בובות בבית חולים
 
"כשהייתי בבית ספר יסודי היה לי איזה משהו קטן שהצריך בדיקה בבית חולים, מספרת אביטל דבורי. זה היה לפני פורים, ובאתי לבדיקה בבית החולים ואז קלטתי שיש מלא ילדים ששוכבים שם, ובכלל פורים תיכף ואמרתי לאמא שלי, 'אמא, איזה מסכנים, הם לא יכולים להתחפש'. ואז עשיתי לבד משלוחי מנות, התלבשתי כמו הליצן פיירו, ובאתי, הליצן העצוב, לבית החולים, וחילקתי את זה. כשהתחלתי להיות ליצנית בבית חולים, אמא שלי הזכירה לי את זה".

קשה שלא לגייס את סיפור הילדות הזה כרמז לעתידה של דבורי - אמנית במה, במאית תיאטרון ובובנאית זוכת פרסים בארץ ובעולם -  שכל הכישורים שרכשה משתלבים למשמעות אחת עצומה בתפקידה כליצנית רפואית בכירה ב-16 השנים האחרונות, העובדת בבתי החולים "מאיר" בכפר סבא ובמרכז הרפואי "העמק" בעפולה.

"הייתה ילדה בת ארבע", היא מספרת, "לפני ניתוח, שגם היא וגם אמא שלה היו בחרדה מאוד גדולה, והאחות שלחה אותי אליהן לנסות להוריד קצת את רמת החרדה. הווילון היה סגור, והאמא אמרה לי, 'לא, לא', כי היא פחדה שאני אפחיד את הילדה, אבל הילדה כבר הסתכלה עליי, ואני הסתכלתי אליה בחזרה, וראיתי שעל המיטה שלה יש בובות שמסודרות במעגל ובאמצע המעגל יש כוס קטנה עם שקדי מרק.


אביטל דבורי, ילד ליצן, צילום: דוברות בית חולים העמק


"אז הליצנית שאני אומרת לילדה, 'אה, לכבוד מה המסיבה?!'. והילדה הסתכלה עליי, חשבה אם לענות לי, ובסוף אמרה, 'זה מסיבת יומולדת'. וכל הזמן הזה אני במרחק ממנה, כי חרדה זה כמו חומת הגנה, אי אפשר להתקרב. הכל ממרחק. ואני שואלת אותה אם אפשר להצטרף למסיבה. הילדה מסתכלת עליי, בודקת אותי, חושבת אם להגיד לי כן או לא, ואני מציעה לה שוחד ואומרת לה שאני יכולה לתרום בועות סבון למסיבה.

"ואז היא מסכימה, ואני באה, מתיישבת כחלק מהמעגל הזה של הבובות, ומתחילה להפעיל את הבובות כשהן שרות ורוקדות את אחד משירי היומולדת, וזה בבת אחת משחרר את כל החרדה, הכל עף ונעלם כאילו לא היה, והילדה, בום! מזדקפת במיטה, הצבע חוזר לה ללחיים, והיא מתחילה לתפוס את הבובות ואנחנו שרות ורוקדות ועושות מסיבת יומולדת.

"ועם המסיבה הזאת אנחנו נכנסת לחדר הניתוח. נורא פשוט. כי הליצן רואה את הצד הבריא. הוא כמו ילד. הוא נאיבי. הוא לא יודע שמשהו לא בסדר והוא משחק עם הצד הבריא. הוא מגיב לזה."

החיבור הזה בין הצדדים המקצועיים של דבורי מוצא עכשיו את ביטויו על הבמה עם היצירה החדשה, "הרפתקה במחלקה", הצגת היחיד שכתבה וביימה המיועדת לבני ארבע ומעלה, שתעלה בבכורה במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון ולסרטי בובות בחולון, ב-1 באוגוסט. 
 


הרפתקה במחלקה, צילום: כפיר בולוטין

"מזרק הוא צעצוע נהדר"
 
ב"הרפתקה במחלקה" מגלמת דבורי ילדה שמשחקת עם בובת הארנב שלה. במשחק, הארנב חולה, והילדה היא האחות המטפלת בו שמתמודדת עם סירובו לקבל תרופה, למשל, בדרכים יצירתיות. מד החום, המזרק וכל הציוד שברשותה, משנים את תפקידיהם המקוריים ויוצרים מציאויות חדשות, בדיוק כפי שעושה דבורי עם הילדים אותם היא פוגשת בבתי החולים.

