הילד שנעשה מלך
 
"אנסמבל עיתים" מציג עיבוד למבוגרים לסיפור הילדים המופלא של יאנוש קורצ'אק, "המלך מתיא הראשון". מתיא הוא נסיך בן עשר שהתייתם מהוריו, המלך והמלכה. כעת, על פי חוקי הממלכה, הוא נאלץ לזנוח את עולם הילדות ולעלות על כס המלוכה. הוא מנסה להשתית את המבט הילדי מלא הכוונות הטובות שלו ולשפר את חיי התושבים בכלל והילדים בפרט בממלכה, אך מגלה שהמציאות שונה מזו שמדמיין ילד בן עשר.

צבי סהר, במאי ההצגה, ערך את העיבוד למבוגרים עם הדרמטורג דני לוי ועם איה צייגר. "מתיא" היא הצגת המבוגרים הראשונה של סהר כמנהל האמנותי וכבמאי הבית של "עיתים" (אחרי הצגת הילדים "מסע בין חלמונים"), וכמו ב"מסע בין חלמונים", גם את "מתיא" מביא סהר אל הבמה בשפת ה- Puppet Cinema המזוהה איתו. ביוני האחרון עלתה בכורת ההצגה בפסטיבל ישראל, וכעת ימשיך ויעלה בתיאטרון הקאמרי שאימץ את האנסמבל בשלושים שנות קיומו. (ההצגה הקרובה ב-21  בספטמבר באולם הקאמרי 4 בשעות 18:00 ו-21:00).

את השפה התיאטרונית שלו, המשלבת בין שחקנים, בובות, קולנוע ומוזיקה ומספרת את הסיפור דרך מדיומים שונים, המציא סהר במהלך ארוחת ערב לא שגרתית עם הוריו, במהלכה חיבר בין חלקיקי אלקטרוניקה וביצת עין. 
 

מתיא, צילום: שמחה ברבירו

"אני מזדהה עם מתיא"

"אצל צבי אין 'מאחורי הקלעים'. הכל גלוי, הכל חשוף. הבמה לבנה לחלוטין, עליה יש מסך לבן שעליו מוקרנים כל האימאג'ים שהפרפורמרים בונים, מספרת איריס קרדי, המנהלת האדמיניסטרטיבית של האנסמבל והמפיקה בפועל של "מתיא". "המלך מתיא הוא בעצם בובה שעוברת בין סטים שונים כמו האי השומם, או הכלא שהוא נזרק אליו, שנבנים בו במקום מקוביות עץ, וזה בעצם מעין קולנוע שמוקרן על הבמה, ואנחנו רואים גם אותו וגם את מאחורי הקלעים שלו."

"מתיא הוא בעצם יתום שמנסה לשנות את העולם. ילד תמים שנאלץ להפוך למלך בגיל עשר, הוא מאמין שהוא יצליח לתקן עולם ולבנות עולם חדש, וזה מתרסק מול המציאות", ממשיכה קרדי. "התפיסה החינוכית של יאנוש קורצ'אק הייתה מאד רדיקלית. הרבה מהחינוך הדמוקרטי של היום מתבסס גם על כתבים של קורצ'אק. הוא ממש נלחם על זכויות הילדים ועל המקום שלהם בעולם. הוא אמר, אין ילדים – יש בני אדם.

"הוא מרד בתפיסות המשפחתיות המסורתיות של התקופה ההיא. היהדות המסורתית, הנצרות השמרנית. מבחינתו ההשפעה של המשפחות על הילדים, המשקל של זה, הוא הרסני, כי אתה לא מחנך ילד אלא מאלף אותו איך לחשוב. לתפיסתו של קורצ'אק הילדים צריכים לגדול בינם לבין עצמם ולגבש לעצמם את העולם בלי שהמבוגרים יכניסו להם את כל הדעות הקדומות שלהם על מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה לא. יש ביתמות משהו שלכאורה מאפשר את זה, כך שזו בעצם היתמות מעולם המבוגרים, בסיפור. הבעיה ש..."

מתיא, צילום: שמחה ברבירו



שאנחנו יודעים היום לאן זה עלול להגיע...

"בדיוק", היא צוחקת. "ובכל זאת, יש בסיפור הזה נגיעות שהן לכאורה לילדים אבל כשאני מסתכלת אני מרגישה הרבה פעמים כמו מתיא. היתמות של מתיא היא היתמות שלי, כמבוגרת, מול העולם. אני רואה את הסיפור הזה כטקסט שהוא לגמרי פוליטי. גם אנחנו התייתמנו. התייתמנו מהנהגה אחראית, התייתמנו ממישהו שדואג לנו באמת, ואנחנו נתקלים בזה כל יום. בחינוך, בחברה, ברפואה. הדוגמה הכי פרוזאית היא עם הורים מבוגרים שיש לכולנו, או מישהו שצריך בדיקה כמו MRI. תנסי לקבוע אותה לשבועיים הקרובים ותביני.  אז אני מרגישה שגם אני קצת כמו ילדה יתומה מול ההנהגה הצינית והאכזרית הזאת. אני לגמרי מזדהה עם מתיא." 
  

