לא מוותר על החלום

טיימינג הוא הכל בחיים. טוב, אולי לא הכל. כלומר, יש בריאות, וכסף, ונסיבות ואללה, אבל היי, למה לקלקל מימרה מתורגמת מצוינת בדקויות ריאליסטיות? בכל הנוגע לשלום שמואלוב, אין ספק שהטיימינג, אותו תזמון קריטי כל כך לשחקני תיאטרון ואמני במה לסוגיהם, שיחק לידיו של האיש הכי נכון בזמן הכי מדויק. שמואלוב, שחקן אינטליגנטי, במאי רגיש, יזם ומנהל אמנותי עם חזון ומעוף ורומנטיקן חסר תקנה, לקח על עצמו בשנה שעברה (2018) את ניהולו האמנותי של פסטיבל עכו, חודשים ספורים אחרי שהפצצה המתקתקת הזו שנקראת "תיאטרון-אחר-בחברה-פוסט-טראומטית-הלוקה-בתסמיני-אלימות-וגזענות-שהופנמו", איימה להתפוצץ ולהעלים מהנוף את אחד ממוסדות התרבות המשמעותיים יותר שקמו בישראל - מעוז הפרינג', הילד החצוף והמחופף של התיאטרון הישראלי, הליבה החיה והבועטת ברקמות הרדומות מאוד של העשייה התיאטרונית המקומית.

השתלשלות הנסיבות מהותית: שמואלוב קיבל לידיו את המושכות שנה אחרי שפסילת ההצגה "אסירי הכיבוש" של עינת וייצמן, הובילה להתפטרותו הדרמטית של מנהלו האמנותי של הפסטיבל דאז, אבי (גיבסון) בראל, וגררה איומי השבתה מצד משתתפי הפסטיבל וקריאות האיגודים להחרמתו. פשרה מקרטעת, שנולדה בדקה ה-90 והרגיעה רק בערך את הרוחות, הובילה להתגמשות הצדדים ואת המפתחות קיבל מידי ראש העירייה מוני יוסף, מנהלו בפועל של תיאטרון עכו. בהמשך, עקב חילוקי דעות, הוקמה ועדת חיפוש שתרה אחר מנהל אמנותי חדש ובריבאונד מזהיר הגיע "זמן שמואלוב".




האיש שהגה, הקים וניהל במשך שנים ארוכות את פסטיבל "תיאטרון קצר" המשובח בצוותא (שסוגר אוטוטו בלי שנשים לב חצי יובל), בא לרפא את הפצעים, לעשות שלום, להרגיע את הגלים התת קרקעיים, לפזר משקעים ובעיקר לעבוד. הוא יכול היה לוותר בקלות על כאב הראש, אבל לא על החלום. עבור שמואלוב, שגדל בפסטיבל ולקח בו חלק בראשית דרכו, עכו היה ועודנו משאת נפש. "זה הפסטיבל היוצר הגדול והמשמעותי ביותר שיש פה. ניהולו האמנותי זו הזדמנות להשפיע על השיח, על היצירה ועל יוצרים צעירים שהם חלק בלתי נפרד מהדי.אן.איי של המקום הזה. זה חשוב לי ומאוד מעניין אותי", הוא אומר. "בחוויה העכואית יש מקום של כבוד למפגשים שנצרבים בך. זו מתנה שזכורה לי היטב כשחקן צעיר ואני רוצה להחזיר טובה, להעביר את זה הלאה, לאפשר מקום בטוח שבו מותר ורצוי להיות מי שאתה". 
 


מרי פופינס, צילום: אלעד מתתיהו

סגירת מעגל מפעימה
 
אם בשנה שעברה התנהל הפסטיבל עדיין תחת הלם המשבר ובתוך מסגרת מטפורית של "זמן פציעות", השנה, שנתו ה-40, נדמה שהשליטה בהגאים יוצבה. חגיגות ה-40 כוללות, לצד 38 מופעים של תיאטרון רחוב וחוצות, שמונה הצגות תחרות; הצגה אורחת יחידה, שלוש הפקות מחו"ל וחמישה פרויקטים מיוחדים, שמרביתם נסמכים על שיתופי פעולה כאלה ואחרים, אקט הישרדותי הכרחי בתקופת הידוק חגורה (תקופה הנמשכת פחות או יותר מאז הוכרזו בישראל תקנות לשעת חירום). אבל, היי, זה לא הגודל שקובע אלא, איך נאמר – הפרפורמנס.

