"אנשים מחכים לדבר הזה"
 
לצרכני המוזיקה בישראל, השם אסתרית בלצן מתחבר אוטומטית עם המותג "הקתדרה למוזיקה", המספקת קורס שנתי למוזיקה אותו מגישה בלצן עם בעלה המלחין משה זורמן, ואת סדרת הקונצרטים "קלאסיקה במימד אישי" החוגגת השנה את יום הולדתה ה-29. בנוסף, הקתדרה כוללת את ההרצאה על תולדות ההמנון הלאומי "התקווה", איתה יוצאת בלצן לסיורים בארץ ובחו"ל.
 
כל הפרויקטים מתאפיינים בכך שהם כוללים מוזיקה ודיבורים על מוזיקה. זה הז'אנר והוא הולם את אישיותה של אסתרית בלצן, כפי שהיא עצמה מסבירה: "אני באה מבית של עיתונאי ואיש ספר (אביה חיים בלצן, היה עיתונאי ועמד שנים בראש סוכנות הידיעות עתי"ם). שנים התלבטתי. למדתי במגמה ספרותית, אפילו ערכתי את עיתון בית הספר. אימא שלי אמרה: 'מה יהיה עם הפסנתר?'. אמרתי לה, 'נעשה צבא ואחר כך נחשוב על זה'. אימא התעקשה שאלך לעתודה אקדמאית וזרמתי איתה."
 
"בשנה הראשונה עוד התלבטתי בין הפסנתר לחלק הספרותי, המילולי, אבל בשנים באוניברסיטת תל אביב ובניו יורק החלטתי ללכת רק על הפסנתר. חזרתי לישראל והתחלתי ללמד באקדמיה. ראש האקדמיה דאז, המלחין יוסף דורפמן לא הבין למה חזרתי. 'את לא יודעת שאי אפשר לחיות פה ממוזיקה?' הוא שאל. נתנו לי ללמד קורסים קשים. אבל המשכתי למרות הכל. הרפרטואר שהיה לי ביד היה רפרטואר כבד של דוקטורט - סונטות מאוחרות של בטהובן, יצירות גדולות של שומן. לא ואלסים של שופן. 
 


תזמורת הביגבנד של בית הספר רימון, מקור: אתר הקתדרה למוסיקה


"בעמל רב הצלחתי לסדר לעצמי ב-1987 רסיטל במוזיאון חיפה, כמעט ללא תשלום. הקונצרט נפל שלושה שבועות אחרי לידתה של אחת מבנותיי, אבל לא ביטלתי. בתכנית היו יצירות של שומן: הומורסקה, ערבסקה נובלטות ועוד. אני מגיעה למקום ונכנסת לאולם המוזיאון, שהיה פעם אולם התעמלות. הפסנתר לא מכוון, הקירות שחורים, 40 ראשי שיבה עם מקלות הליכה. ברגע שהתחלתי לנגן כולם נרדמו. התחלתי לדבר. מרוב הפתעה כל ראשי השיבה הרימו את ראשיהם. סיפרתי על רוברט שומן, איך היה מרים את האצבע הרביעית הדפוקה שלו. הקהל כל כך התלהב שהם רצו סדרה. ככה זה התחיל.
 
"באותן שנים עשיתי הרבה קונצרטים לנוער, בעיקר עם התזמורת הקאמרית הישראלית ואז אמרתי לעצמי: 'מה זאת השטות הזאת? לילדים מסבירים ולמבוגרים לא? בכדורגל צריכים פרשנות ובמוזיקה לא?'" 
 


אסתרית בלצן צילום: דניאל בר און


ואחרי הגילוי?
 
