הקשרים פוליטיים אקטואליים 
  
לאחר צפייה בהפקת האופרה "שני הפוסקארים" של ורדי מבית האופרה לה סקאלה, בכיכובו של פלסידו דומינגו משנת 2016, העוסקת בפרשיה פוליטית שהתרחשה ברפובליקה הוונציאנית במאה ה-15, קשה שלא להידרש לשני הקשרים פוליטיים אקטואליים שהיא מעוררת.
 
הראשון והטבעי הוא לבית אחד ברחוב בלפור, שבו ראש ממשלה נבחר עושה כל שלאל ידו להמשיך ולדבוק בשלטון. השני הוא גורלו של פלסידו דומינגו, הזמר הראשי באופרה, שסולק לאחרונה מן ההפקות בבית האופרה מטרופוליטן בניו יורק והודיע על התפטרותו מניהול בית האופרה בלוס אנג'לס.
 
"שני הפוסקארים" היא האופרה השישית (מתוך 28 אופרות או 29 כאשר כוללים גם את הרקוויאם) של ג'וזפה ורדי. הוא עצמו קרא לתקופת חיבור האופרה "השנים הקשות" - עשר השנים שבמהלכן חיבר 16 אופרות. לאחר ההצלחה המסחררת של "נבוקו",האופרה השלישית שלו, בתי האופרה באיטליה החלו לחזר אחרי ורדי ולבקש יצירות חדשות. ורדי, שנהה אחרי נושאים פוליטיים ובמקביל גם אחרי יחסי הדורות - אבות ובנים, אבות וכלותיהם וכיוצא בזה, גילה ענין ב"שני הפוסקארים", יצירתו של הלורד ביירון שנכתבה כטקסט לקריאה ולא כמחזה בימתי. 
  

שני הפוסקארים צילום: Brescia Amisano

שקיעת האימפריה
 
פרנצ'סקו פוסקארי נבחר להיות הדוג'ה (דוכס) של ונציה. יריבו פייטרו לורֶדָנוֹ, המשיך להתנגד לו ב"מועצת העשרה" (הגוף המחליט ברפובליקה). היריב ואחיו מתו זמן לא רב אחר כך ובנו של היריב יאקופו לורדנו הפיץ שמועה שפוסקארי מעורב במותו של אחד מהם.
 
לפוסקארי הדוג'ה היו ארבעה בנים. שלושה מהם מתו ונותר אחד - יאקופו. יאקופו נחשד בקבלת מתנות מבעלי עניין מחוץ למדינה כאשר קבלת מתנות כאלה הייתה אסורה על פי החוק המקומי. כעונש על קבלת המתנות יאקופו פוסקארי נשלח לגלות על ידי מועצת העשרה. בינתיים כאמור צץ החשש שפוסקארי הצעיר חשוד גם ברצח יריבו של אביו. הוא חוזר לוונציה, נחקר, אינו מודה בהריגת לורדנו ובכל זאת מועצת העשרה גוזרת עליו גלות שניה. הוא חומק לוונציה, רוצה לראות את אשתו ואת ילדיו ומחכה לחריצת דין שניה. בנקודה הזו נפתחת האופרה. 
 


שני הפוסקארים צילום: Brescia Amisano

אביו של פוסקארי הצעיר, פרנצ'סקו פוסקארי, שולט ברפובליקה כבר 34 שנים ומכוח תפקידו הוא עומד בראש הגוף שדן את בנו לגלות ואינו יכול להתנגד. סיפור האופרה נפתח במאבקם של הבן יאקופו ואשתו, לוקרציה קונטָריני, בגזר הדין שעלול להיות הוצאה להורג או הגליה לכרתים כאשר על אשתו ועל ילדיו נאסר להצטרף אליו. זאת למרות שפוסקארי הצעיר מעולם לא הודה ולא נמצאו ראיות שמוכיחות את אשמתו.
 