התכנית האמנותית של הפסטיבל מעידה על כיוון ומגמה ואופטימיות זהירה, שכשלעצמה אינה מובנת מאליו. יש אירועים מיוחדים שנותנים תקווה ומציגים שמות חדשים ופרישת רשתות הדיג, בחיפוש אחר אוצרות אבודים שהם המהות, הסיבה והמסובב של הפסטיבל, מורגשת.

קו דמיוני קושר, לדברי שמואלוב, בתכנית האמנותית בין עבר, הווה ועתיד. זהו קו עדין אך ממזרי, כמעט שקוף ועם זאת בעל משקל ותיבת תהודה. בולטת, מטבע הדברים, סגירת המעגל המפעימה של עודד קוטלר, יוזמו ומייסדו של הפסטיבל.

Lovemissneeddead, צילום: נורית מוזס

בגיל 82, יהיה קוטלר נוכח באופן מפתיע לראשונה כמשתתף בפסטיבל ויציג בו את "הקללה", עיבוד חופשי עכשווי שרקח משלושה מחזות קלאסיים – "אגממנון", "אלקטרה" ו"איפגניה באוליס". זהו למעשה תצרף דרמטורגי, אלגוריה התוהה היכן ממוקמים הקווים האדומים בניהולה של מדינה דמוקרטית ובאיזו נקודה מתחלפת טובת הציבור בטובות ההנאה של מנהיגיו. נשמע מוכר?

השתתפותו של קוטלר בהפקה רחבת ההיקף, שללא ספק עוד תעשה גלים, היא הישג לא מבוטל שעל הדרך מחזיר לבמה הישראלית, גם אם בווריאציה, את אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס - כשלעצמה סיבה למסיבה. "זו לא רק הזדמנות לומר תודה ולתת כבוד לעודד, אלא באמת אירוע שמאפשר לקהל וליוצרים לראות בפעולה את האיש הזה שהתנסה בכל ובגיל 82 מגיע לביים יצירה עם אנרגיות שלא יביישו אף אחד. זו הפקה שמאוד מרגשת אותי", אומר שמואלוב.



דיאדרה, צילום: דבורי שנהב

ממואר דוקו-פואטי
 
הברקה נוספת של שמואלוב מחזירה לעכו את אבי סבג, מהאנשים המשפיעים בשדה האמנות הישראלית ויליד העיר. סבג, אמן, אוצר ואיש חינוך מוערך, מייסדו ומנהלו של מוסררה בית הספר הרב תחומי לאמנות וחברה בירושלים, יצר במיוחד עבור הפסטיבל את "נפוליאון 12 א'", מיצב שהוא ממואר דוקו-פואטי, המבוסס על מחקר היסטורי, מסמכים ארכיוניים ועבודות אמנות ומתבונן, מנקודת מבט עכשווית, במעברה בה גדל.

היצירה, שמורכבת מעבודות וידאו, סאונד ופרפורמנס ותוצג בצריף מעברה משוחזר, בוחנת את תופעת המעברות והשפעתן החברתית, הפוליטית והתרבותית במישור הפרטי והקולקטיבי ונוגעת במשמעות הזיכרון ותפקיד הארכיון. "זה פרויקט שנולד משיחות על שיתוף פעולה עם מוסררה. הבנתי שלמעשה אבי הוא הסיפור וממפגש למפגש התברר שזה חלום שלו שנדחק הצידה בהמולת החיים.

"זו דרך נהדרת להכיר תודה לעיר עכו ולאדם ואמן, שברמה האישית המפגש איתו היה חוויה. כל הכוכבים הסתדרו: זה שמדובר בבן המקום שמביא את סיפורו האישי, הביקורת החברתית המובנית בעבודות שלו שמתלבשת בול עם רוח הפסטיבל וגם הרוח הגבית שקיבלנו מבחינה תקציבית לקיום הפרויקט. אני מחכה לרגע שבו אנשי עכו, שחיו במעברה, ייכנסו לצריף. זה מרגש ברמות". 
 