"אחרי הגילוי ראיתי שזה בעצם פס ייצור. אנשים מחכים לדבר הזה. בשנת 1991 ניגנתי רסיטל לאולם מלא עם תכנית קשה: 'וריאציות דיאבלי' של בטהובן, הוואלס של ראוול ופרפראזה של משה זורמן על 'תכול המטפחת' שהייתה יצירה מסובכת. קיבלתי ביקורת טובה אבל לא נהניתי בכלל. הרגשתי שאני נחנקת והבנתי שהמסגרת לא מתאימה לי. לא כל אחד חייב להופיע באותה דרך. בחלומותיי מגיל שבע תמיד ישבתי ליד הפסנתר וסיפרתי סיפור. זו הייתה הפעם האחרונה שניגנתי רסיטל בלי להוציא מילה."
 
אז את חיה את החלום?
 
"אני חיה את החלום. מה שאני עושה היום מתאים בדיוק למי שאני ולמה שטוב לי.  לקח לי זמן לתפור את החליפה שתתאים בדיוק אבל בסוף זה הגיע."

 

אסתרית בלצן ושלומי שבן, צילום: דן תפוח יפה



הסקנדל של שלומי שבן
 
שלומי שבן השתתף בעונה האחרונה שלך. זה חריג?
 
"לא חריג, להיפך. כל שנה אני מעלה חמש תכניות, כשהאיזון הוא תמיד בין שלוש תכניות קלאסיות, אחת זמר עברי ואחת crossover. שלומי הוא גם עברי וגם קרוס אובר. והיה כאן מימד אישי. כששלומי היה בכיתה ז' הוא היה תלמיד שלי בבית הספר לאמנויות בתל אביב. עשיתי איתו תכנית שבה אנחנו מדברים על מה קרה לו מאז, מה קרה לי, ואיך אנחנו מסבירים את זה. דיברנו על 'אל תדברי על אריק' עם הטקסט הבוטה - שאלתי אותו איך בן אדם שיושב 12 שעות ביום על מוזיקה קלאסית מוציא טקסט כזה. הוא סיפר לי מה הפריע לו בקלאסי ולמה עד היום הוא בצרות בתחום.
 
"בהמשך הוא שר לקהל את 'תמונה משפחתית עם ראש הממשלה': 'כשהוא צוחק אתה מזיע / מעל דפי החינמון. עינו שלוחה תמיד מעבר לכתפו של ההמון./ אבל הוא ראש הממשלה /ואתה יודע מה אומרים/ עדיף ללכת עם הרוב/ כשהתעקשת, זה נגמר לא טוב, חבר/ ראש ממשלה לא בוחרים. ' חמש שנים הוא שר את השיר הזה ולא קרה כלום. ודווקא כאן, עם הקהל שלי במוזיאון תל אביב, חצי מקהל התחיל לקום וצעק בוז. אנשים אמרו שלא באו לתכנית של אסתרית בלצן כדי לשמוע פוליטיקה. החצי השני של הקהל צעק על החצי הראשון, פעם ראשונה בתולדות הסדרה שלי היה סקנדל באולם. גם שלומי עצמו היה המום." 

הקהל הפגין גם במופעים הנוספים?  
 
"לא, אבל בגלל שזה קרה החלטתי להוריד את השיר במופע בירושלים. ברור לי שלפני 25 שנה זה לא היה קורה, ההתנהגות של הקהל לא הייתה כזאת."
 
למה זה קרה לדעתך? 
 
"כי המדינה מורטת לאנשים את העצבים. ואני, אומר הקהל, באתי לכאן להירגע אז אל תעלו לי על העצבים גם פה."


יותם כהן ואירה ברטמן, צילום: יוסי צבקר




"הסובלנות שלנו נשחקת כל הזמן" 
 
יש לי תחושה שהתכנית לעונה הקרובה היא יותר קלה. שופן, גרשווין, אריק איינשטיין, גיורא פיידמן, קטעי אופרה מפורסמים. נגמר הקלאסי? 
 
"יש כאן שלוש תכניות קלאסיות: שופן עם רקדנים, תכנית אופרה עם אירה ברטמן ויותם כהן וגרשווין שהוא קלאסי ג'אז. גיורא פיידמן ינגן גם מוצרט וברהמס. וכמובן אריק איינשטיין שזו אהבה גדולה שלי."
 
זו הנוסחה שרצה כל 29 השנים?
 