"בעבודה היומיומית בבית החולים אנחנו כל הזמן יוצרים מין מופעים קטנים כאלה", היא מספרת. "ואת המופעים הקטנים האלה שנולדו במסגרת העבודה שלי בבית החולים אספתי, בעצם, לסיפור, שהוא ההצגה הזו. התחלתי, למשל, לשחק עם מזרקים, וגיליתי שכשמנתקים את המזרק מההקשר שלו, הוא בעצם צעצוע נהדר שיכול להיות כל מיני דברים שצריך בזמן משחק. הוא יכול להיות אווירון, הוא יכול להיות טיל שמשגרים לירח.

"העבודה עם החפצים של בית החולים הפכה להיות שפה שהתחלתי לפתח, צורת תקשורת שקורית באמצעות המשחק בחפצים של בית החולים, ושיטה שאני נוסעת ומלמדת גם בעולם בכל מיני כנסים של רפואה ושל סיעוד, עם אנשים שעובדים ומטפלים בילדים. אז חשבתי שיכול להיות נהדר לעשות מזה הצגה שהיא גם לילדים וגם למבוגרים, שמראה את נקודת המבט האחרת הזו על חפצים מוכרים, וממחישה שאנחנו יכולים לבחור את נקודת המבט שלנו על דברים שקורים לנו. אז גם אם יש פה מזרק ואני צריכה לקבל זריקה, אני יכולה להפוך את זה לאווירון שטס למדינות אחרות, ואז אנחנו משחקים ובעצם יוצרים פנטזיה, ועל ידי זה מחזקים את עצמנו.
"בזכות המרכז לתיאטרון בובות בחולון שעוסק בפיתוח התחום הזה של תיאטרון בובות לילדים ולמבוגרים, ומחפש עבודות כאלה שהן מיוחדות, ונותן תמיכה שמאפשרת לעשות את ההפקות האלה, שעולות כסף, יכולתי לעשות את ההצגה הזו. יש משהו מאוד לא קונבנציונלי בגישה של המרכז בחולון ובאילן סביר שמנהל אותו, שהוא גם מאוד מקצוען, וגם יודע לנתב את האמנים ליצור משהו שמפתח משהו חדש בעולם, וזה נהדר."



אביטל דבורי, איזוטופים, צילום: דוברות בית חולים העמק



"בובות יכולות להיות אכזריות"
 
בין שותפיה ליצירת ההצגה אחראית אלית ובר על עיצוב ובימוי האובייקטים, ובידיו המוכשרות של רועי ירקוני הופקדה יצירת המוזיקה המקורית.

"אלית ובר היא אחת הדמויות המרכזיות בתחום תיאטרון הבובות למבוגרים בארץ", אומרת דבורי. "היא גם זכתה בפרסים על העבודות שלה, והיא חוזרת כאן גם כחברה וגם כיוצרת שותפה. ורועי ירקוני הוא נהדר. יש לו הבנה בדרמה ובפעולה הבימתית,  המוזיקה שלו היא כמו פרטנר על הבמה וממש תענוג לעבוד איתו. תהליך היצירה הוא תענוג כל כך גדול, שאני באמת מודה לכל השותפים שלי ליצירה, וכמובן לתמיכה של מפעל הפיס, מנהל התרבות ואי"ב."

הבובנאות לקחה את דבורי ליצירות למבוגרים ולילדים שזכו, כאמור, בפרסים לא מעטים, אבל כשהחלה את חייה האמנותיים, לא בהכרח חשבה שתגיע דווקא לבובנאות.