במהלך האופרה יתגלה, כצפוי, רוצח לורדנו, אבל הבשורה הזאת מגיעה מאוחר מדי, יאקופו הצעיר מת מייסורים בגלות כרתים. במקביל מועצת העשרה בעידודו ובדחיפתו של יאקופו לורדאנו תאב הנקם, תובעת מפרנצ'סקו פוסקארי, הדוג'ה הזקן, שיחזיר את מפתחות השלטון ויעביר את טבעת הדוג'ה למועצת העשרה. לאחר סירוב ראשוני הדוג'ה מבין שאין ברירה ומשליך את טבעת השלטון. בו ברגע נשמעים הפעמונים בכיכר העיר המבשרים את קץ שלטונו והעברתו ליריבו השמח על הצלחת מעשה הנקם. הדוג'ה שבור הלב צונח מת על רצפת הארמון. 
  

שני הפוסקארים צילום: Brescia Amisano
במאי ההפקה אלביס הרמניס החליט מראש לוותר על חדשנות. מה שנראה על במת הלה סקאלה הוא לכאורה נוסח בימתי לספר מן המאה ה-19, שבו אחת ל-15 או 20 עמודים מתלווה לעמודי הטקסט גם עמוד מאויר. המדפדפים ברומנים הגדולים של דיקנס, טולסטוי או דוסטוייבסקי יכלו לזהות את קו העלילה המרכזי מתוך רפרוף בין עמוד מצויר אחד למשנהו. על הבמה מחליפה את הדפדוף הורדת מסך בין סצנה לסצנה.
 
את האיורים בספרים מחליפים איורי רקע בשחור לבן של הכנסייה הגדולה, גשר הדמעות ועוד מראות ונציאנים ידועים. את הנאמנות התקופתית סיפקה מעצבת התלבושות כריסטינה יוריאנה, והתאורה של גלֶבּ פישטינסקי שומרת על עמימות ומגיעה למלוא נוכחותה בסצנה האחרונה. אני מודה שלא התרשמתי במיוחד מן הכוריאוגרפיה של אלה סיגלובה למעט הסצנה שבה הרקדנים היו לגונדוליירים.  
  


שני הפוסקארים צילום: Brescia Amisano


דילוג בין סגנונות תיאטרליים
 
כאמור צפיתי ליותר מהרמניס הלטבי, שנחשב היום לאחד מעשרת הבמאים החשובים באירופה. ההפקות  שלו ל"חיים ארוכים" ו"ברישניקוב- ברודסקי"  שהוצגו בישראל בשנים האחרונות העלו את רף הצפיות שלי. הרמניס, שמעצב את הבמה בכל הפקותיו, שמר על מינון מאופק, ופונה אל הדמיון שלנו רק בסצנה אחת - פוסקארי הצעיר כלוא בתא צר בארמון ונתקף בהזיות. הוא רואה בדמיונו את אחד מיריביו של אביו ומסיק שגורלו נחרץ. הסיוטים מקבלים צורה של עדר אריות מכונפים - סמלה של ונציה - שלחלקם פרצופים אנושיים, המעלים את רף הסיוט.
 
לעומת זאת בסצנה האחרונה כשהשליט הזקן מבין שימיו ספורים הופך סגנון הבימוי ריאליסטי לחלוטין. השליט, ברוחם של איוב או המלך ליר, מקבל בזו אחר זו את הידיעות שנמצא הרוצח האמיתי של יורשי יריבו לורדנו. מיד אחר כך כלתו מגיעה להודיע לו שבנו מת, ואז נכנסים חברי מועצת העשרה ואיתם רבים מאזרחי הרפובליקה שמטרתם להדיח השליט הקשיש מכסאו. 
 