"היו שנים שבהן כל התכניות התמקדו במלחין אחד. יצאתי מזה די מהר כי גיליתי שאין הרבה מלחינים שמסוגלים לעמוד בזה, למעשה רק בטהובן. אפילו עם מוצרט קשה להעביר שנה שלמה. מבחינתי שיטת העבודה לא השתנתה. אני עובדת על שנת קונצרטים שנה מראש, ובמשך 30 שנה לא חזרתי על אף תכנית. אני עושה את זה הרבה שנים ויודעת שאם אני אתאהב בחומר, הקהל יתאהב בחומר. ואני מתאהבת בחומר אם יש בו משהו חדש, משהו שהייתי רוצה לעשות ושעדיין לא נעשה." 



גיורא פיידמן, צילום: פליקס ברואד

ובמהלך 30 שנה הקהל השתנה?
 
"הקהל הוא אותו קהל אבל באופן כללי וגם במוזיקה, הסובלנות נשחקת כל הזמן. יש חוסר סובלנות למוזיקה של המאה ה-20, לא מוכנים לנסות בכלל. בהתחלה עשיתי תכנית שלמה על ברטוק ההונגרי, על אלבן ברג האוסטרי או על צ'רלס אייבס האמריקאי. היום אני לא מעזה. אבל אני ממשיכה לעשות דברים שלא עשיתי."  
 
למשל?
 
"בתכנית בשנה הקרובה נעשה את 'רפסודיה בכחול' של גרשווין בביצוע המקורי. היצירה נכתבה לפסנתר ולביג בנד, תזמורת כלי נשיפה. מה שמעניין אותי היה מה הלך לגרשווין בראש, איזה סאונד של ביג בנד הוא שמע. זה סאונד הרבה יותר חריף, ואת זה אני רוצה לעשות. הנגינה שלו גרשווין לא היתה ג'אזית, למעשה כל היצירה היא קדנצה אחת גדולה. לשבחו ייאמר שהוא כתב אותה תו אחרי תו. הרבה תווים ומקצבים מסובכים. 
 
"אם נחזור שוב לשלומי שבן, הוא אמר בתכנית שעשינו: 'אני לא מבין למה להיות אמן אם צריך להיזהר כל הזמן'. אני מתחברת לזה כי המחסור  בחופש גורם לך להרגיש כמו אריה בסוגר." 



רננה רז וסולני סולני הבלט הישראלי, לנה רוזנברג וולדימיר דורוחין, מקור: אתר הקתדרה למוסיקה
  
 
ההמנונים של אריק איינשטיין
 
מה יהיה חדש בתכנית על אריק איינשטיין?
 
"החידוש הוא שהמוזיקה של מיקי גבריאלוב הופכת ליצירות לפסנתר, ונעסוק רק בשירים שהפכו להמנונים. כאן אני מתחברת לשאלה מה זה המנון, מה היו ההמנונים של פעם לעומת ההמנונים של היום, מה היו ההמנונים עד שנת 1973 ומה הם ההמנונים מאז. 'שחקי שחקי', 'הן אפשר', 'הליכה לקיסריה', 'מחר' ו'לו יהי' - כולם המנונים. איך שנגמרה מלחמת יום הכיפורים נולד המנון חדש, של אני ולא של אנחנו – 'אני ואתה'. 
 
"אני מאירה את גבריאלוב מן הזווית של ההמנונים החדשים כמו 'עוף גוזל', 'אימא אדמה', 'שיר השיירה', 'סע לאט'. כולם המנונים, וגבריאלוב לא היה מודע לזה. הוא מוזמן לתכנית לא כדי לעשות את התכניות הרגילות שלו על 'אני ואריק אינשטיין', אלא לענות לשאלות שאני שואלת את עצמי - מה קרה ומתי הייתה נקודת השבר - ותמיד מגיעים ל-1973." 
 
איך מסתדר שופן במסגרת הזאת?
 
"זה יהיה שופן ישראלי. מין 'תמיד פולני' כזה."
 