"למדתי תיאטרון בלונדון, וכשעשיתי שם את האודישן לבית הספר, רציתי להתקבל כפרפורמרית, שזה סגנון שמשלב תיאטרון פיזי וקרקס", היא מספרת. "באודישן המורה אמרה לי שאני בובנאית. 'אני? מה פתאום בובנאית?!'. זה היה נשמע לי משהו טיפשי כזה. לא הבנתי באמת מה זה. לא הייתה לי השכלה של הפוטנציאל הזה והיופי שיש בתיאטרון בובות. ואז, באודישן, המורה הסבירה לי מה זה, ובזמן שהיא דיברה התחלתי להרגיש פתאום מאוד בבית, והפכתי להיות בובנאית בצורה מאוד טבעית.

"לבובות יש יכולות שאין לשחקנים בשר ודם, ואז אפשר ליצור קסם. את יכולה ליצור ממש פיוט. בובה יכולה לעוף מרוב שמחה. וזה נורא מרגש. אפשר להעביר דרכה רגשות בצורה של חומר, ובעיניי זה מקסים. זה כמו לקרוא שירה. בהצגות שאני עושה למבוגרים, למשל, אני משתמשת בבובות כדי להביא דברים מאוד חריפים בצורה יותר נוקבת, ואפילו אכזרית, בגלל העובדה שזה לא שחקן בנאדם אלא בובה. זה יוצר ריחוק שיש בו פרדוקס.

"ההצגה הוותיקה שלי 'הריקוד של פלורה', למשל, היא על אישה זקנה שמעלה זיכרונות על הקבר של בעלה, ובסוף מתברר שעם כל הזיכרונות האלה, הבעל הזה היה מתעלל בה ובאופן מסוים היא הרגה אותו. זה קורה בלי שום מילה, והשחקנית הראשית היא בובת ספוג שמי שמפעילה אותה היא מפעילה נהדרת, ובזכות זה שהיא בובת ספוג ולא שחקנית היא מאוד מרגשת. האפקט הוא נורא חזק. אצל מבוגרים אפשר לקחת את הדברים למטאפורה. למשל כשהראש מתנתק מרוב התרגשות ואנחנו לא מפעילים שיקול דעת, כי אנחנו לא מחוברים. עם בובות את יכולה באמת לעשות את זה."



הריקוד של פלורה, צילום: יוהן שגב




מחפשת בית ואינטימיות
 
יכולת, לכאורה, להישאר על הבמות ולעסוק בבובנאות ובעולם הבמה נטו. מה הוביל אותך גם לעבודה כליצנית רפואית בבתי חולים?

"עבדתי בלונדון ארבע שנים בקבוצת תיאטרון. הוציאו לי שם ויזה, הופעתי בכל מה שנקרא Great Britain, וסיבובי ההופעות תמיד היו מאוד מרגשים, אבל כל הזמן הייתי בסיבוב הופעות. לא היה לי... מטבח. באיזשהו שלב הרגשתי שאני צריכה רגע להיות באיזה מקום בלי לזוז. הייתי מסתובבת עם מזוודה, וזה היה הבית שלי. נורא רציתי אז שיהיה לי קו טלפון שמתחבר לקיר. לא טלפון נייד. מתוך המקום הזה של לחפש משהו יותר קבוע היה לי גם רצון להשתמש בכישרון הזה שהרגשתי שיש לי, עם קהל שלא יכול לבוא לתיאטרון. כי הקהל הזה שבא לתיאטרון, את  יודעת, הם סבבה, זה כיף, הם באים, הם קונים כרטיס, הם יושבים עם אבא, עם אמא, עם הכיתה, והייתה תקופה ארוכה שהתפרנסתי מזה מאוד יפה, אבל פתאום עברתי משהו, ורציתי להיות באינטימיות עם הקהל שלי.

"ואז חזרתי לארץ, כשבעצם יש לי שתי משאלות לב. האחת, לעשות לי בית, והשנייה, ליצור מופעים אינטימיים לקהל שלא יכול לבוא לתיאטרון. ואז חיפשתי את הפלטפורמה לזה, ובדיוק התחיל הפרויקט של 'רופאי חלום', שהיה בול. 'רופאי חלום' הוא פרויקט מדהים של אמני במה. כולנו אנשים שהבמה היא המקצוע שלהם. למדנו בבית ספר למשחק, למדנו ליצנות, למדנו קסמים ותיאטרון בובות ומחול, הייתי בין הראשונים שנכנסו לפרויקט הזה, בשנת 2003, ופתאום, כל הערוצים שהיו כל החיים מתנקזים לדבר אחד.