הצמידות הזו של קרדי שנמנית, כביכול, על הצד היותר טכני של העבודה, לצד האמנותי, היא חלק מהייחוד של "עיתים", אנסמבל שהוקם ב-1989 בידי יוצרת התיאטרון האייקונית רנה ירושלמי יחד עם מעצב הבמה והתפאורן משה שטרנפלד.

את האנסמבל ייסדה ירושלמי כדי לחקור את מהויות התיאטרון, לבדוק את היחסים בין המרכיבים הבימתיים ולפתוח בפני הקהל תהליכי חיפוש אמנותיים. על עבודתה התיאטרונית קיבלה את פרס ישראל, ואת ההכרה במסע האמנותי האמיץ והחשוב שלה ובה כמי שהשיבה את חשיבות האמנות ליצירה הבימתית.

לאחר 30 שנות עבודה עם האנסמבל שייסדה והובילה, פרשה ירושלמי בת ה-80 מניהולו לפני מעט יותר משנה. ירושלמי היא כיום היועצת האמנותית של "עיתים". המנהל ובמאי הבית הוא, כאמור, סהר, שהחל את דרכו כשחקן באנסמבל. גם בעבור קרדי מדובר בסוג של סגירת מעגל.

אני חושבת שזה לא לגמרי מובן מאליו שכמפיקה וכמנהלת האדמיניסטרטיבית את מעורבת כל כך בנימי היצירה

"אני תמיד מעורבת אמנותית, לא מעניין אותי להיות פקידה. גם אני התחלתי אצל רנה, כמלבישה ב'רומיאו ויוליה', וגם צבי התחיל אצלה כשחקן באנסמבל. אחרי 'רומיאו ויוליה' התחלנו לעבוד על 'ויאמר וילך' כשהתחלתי כבר להפיק, ופה התחיל החיבור שלי עם רנה ועם האנסמבל. יש לי חיבור מאד חזק לרנה ואני לגמרי מאמינה לה ולדרך שלה, ומאוד מאוד אוהבת אותה, עם כמה שהיא משוגעת... היא לא מתפשרת. היא לא מוכנה לוותר בכל מה שנוגע לאמנות שלה. היא מאוד דורשת. עברנו המון דברים ביחד. לפעמים זה היה כל כך תובעני עד שזה חנק, ואני חושבת שהיא לימדה אותי המון. עבדתי איתה המון לאורך לא מעט שנים, און אנד אוף, והיום, אחרי הפסקה ארוכה של כ-12 שנים, חזרתי לעבוד באנסמבל, עם צבי."


מתיא, צילום: שמחה ברבירו


"זה פוצץ לי את המוח"
 
ירושלמי היא שם אייקוני גם למי שלא מחובר בנימיו לתיאטרון. מהו הדבר הזה שכל כך שבה אותך בעשייה שלה?

"האמת האמנותית שלה. כסטודנטית ראיתי את 'המלט' שלה ואני זוכרת שזה היה בשבילי משהו משנה חיים. פוצץ לי את המוח לראות פתאום אפשרויות אחרות. לראות לאן זה יכול להגיע באמנות. זה הימם אותי. זה הגדיר מחדש מה זה תיאטרון אחרי כל מה שראיתי עד אז, והחיבור הזה איתה היה לי הכי נכון והכי טבעי, למרות הקשיים."

איזה קשיים?

"קשיים של לאן אתה יכול להתקדם. לא תמיד יש לך לאן להתקדם כשאתה עובד בפרינג'. לא מבחינת שכר, לא מבחינת תפקיד מנצנץ, אבל זה מה שתמיד חיפשתי. את ניצוץ הגאונות הזה. אף פעם לא עניין אותי לעבוד בתיאטרון ולעשות הפקות רגילות. עבדתי כמה שנים עם חנוך לוין, ובעצם מאז שחנוך נפטר די התרחקתי מהתיאטרון. היה לי קשה למצוא את הריגוש, את הדבר הזה, את האמת הזאת שאתה הולך אחריה ואתה מתאבד על זה. זה המקום הייחודי של רנה באמנות, שזה מקדש את הדברים שאני מאמינה שאמנות צריכה להיות. היא לא נועדה רק לדבֶּר. היא כלי לפתוח את הראש. כמו שראיתי את 'המלט' וזה התפוצץ אצלי. לכל אחד מאתנו יש איזה 'וואו'. איזה משהו שהוא ראה בו את העוצמה של אמנות כאמנות, כשמישהו בא ועושה משהו שמשפיע לך על החיים. הופך אותך לבנאדם קצת אחר."