ולכן רננה רז עושה כוריאוגרפיה?
 
"אני מציעה שתי נקודות מבט - מצד אחד רקדנים קלאסיים ומצד שני רננה רז תעשה שופן שלה. אולי מזורקה שהפכה לשיר ישראלי, או אולי משהו כמו 'ערב בא'. מאוד ישראלי אבל נשמע שופן." 
  
 


מיקי גבריאלוב ואירק אינשטיין, עטיפת האלבום "בדשא אצל אביגדור"



"היום כבר אין גאונים" 
 
בסך הכל הצלחת
 
"מאוד. אם מישהו היה מספר לי שאחרי שבע שנים באקדמיה אני אטרוק דלת, אקים עסק משלי ולא ארצה לחזור, הייתי מרימה גבה. אבל זה מה שקרה וזה נר לרגלי. אני עושה מה שאני ממש אוהבת. מה שאני לא אוהבת או שאין לי שום דבר חדש לומר עליו, אני פשוט לא עושה."
 
אהבות ישנות ליצירות חדישות עדיין קיימות?
 
"קיימות אבל אין מסגרת. אפשר לומר שהאהבה נשארה אבל חלק מן האמון הלך. פעם היו נותנים לי תווים ולא הייתי שואלת שאלות, פשוט לומדת את זה.  היום אני רוצה להיות משוכנעת שזה באמת טוב, שזו אמנות. אם מישהו מקדיש לי יצירה אני מנהלת דיאלוג, אומרת תתקן פה תתקן שם. זה לא מצלצל. אני באה עם רעיונות שלי וכללית אני חושבת שזה טיפשי להתעלם מן העובדה שאנו תקועים עם המוזיקה החדישה כבר הרבה שנים. ב-50 השנים האחרונות אין מלך. בסוף מלחמת העולם השנייה חיו עדיין אנשים שכולם ידעו שהם גאונים, סטרווינסקי, ברטוק, ברג, שוסטקוביץ', בריטן, מסייאן. היום אני לא יכולה להצביע על מישהו כזה. 
 
"בהרצאות שלי אני אומרת שיתכן שהכישרונות הלכו לתחומים אחרים: לפופ, למוזיקה לסרטים או למחזות זמר. אנדרו לויד ובר הוא גאון בתחום שלו. פול מקרטני גאון בעיני. לעומתם אני לא יכולה להגיד את זה על סופיה גובאידולינה, על ארוו פארט או על פנדרצקי. אם להיות ישרה אז אנחנו תקועים. אתה יודע מה אומרים הסטודנטים של משה (זורמן) כשהוא מלמד אותם במכללת לוינסקי רביעיות של ברטוק או ברג? 'מה זה הקשקוש הזה'. אין להם קצת ענווה?" 


אסתרית בלצן, צילום: מעוז ויסטוך

אז חזרנו להתחלה, הם כמו הקהל שלך שלא רוצה מוזיקה של המאה ה-20
 
"נעם שריף אמר פעם: 'יכול להיות שמה שיהיה הוא מה שהיה'. התחלנו ממוזיקה אליטיסטית לחוג מצומצם וחזרנו לשם. אני שם גם אם לא ארצה כי אני מנגנת ברטוק וברג. מול הקהל שלי אעשה כל מה שאני משוכנעת במאה אחוזים שהוא טוב, אשים נפשי בכפי ואנגן. אני יכולה להרשות את זה לעצמי, אבל זה כואב. כי אני זוכרת למשל איזו שטיפת מוח עשו לדור שלי כדי לפתוח את האוזניים, כדי לקבל דיסוננטים ולא להגיד 'קשקוש' בשנייה הראשונה; לא לפסול מראש. להבין מוזיקה דודקפונית. להבין את היצירות של פייר בולז. זו שטיפת מוח חיובית. וכן, אני חוזרת להתחלה. משהו נפגם בסובלנות שלנו, וזה נכון בכל הרמות. גם בפוליטיקה אם אתה לא מביא רייטינג אז אין לך מקום."