"יש בזה משהו שבאמת מחבר אצלי גם נטייה טבעית. יש לי הרבה קולגות שהם ליצנים נהדרים אבל הם לא אמנים שיוצרים גם במנותק מבית החולים. מצד שני, יש לי חבר שהוא ליצן מדהים, שלא רוצה לעבוד בבית חולים. אבל זה לא משנה, כי זו נטיית לב. אני חושבת שמי שהוא אמן ובוחר גם לעבוד בבית חולים בתור ליצן זה באמת משהו בפנימיות שמבקש להביא נחת בעולם. זה מעבר ל'אני ואני ואני'. אני רואה את זה על הקולגות שלי כי זה באמת ככה.

"עבור אלה שהם גם ליצנים רפואיים וגם יוצרים, זה שילוב שיש בו כוח ריפוי גם לעצמנו. כי אנחנו צריכים לנשום אוויר אחר כדי לשנות רגע את נקודת המבט ולא להיות כל הזמן בבית החולים. נראה לי נורא חשוב לאוורר את עצמנו ולהיות בהשראת העולם הבריא, כדי שנוכל לתת את נקודת המבט האחרת, ולשנות את נקודת המבט לאנשים. כי את המציאות אי אפשר לשנות, אבל אם אני מצליחה לשנות לאנשים את נקודת המבט על המציאות, אז באיזשהו אופן גם החוויה של המציאות משתנה, וזאת המשימה. לכן עשיתי את ההצגה הזאת, שמביאה נקודת מבט אחרת על טיפול ועל כל הסביבה הזאת של בית חולים, ויכולה לעורר השראה בילדים שהם חולים, במשפחות שלהם, וגם בצוות הרפואי שמשתמש בציוד הזה."



אביטל דבורי בטיפול נמרץ בבית חולים מאיר עם אלון והארנבים, תמונה באדיבות המשפחה


ליצן בחדר ניתוח
 
לקח זמן עד שהתחלנו, כחברה, להבין את הכוח של הליצן הרפואי

"יש מחקרים שמראים שכשאדם נרדם בטוב לניתוח, כך הוא יתעורר, ואפילו שזמן ההחלמה שלו יתקצר. על הבסיס המחקרי הזה הכניסו ליצנים לחדר הניתוח, כי הרי, תחשבי על זה, ליצן בחדר ניתוח? מה זה שייך. וזה שייך, כי הליצן מתחזק משחק, פנטזיה, הסחת דעת.

"בימי חמישי אני מלווה ילדים לניתוחים בבית חולים 'מאיר' בכפר סבא. הילדים עוברים בדרך לחדר הניתוח, ובחדר הניתוח יש את מסכות ההרדמה, והמטרה של כולנו, שלי ושל כל הצוות של חדר הניתוח, היא שהילד יירדם בטוב, יתעורר בטוב, וכל השיקום הפיזי שלו יהיה יותר בטוב. אחת מהסחות הדעת שמייצר הליצן היא לקחת את מסכת ההרדמה, מסכה כזו שדומה למסכת חמצן, ולנסות ליצור מזה שעשוע.

"המסכה יכולה להיות דג בים, היא יכולה להיות מסכה עם שנורקל, היא יכולה להיות כובע, או מיקרופון. מלא דברים. השאלה היא רק מה המשחק שמשחקים. דרך המשחק אנחנו גורמים לילד להתיידד עם הציוד הרפואי שהוא הולך לשים תיכף על הפנים. כי בדרך כלל זה נורא מלחיץ את הילדים והם נורא מתנגדים לציוד הזה. פתאום שמים להם מסכה על הפנים. זה מלחיץ. אז אני לא עושה 'פתאום'. אני יוצרת עם זה משחק, ודרך המשחק שמים את המסכה על הפנים." 
 


הרפתקה במחלקה, מתוך סדנה לצוות של בית חולים וולפסון במרכז לתיאטרון בובות בחולון, צילום: ניר שאנני

"הילדים משחררים את הכעס  דרכי"
 
אין אנשים שמתעצבנים עלייך כשאת נכנסת לחדר שלהם כליצנית?

