מוצרט כפול שלוש

לאחר קונצרט הפתיחה של עונת 2019/2020 שבה התארחה מקהלת הגברים של אנסמבל רוסטאווי מגיאורגיה, תקדיש התזמורת הקאמרית הישראלית את התכנית השנייה למוצרט, וליתר דיוק – לסימפוניות של מוצרט.

לעיתים, כשמביטים בתכניה של קונצרט כלשהו רואים יצירה מסוימת ואומרים: רק בשבילה כדאי להגיע לקונצרט הזה. הפעם, מאתגר המנצח והמנהל המוזיקלי אריאל צוקרמן את התזמורת לבצע בערב אחד את שלוש הסימפוניות האחרונות של מוצרט.

בתכנית: וולפגנג אמדאוס מוצרט (1791-1756):  סימפוניה מס' 39 במי במול מז'ור, ק' 543, סימפוניה מס' 40 בסול מינור, ק' 550, סימפוניה מס' 41 בדו מז'ור ("יופיטר"), ק' 551.  


הקאמרית הישראלית מקור אתר התזמורת

מוצרט: שלוש הסימפוניות האחרונות
 
הלסת נשמטת תדיר לנוכח הברקותיו של מוצרט ויכולתו לענג ולטלטל - באופרות ובקונצ'רטי, בסרנדות ובסונָטות, ביצירות הקאמריות והליטורגיות. ואולם את המפגן השלם ביותר של גאונותו היחידאית מציגות שלוש הסימפוניות האחרונות שלו, שהלחין בלהט פלאי בקיץ 1788. 
 
ימי וינה לא היו קלים: ב-1781, עם הגעתו מזלצבורג, נכזבו ניסיונותיו של מוצרט למצוא משרה שתאפשר לו להתפנות להלחנה. אביו ליאופולד המטיר עליו מנשרי זעם על כי הוא "מבזבז את חייו" בחלומות שווא, וכשנודע לאב כי בנו נשא את קוֹנְסְטַנְצֶה וֶבֶּר, נערה "ממשפחה פחותת ערך", הרקיעו הטרוניות שחקים. אשר לעוניו המפורסם של מוצרט, גם אם יש החושבים שכרוניקות המצוקה מוגזמות, אי אפשר להתעלם ממכתבי התחינה - כ-20 מ-1788 ועד 1791 - שבהם שנורר עזרה כספית מחברים. ב-1787 חל מפנה מסוים. הקשיים לא נעלמו, אך מות האב, עם כל הכאב, הקל את נטל האשם, "נישואי פיגארו" ו"דון ג'ובאני" זכו להצלחה כבירה, והוא נתמנה למלחין אופרות בחצר הקיסרית. וכך, בקיץ 1788, לאורך כשישה שבועות, נולדו שלוש הסימפוניות שלימים יתברר כי הן האחרונות וכי אפשר במבט לאחור לכרוך אותן לידי "טריפטיך".
 
הסימפוניות נכתבו בין יוני לאוגוסט 1788. אין בידינו מידע לצורך מה ובהזמנת מי הולחנו. האפשר להניח כי בפעם הזאת לא הזמנה חיצונית כי אם יֵצר פנימי הוליד את היצירות? הייתכן כי בקיץ זה נהה מוצרט אחר המוֹתָר של עשיית "אמנות לשם אמנות"? ובכן, יש הטוענים שאכן זה מה שקרה: מוצרט החליט להלחין למען הדורות. ושלוש הסימפוניות מלאכת מחשבת: מס' 39 אלגנטית, מס' 40 חדורת סבל ומס' 41 שופעת ששון.
 
סימפוניה מס' 39 במי במול מז'ור, ק' 543

אדג'ו – אלגרו / אנדנטה קון מוטו / מינואט וטריו: אלגרטו / פינאלה: אלגרו. פרק א' פותח – באורח לא טיפוסי – באדג'ו, מבוא אטי רווי קדרות. הקדרות מושגת על ידי הרמוניות כרומטיות ומפגני טימפני. האם היא מהדהדת אחר מות התינוקת תרזיה מוצרט בעצם ימי ההלחנה? היש לאופל קשר לתורת הסוד של מסדר הבונים החופשיים, שמוצרט השתייך אליו? מכל מקום, בהגיענו אל האלגרו, הכל מבהיר: נושא שירתי מועצם על ידי חצוצרות וטימפני והכינורות מְכַנְרִים סולמות משתפלים. הקלרינטים נוטלים פיקוד במהלך הנושא השני, והסיום תרועתי. את פרק ב' פותח מוטיב הססן כחולד היוצא מגומחתו לרחרח, ואז הוא קונה לו בטחון. הפרק יוצא לדרך בלה במול מז'ור בוהק, כששלושת נושאיו נמסרים מסור ושוב בין כלי הנשיפה לכלי הקשת, על רקע בסונים וקלרינטים עוטי עמעם. פרק ג' הוא מחול לֶנְדְלֶר אוסטרי ובטריו יש שיח בין שני הקלרינטים. בפרק ד' כל האנרגיות משתחררות ומן הקדרות לא נותר זכר.