"אמת" זו כותרת. תני לי דוגמה לאפשרויות האחרות האלה שגילית דרך ההצעה התיאטרונית של ירושלמי

"אם ניקח את 'ויאמר וילך', למשל, כי ליוויתי את כל התהליך של ההצגה הזו מהתחלה, זה היה בעצם לקחת את ספר התנ"ך כלשונו ולפרק אותו. בעצם לערוך אותו מחדש. עבדנו על 'ויאמר' קרוב לשנתיים. נסענו לארבעה ימים לקיבוץ, קיבלנו שם איזה חדר, ובמשך 24 שעות פשוט ישבנו עם התנ"ך וקראנו. ככה זה התחיל. זה עבודה עם אנשי מקרא, עבודת חקר עם שחקנים שכולם יוצרים. זה לא שבאנו וידענו מה אנחנו עושים. והדבר הזה שאתה בא ויש לך את החופש באמת ליצור, לאסוף סביבך אנשים שהם משוגעים כמוך, זה כל כך לא כמו לעשות מחזה בשלושה שבועות של חזרות. 

"כשירושלמי עבדה על צ'כוב היא הביאה הרצאות של היסטוריונים על התקופה, למדנו מה הם שמעו ברחוב, איזה ריחות הם הריחו. הקהל לפעמים לא מודע לאיך זה בא לידי ביטוי, אבל כשהשחקן עומד על הבמה ואומר 'חזרתי  מהדואר', משהו אצלו אחר. הוא אומר את המשפט כשיש לו מטען יותר עמוק. זה תהליך הרבה יותר מורכב ושונה."


מתיא, צילום: שמחה ברבירו


מרכז הפרינג' 
 
אנחנו מדברות על העבר, אבל עכשיו, על רקע השינוי בתיאטרון, כשהפרינג' גואה, יחסית, המקום של התיאטרון של ירושלמי לא משתנה?

"לגמרי. השנים האחרונות הן שנים שבהן יש מצד אחד פריחה מאד גדולה של פרינג' – העוני מוליד יצירתיות מדהימה."

הפרינג', בתכלס, נכנס למרכז. הפרפורמנס מקבל מקום גדול גם במיינסטרים

"נכון. הגבולות השתנו. כל הזמן יש דיונים אם יש בארץ באמת פרינג' או שאלה אמנים שנמצאים כרגע בפרינג' אבל פוזלים למרכז. וזה ההבדל בין זה לבין מה שאני קוראת 'אמת'. אני לא יודעת הגדרות. כשהייתי בצבא למדתי משחק אצל דודי מעיין בעכו. אז גם דודי, וגם רנה וגם חנוך לוין לצורך העניין, זה אנשים שלא חיפשו, בתפיסה שלי, להיות מגניבים. הם לא חיפשו לעשות דווקא עקום, אלא להגיד את מה שיש להם להגיד בדרך שלהם.

"רנה אמרה לי לא מזמן משהו שעשה לי לחשוב. היא אמרה שרק עכשיו, כשהיא פרשה, היא מתחילה לראות תיאטרון. כי עד עכשיו היא בנתה לעצמה את הבועה שלה כדי שדברים לא ישפיעו עליה. רנה לא חיפשה איך להיות מיוחדת או לעשות פרובוקציה. היא באמת חיפשה מה היא רוצה להגיד על המקום, על החברה, על עצמה, וזה העניין שבגללו תמיד הלכתי אחריה." 



מתיא, צילום: יאיר מיוחס


עכשיו כשצבי סהר נכנס לנעליה, איפה ההבדלים בעבודה שלהם?

"צבי היה שחקן אצל רנה. הכרתי אותו כשהוא שיחק ב'שלוש אחיות' ואני חושבת שההבדלים הם גדולים. אמנותית צבי עושה משהו אחר לחלוטין. צבי מעצם טבעו הוא אדם אחר, העבודה שלו עם שפת ה'פאפט סינמה', השימוש בטכנולוגיה – מצד אחד יש על הבמה מצלמות ומקרנים ואמצעים טכנולוגיים יקרים ומשוכללים, ומצד שני, עם כל הבובות והעולם שהוא יוצר, איכשהו זה נראה לואו טק. אם נחבר את זה לרנה, בהפקות שלנו לא היו מקרנים, אבל היא תמיד התעקשה להשתמש במטול, המקל שקופיות הישן. אז תמיד היה איזה מטול עם שקופיות, ובובות קטנות שהיא שיחקה איתן.