"הומור הוא מאוד תלוי אישיות ויש אנשים שעצם הרעיון מעצבן אותם, אבל אם בליצן שנכנס יש קסם, הם נכבשים בזה. מעבר לזה, גם מישהו שאפשר לכעוס עליו ולהוציא עליו את העצבים זה תפקיד חשוב. הליצן בא והוא יודע את זה. יש ילדים או מבוגרים שיבואו וישר ירצו לשתות את כל מה שיש לי להציע, ויש כאלה שיראו אותי וקודם כל ירדו עליי. אני יודעת שזה לא אישי. אני יודעת שכשהם רואים את הליצן הם משתמשים בדימוי הזה כדי להרגיש יותר טוב עם עצמם."

ולהוציא את הכעס שממילא מצטבר בך כשאתה חולה

"נכון. אני פוגשת המון ילדים שהם נורא כועסים. זה לא עניין שאני אבוא להצחיק אותו, כי אם הוא כועס עכשיו, זה רק יעצבן אותו. הקטע הוא איך אני יכולה לגרום לו להרגיש יותר טוב עם עצמו, ואם יצרתי מצב שהוא כועס עליי זה נהדר כי הוא משחרר את הכעסים שלו. אבל הכעס צריך לבוא כמשחק."

תני לי דוגמה ספציפית

"ילדה בת שלוש בערך, שהאחות אמרה לי לגשת אליה כי הם לא מצליחים להתקרב אליה והיא רק הגיעה וצריך לבדוק אותה ולקחת לה מדדים.  אז אני מסתכלת ממרחק, ורואה אותה, בלונדינית כזו עם קארה, חיוורת, יושבת על המיטה בידיים משולבות ופרצוף כועס, ומסתכלת כאילו כלפי מטה. אבל בקצה השני של המיטה יש לה בובת קינג קונג שחורה כזאת עם פנים לא חמודות, פנים מפוסלות עם מבט אכזרי כזה, וגם הקינג קונג משלב ידיים.

"הסתכלתי על הבובה, הסתכלתי על הילדה, הילדה עוד לא ראתה אותי, ואני רואה שהיא בקשר עין עם הקינג קונג הזה, כאילו היא מדברת איתו, אבל היא לא מדברת במילים. זה הכל בעולם הפנימי שלה. ואני לבושה כמו ליצנית, עם שמלה כזאת, והשתמשתי בטכניקות שלי כבובנאית, של לשים פוקוס על הבובה ולא על הילדה, וניגשתי – כאילו שאני לא שם. גם זו טכניקה של תיאטרון בובות, שאתה מעלים את עצמך, למרות שאתה מאוד נוכח. התחלתי להפעיל את הקינג קונג הזה כאילו שהוא מקשיב. הסתכלתי עליו, לא עליה, ואז היא ראתה שאני לא רואה אותה אלא את הקינג קונג, שהתייחס לדברים שהיא ביטאה דרך תנועות הגוף שלה והתחיל, דרכי, להתקרב אליה.



אביטל דבורי בחדר ניתוח, צילום: דוברות בית חולים העמק



"ואז היא נתנה לו בוקס. מבחינתי זה בינגו. כי אני גורמת לה לצאת לפעולה. לעשות תנועה שמשחררת כעס, או משחררת איזשהו מצב תקוע, ובפעולה הזו יש בסך הכל חיוניות, כי זה לא שהיא הרביצה לי, היא הרביצה לבובה. ופה נכנסת העובדה שלבובות יש יכולות פנטסטיות. הקינג קונג, כשהוא קיבל מכה, הוא לא אומר 'איי' ונופל על הרצפה. הוא עף. היא נתנה לו בוקס, והבוקס מעיף אותו אחורה אל הקיר, ומשם הוא עף אל הקיר הבא, ואז הוא עף ונוחת על הקרחת של מישהו שעבר שם, וככה הוא עף לאורך כל החדר מבוקס אחד שהיא נתנה לו. דבר שגרם לה להנאה מאוד גדולה כי היה כוח במכה שהיא נתנה. פתאום היא הרגישה שיש לה כוח. ואז הוא חזר, אחרי כל הסיבוב, למיטה, והיא מסתכלת בעיניים דלוקות - ונותנת לו עוד בוקס.