הקאמרית הישראלית צילום מיכאל פביה
 
סימפוניה מס' 40 בסול מינור, ק' 550

מולטו אלגרו / אנדנטה /מינואט וטריו: אלגרטו / אלגרו אסאי. סימפוניה זו הייתה לחלק כה אינטגרלי מנופנו התרבותי, עד כי קשה לדמיין עולם בלעדיה. היא אחת מני שתיים בלבד שמוצרט הלחין במינור, ויש הקוראים לה "סימפוניית סול מינור הגדולה", לבדלָהּ מסימפוניה מס' 25, הקרויה "סול מינור הקטנה". כבר הצלילים הראשונים מפתיעים: הם אינם נשמעים כתחילת יצירה, אלא כשיח מוזיקלי שהחל זה כבר והוא מגיע לאוזנינו עקב פתיחתה של איזו דלת. פרק א' רצוף הפכים: בתוך התרוממות נפש - אנחות, בתוך פסקאות ליריות - פרצי זעם, בתוך פסקאות מהורהרות - אֲמָרות נחרצות. בפרק ב' גרונות הקרנות מפיקות קריאות אהבה, ואלה נמסרות לאנסמבל כולו, כאילו הנשמה מנהלת שיח אהבה עם היקום: מתפללת, מתחננת, תובעת. פרק אטי זה, המבטיח בתחילתו חן מוצרטי, לובש בהמשכו ליריות קודרת האומרת מצוקה, אבדן, סבל. פרק ג' מנוגד בתכלית, מלא תשוקת חיים, הודיה, אפילו אושר, והטריו מזכיר שירי יודל וקַרְנות אַלְפִּים. פרק ד' חוזר לאי-השקט של הפרק הראשון. פסקת הפיתוח שלו מתחילה ברגעים ארוכים ומתוחים של היסוס, וההרמוניות חורגות בהרבה מן "המותר" בעידנו הקלאסי של מוצרט.
 
סימפוניה מס' 41 בדו מז'ור ("יופיטר"), ק' 551

אלגרו ויוואצ'ה / אנדנטה קנטבילה / מינואט וטריו: אלגרטו / מולטו אלגרטו. לא מוצרט העניק לסימפוניה את הכינוי "יופיטר", כי אם מו"ל שחיפש גימיק. אירוני הדבר, כי הסימפוניה אינה זקוקה למקדמי שיווק. המנצח קלאודיו אבאדו אמר: "...[היא] אחת הכבירות שביצירות מוצרט. לתחכומה אין תחתית." פרק א' - בצורת הסונטה - מטיל אותנו מיד אל עליצות שופעת תיפוף ותרועות. בפרק ב' האטי - גם הוא בצורת הסונטה - נגרעים הטימפני והחצוצרות, ואת השירתיות העורגת מלוות הרמוניות דיסוננטיות, המזכירות את הפסקאות הקודרות בסימפוניה מס' 40. פרק ג', מינואט וטריו רב-חזרות, הוא (שוב) עיבוד של מחול לֶנְדְלֶר אוסטרי, והטריו צופן גרסה מינורית של מוטיב הקרֶדו הקתולי: דו-רה-פה-מי. סביב המוטיב הזה וסביב שלושה נושאים מלודיים נוספים מוצרט בונה, בתחכום מענג, במהלכים פוגאליים ובמהירות מסחררת, את פרק ד', פרק הסיום, אשר לו קשר אבאדו את רוב הכתרים. בפרק זה מוצרט מפגיש את תמצית מעלות הבארוק של באך והנדל עם הקלאסיות המתגלמת בו עצמו, תלמידו-חברו של היידן ומבשרו של בטהובן. 


אריאל צוקרמן (צילום: אנתוני הופמן)
 
 אריאל צוקרמן, מנצח
 
מעונה 2015/16 אריאל צוקרמן הוא המנצח הראשי והמנהל המוזיקלי של הקאמרית הישראלית. הוא למד ניצוח אצל יוֹרְמָה פָּנוּלָה באקדמיה המלכותית למוזיקה של סטוקהולם ואצל בּרוּנוֹ וַייל בבית הספר הגבוה למוזיקה במינכן. בשנים 2013-2004 כיהן כמנהל המוזיקלי והמנצח הראשי של התזמורת הקאמרית הגיאורגית רבת המוניטין, היושבת מאז 1990 באינגוֹלְשְטָט שבגרמניה. 
 
צוקרמן הוא מן המנצחים המחוזרים ביותר של הדור הצעיר. לוח הקונצרטים שלו בעונה זו כולל ניצוח על הפילהרמונית של פּוֹזְנָן שבפולין, על תזמורת היידן של העיר האיטלקית בּוֹלצָנוֹ, על תזמורת האופרה של מחוז נוֹרלנד בשבדיה, חזרה אל פסטיבל תֶלאוִי, העיר הראשית של מחוז קאחֶתִי בגאורגיה, הופעות בפסטיבל מַרוָאוּ בפורטוגל וסיבוב הופעות ראשון ביפן, שם ינצח על "התזמורת היפנית החדשה" בנגינת כל מחזור הקונצ'רטי לפסנתר ולתזמורת של בטהובן, עם הפסנתרנית האגדית אֶלִיסוֹ וִירְסָלַדְזֶה. 
  
  
הקונצרט יתקיים ב-24, 26 באוקטובר 2019 ב-20:00 במוזיאון תל אביב. לפני הקונצרט ב-26 באוקטובר בשעה 18:30, תתקיים הרצאתה של הפסנתרנית אירנה פרידלנד בנושא: "ריקנות או יראת כבוד?" (תרגום ויזואלי של מוצרט). לרכישת כרטיסים: 03-5188845

רכישת כרטיסים