דטנר, צילום: גידי לויתן

לתהליך השיבה לחיים של דלין יצטרף בקרוב פרק חדש - חתונה ("בחרתי בן זוג מושלם. כל דרמה איתו נראית שפויה. הוא מאוד מחזיר אותי לקרקע, ואת הדרמות אני שומרת למשחק"), ובאופן קארמתי או לא, המגורים בדרום תל אביב, במקביל לעבודה שעשתה עם נערות בסיכון, משאירים אותה מפוקסת על סיפורים של תחייה.

"אני כל הזמן מסתכלת על אנשים שהם בקצה", היא משתפת. "בדרום תל אביב, הכל שורץ באנשים שנמצאים בתהומות. מרתק אותי לדעת מה גורם לאדם להגיע לאוזלת יד כל כך גדולה, להיגמר. מה מוביל אותך לשם? בעיקר מדהים אותי שיש אנשים שמצליחים לצאת משם, מהמקומות הכי אפלים. אנשים בוחרים לחיות. זה הכוח של החיים."


דניאלה דלין, צילום: אור דנון

ההצגה "מכתב לנעה" תעלה ביום שני, 9 בספטמבר 2019, בשעה 20:30 בבית ציוני אמריקה,
וב-23 באוקטובר 2019, בשעה 20:30 בתיאטרון חיפה. רכישת כרטיסים ופרטים נוספים בטלפון:
04-8600500, או באתר תיאטרון חיפה