"ככה אנחנו רבע שעה בבוקסים, ומבוקס לבוקס היא צוחקת, ויש לה כבר סומק על הלחיים, היא עומדת כבר על המיטה. בזמן הזה חיברו אותה ולקחו לה מדדים, לחץ דם וזה, ובכלל לא אכפת לה.  היא פשוט הייתה על זה לגמרי. ביד אחת בוקסים לקינג קונג וביד השנייה לקחו לה מדדים. ואחרי שבאמת היה איזה מומנטום, הקינג קונג כבר היה מותש, ואז היא דרכה עליו. עכשיו המומנטום עבר לכיוון הרצפה והוא פשוט עף לי מהידיים. וברגע שהוא לא היה לי בידיים היה ברור שהוא מת. שהיא הרגה אותו.

"עכשיו היה לה כבר המון המון כוח, ואז יצא החלק שיש בו נקמה, אצלה, שכבר קשור לפגיעה שהיא עברה. היה ברור שכשהוא מת, המשחק עובר עכשיו אליי. ברמה טיפולית זה לעבור שלב. אנחנו מתקרבים יותר למציאות. ואני, אמנם, ליצנית, אבל זה כבר בשר ודם. ואז, היא הייתה חכמה. זה לא היה בבוקסים. היא עשתה אקדח דמיוני עם הידיים שלה, והתחילה לירות בי. ועכשיו כל המשחק מתחיל מהתחלה. היא שאבה הנאה מרובה מכל הסבל שסבלתי, במירכאות, כמובן, כי זה משחק. הכל היה אימפרוביזציה שקורית כאן ועכשיו, וששום במאי, גם לא אני,  לא היה יכול לביים."



הרפתקה במחלקה, מתוך סדנה לצוות של בית חולים וולפסון במרכז לתיאטרון בובות בחולון, צילום: ניר שאנני



לאן זה המשיך משם?

"בסוף גם אני הייתי צריכה למות", היא צוחקת, "שזה אחד המשחקים האהובים עליי. 'תמותי רגע. בואי נראה איך את מתה'. זה משחק אדיר. ומתתי שוב ושוב עד שכבר לא היה לי כוח."

סיפור שממחיש כמה משחק ותיאטרון בכלל הם כוח של ריפוי, למבוגרים לא פחות מאשר לילדים

"מבוגרים על אחת כמה וכמה. כי אנחנו, כמבוגרים, כבר שכחנו. לילדים עוד יש את היכולת הזאת. רק צריך להזכיר להם את כוחות הריפוי האלה של המשחק. ברגע שילד מתחבר ליכולת המשחק הוא יכול לשחרר דברים, הוא יכול ליצור את העולם שלו, הוא יכול לטפל בביטחון שלו ולבחור את התפקיד שלו בהצגה. אנחנו, המבוגרים, פשוט שכחנו לשחק. אני, ממש התמזל מזלי שזה המקצוע שלי. אני ממש מתפרנסת מזה. אבל אנשים אחרים לא. הם צריכים להזכיר את זה לעצמם כל הזמן, אחרת אנחנו עושים שטויות ומחפשים את הגירויים במקומות אפלים ולא בריאים."


הרפתקה במחלקה, צילום: כפיר בולוטין



המופע "הרפתקה במחלקה" יתקיים ביום חמישי, 1 באוגוסט 17:00, שבת, 3 באוגוסט 10:30, 12:30. הפסטיבל יתקיים עד ה-3 באוגוסט 2019 במרכז לתיאטרון בובות חולון. מחירים: הצגות לילדים - 50 ₪, הצגות למבוגרים - 65 ₪, "כיפה אדומה הקטנה" לילדים על הספקטרום האוטיסטי - ₪35, סדנאות משפחתיות (הורה+ילד) - ₪50. כל הורה/ילד נוסף - ₪35. להזמנת כרטיסים: 03-6516848