"אני חושבת שהחיבור ביניהם הוא גם כתלמיד שלה, וגם כמישהו שמחפש לא להיסחף עם הזרם העכשווי אלא לחפש את הקול שלך. וגם אם דרך הביטוי שלו שונה לכאורה, משהו בתפיסת החלל, באסתטיקה, בדיבור, בכל האלמנטים האלה שבהם אין משהו שבא במקום משהו, יש חיבור. כל דבר נוגע. לכל דבר יש את אותה חשיבות. ללבוש, לבמה, לשימוש בתאורה."

עד כמה נשארה ירושלמי מעורבת בעבודה של "עיתים"?

"היא מלווה, היא לגמרי מעורבת. החיבור עדיין קיים. היא יועצת אמנותית. צבי מתייעץ איתה, גם לגבי הטקסט. היא נמצאת. היא שם. בגלל שזה עידן חדש עכשיו אחרי שהיא עזבה, וזה עוד מגדיר את עצמו, אני עדיין צריכה אותה. אני מתקשרת אליה המון. מתייעצת איתה ממש על בסיס כמעט יומיומי."



איריס קרדי, צילום עצמי


"ההצגות שלנו לא דומות לשום דבר"
 
תנסי להגדיר מה מבדיל ומייחד את העבודה של "עיתים" מהגופים סביבו?

"ההצגות שלנו לא דומות לשום דבר אף פעם. עצם זה שיש לנו הרבה יותר חופש מבחינת רפרטואר, בגלל שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות הצגה אחת פעם בשנה וחצי, זה מאפשר מראש תהליך אחר. אנחנו מתחילים עכשיו בדיקה על איזה רעיון שצבי נדלק עליו, עם רקדנים בכלל, שאני לא יודעת לאן זה ייקח. יכול להיות שלא תצא מזה הפקה. יש לנו חופש ליצור אמנות שאנחנו מאמינים בה, שצבי מאמין בה. זה הבדל משמעותי מתיאטרון רפרטוארי שמחויב למנויים ולהכנסות ולמלא אולמות. אין לנו את הדבר הזה.

"תיאטרון הקאמרי אימץ את רנה לפני 30 שנה והוא תומך בנו לאורך השנים. הם נותנים לנו גב עם ציוד, עם חדרי חזרות, אנחנו מופיעים באולם של הקאמרי, אבל בכל השנים האלה לא היינו מחויבים לרפרטואר של הקאמרי ושמרנו על ייחודיות, שמרנו על הדרך שלנו. לפעמים זה הצליח מבחינת קהל ולפעמים פחות, אבל אף פעם לא היה לנו לחץ מהקאמרי. אף פעם לא הכתיבו לנו מה לעשות."

מתיא, צילום: יאיר מיוחס

איך מתקיימים כלכלית במודל כזה?

"אנחנו מחויבים על פי קריטריונים להוציא הפקה פעם בשנה וחצי. אנחנו עמותה שנתמכת על ידי משרד התרבות, עיריית תל אביב, מפעל הפיס ותיאטרון הקאמרי שעוזר מאד. אנשים פה לא משתכרים סכומים גדולים. מראש אתה מוותר על שכר וכל מי שעובד אתנו יודע לאן הוא נכנס. איה צייגר, למשל, היא גם פרפורמרית על הבמה, היא גם מצלמת, היא גם עיצבה את הפריימים ואת הבימוי של הווידאו החי שמוקרן על הבמה, והיא אמנית פלסטית בכלל. מראש האנשים שעובדים אתנו הם שונים. אנחנו צוות מאד מצומצם. אני עושה גם שיווק, גם הפקה, גם כל מה שאפשר, וגם מתראיינת..."
 
בימוי: צבי סהר, יעוץ אמנותי: רנה ירושלמי, בימוי וידאו: איה צייגר, דרמטורגיה: דני לוי, מוזיקה: גיא שרף, עיבוד: צבי סהר, דני לוי ואיה צייגר, עיצוב וידאו, במה ותלבושות: איה צייגר, עיצוב תאורה וגופי תאורה:  עופר לאופר, עיצוב בובות: גילי אולמר, יאנה מלישב וקיילי קלמנס, בימוי בובות: גוני פז. על הבמה: ינון כהן, צבי סהר, יובל פינגרמן, איה צייגר, עמרי רווה, גיא שרף. 

מתיא, צילום: יאיר מיוחס

5, 6 בינואר 2020 ב-21:00 בקאמרי 4 בתל אביב. לרכישת כרטיסים: 03-6060960

להזמנת כרטיסים