הבעיה שלי עם הבימוי היא שהסיפור התיאטרלי אינו חד ורצוף אלא מדלג בין סגנונות, ואני הצופה מבחין בתפרים. מצד שני יתכן שמטרתו של הרמניס הייתה מראש לתת את עיקר המקום למוזיקה. ושוב, צריך לזכור שמדובר באופרה מוקדמת של ורדי, בסוג של התנסות שהמלחין לא חזר עליה מאוחר יותר - כמו סימון הגיבורים במוטיבים מוזיקליים או כניסת התזמורת בתזמור עשיר פחות מאשר באופרות מאוחרות. באותה נשימה, יש לשים לב למשל לפתיחת המערכה השנייה. את חלומו המסויט של ג'קופו פוסקארי מקדים דואט יפהפה לכינור וויולה שעל הרקע שלו עולה שירתו. 
 



שני הפוסקארים צילום: Brescia Amisano

שני הפוסקארים - ודומינגו אחד
  
המנצח מיקלה מריוטי מוביל היטב את המקהלה והתזמורת של בית האופרה לה סקאלה, אך עיקר ההצלחה בהפקה הנוכחית היא של פלסידו דומינגו. דומינגו, ש"גילה" את האופרה בשנת 2001 כשהעולם ציין מאה שנים למותו של ורדי,  התלהב כבר כשהיה זמר טנור מתפקיד הבריטון. בעשור האחרון הוא הופיע בתפקיד על במות שונות בבימויים שונים לרבות הופעות קונצרטיות. מתוך הכרת הנכס שבידיו ממקם הבמאי את פרצופו של דומינגו כבר לעת פתיחת המסך למרות שהופעתו באופרה מתרחשת מאוחר יותר. כך או כך דומינגו עושה כאן תפקיד משכנע גם בשירה וגם במשחק, ולמרות הגזמות פה ושם הוא מרגש וסוחף. אפילו גילו המתקדם, 75, הולם את הדמות, בעיקר כמובן בתמונה האחרונה.


שני הפוסקארים צילום: Brescia Amisano

אנה פּירוֹצי - שהופיעה בעבר באופרה הישראלית ובתזמורת הפילהרמונית - בתפקיד לוקרציה קונטריני, מייצרת אפקטים דרמטיים בעיקר בדואטים שלה עם דומינגו ועם זמר הטנור פרנצ'סקו מֶלי (יאקופו פוסאקרי). עוצמת נוכחותה ניכרת בשירה יחד עם האנסמבלים הקוליים. מלי עצמו מגיע לשיאים בפתיחת המערכה השנייה ובאריה בסצנה השנייה במערכה הראשונה. יתר בעלי התפקידים פונקציונליים ואינם מרשימים במיוחד. 

בסך הכל "שני הפוסקארים" של לה סקאלה היא הפקה מעוררת סקרנות, בעיקר משום שמדובר בהזדמנות נדירה להתוודע לאופרה פחות מוכרת של ורדי, אלא שהדגש הוא בעיקר על ההאזנה.

שני הפוסקארים צילום: Brescia Amisano
 

מועדי ההקרנות:

 23 באוקטובר, שעה 19:00 – סינמטק תל-אביב - כולל הרצאה של מרב ברק

 23 באוקטובר, שעה 19:00 – קולנוע כוכב רמת השרון

 25 באוקטובר, שעה 14:00 – סינמטק תל-אביב

 27 באוקטובר, שעה 19:00- סינמטק הרצליה

 28 באוקטובר, שעה 19:00 – בתי הקולנוע yes planet –קניון אילון, באר שבע, זיכרון יעקב, ירושלים, חיפה, ראשון לציון

 31 באוקטובר, שעה 17:00 – קולנוע כוכב רמת השרון

 3 בנובמבר, שעה 18:00 – היכל התרבות סביון

 4 בנובמבר, שעה 18:00 – תיאטרון ירושלים - כולל הרצאה של מרב ברק

 בהמשך יפורסמו הקרנות נוספות: בסינמה מעלות תרשיחא ובסינמטק חולון 

מחירי כרטיסים: 89 ₪. גימלאים: 69 ₪. מחירים מיוחדים לבעלי מנויים.

לרכישת כרטיסים