הגנרלים, מקור: אתר פסטיבל עכו

יוצרים ותיקים וקולות חדשים
 
במסגרת התחרות משתתפים יוצרים ותיקים ומנוסים לצד קולות חדשים. גם הפוליטי והחברתי נוכחים מטבע הדברים. אותו "קו דמיוני" עליו דיבר שמואלוב כקושר בין עבר-הווה-עתיד, מתקיים באופן מובהק בהפקה כמו "סילוואן בין הזמנים", פרויקט המשך של אנסמבל יוצרים פלסטיני-יהודי, שהציג בעכו ב-2012 בהצלחה רבה את "הטווס מסילוואן" וחוזר כעת אל גיבוריה ממרחק הזמן. הרבה כוחות צעירים לוקחים השנה חלק באסופת הצגות התחרות שנעה בין מחזאות דיסטופית, יצירות פרפורמטיביות בהן התנועה מחליפה את הנרטיב והדימוי החזותי את הדמויות, ועד למופע שהוא מסיבה.

"הדי.אן.איי של עכו מגוון, אבל בליבה תמיד היו אנשים צעירים שמחפשים דרך וקול וזה מרגש בכל פעם מחדש לגלות אותם. קחי בחור כמו מתן אמסלם, במאי ההצגה 'חוסר עניין לציבור', שמפרקת ביד רכה ופואטית את מנגנוני ההסתה והאלימות שפועלים בתוך חברה מפולגת ונוגעת, על הדרך, בתפקיד האמנות. מדובר בבחור צעיר שרק עכשיו סיים את התואר השני באוניברסיטה ובעיני הוא במאי מעורר השתאות. או מיקה קופפר, שיצרה את 'מכוח אותה תנועה'. זו עבודת פרפורמנס מבריקה של יוצרת מאוד צעירה עם חוט שדרה, אינטליגנציה ובגרות מפתיעה.

"הבחירות הרפרטואריות מדליקות פרוז'קטור על 'בני אדם של המקצוע' שכל מה שמעניין אותם זה לחפש, לחקור, לנסות ולדייק. אני יודע שלרבים מהם ההתנסות הזו תהיה אוויר לנשימה שיחזיק אותם לאורך זמן. זה יהיה משהו להתגעגע אליו". 
 


בין הטיפות, צילום: צבי רבינוביץ'


להפיץ אור גדול
 
מה זה תיאטרון אחר?

"תיאטרון שמתקיים בקצוות. מדברים כל הזמן על 'הרחבת גבולות התיאטרון', אבל בשביל לעשות את זה, צריך להרשות לעצמך לעבור כל גבול. יש פה לא מעט חוצפה וחציית גבולות אל שטחים כמו מחול, מוזיקה, סאונד ואמנות פלסטית. אני חושב שזה פסטיבל מאוד מגוון שמציג מניפה רבת צבעים. אני נזכר במפגש שהיה לי לפני כמה שנים עם בחורה צעירה על הדשא בפסטיבל. שאלתי איך היא מתרשמת והיא ענתה: 'הכל מאוד אחר, אבל אחר אותו הדבר'. זה חתיכת אגרוף. נורא קל להישבות בקסמם של טרנדים, אבל צריך להיזהר מזה. יד על הלב, אני חושב שתחת ניהולי עכו חוזר להיות הילד הסורר, הבועט והחצוף. אני לא יודע אם זה יענה על הציפיות של כולם אבל לתחושתי, זה לגמרי שם".

איזו חוויה אתה רוצה לייצר?

"שיחקתי בעכו לראשונה בשנתו השנייה של הפסטיבל. הייתי סטודנט שנה ג' בסטודיו של ניסן נתיב והצגנו את 'אנדרטה הפוכה' של יוסף מונדי. אני זוכר את האולמות אפופי האבק. לא היו מזגנים, לא יכולת לנשום, אבל אנשים באו וראו הצגות. הם הגיעו עם שקי שינה וזו הייתה חוויה של חופש שבו הכל אפשרי. אני מאוד מקווה שנצליח להתגבר על המגבלות הבירוקרטיות האדירות שקשורות בעניין ושחבר'ה צעירים יבואו לרבוץ פה ימים שלמים, שנקים להם מאהל ויהיה שמח. אם פעם הממסד התיאטרוני חיבק את עכו על אף הבעיטות, היום כל מה שמריח מ'תיאטרון אחר' מושלך מחוץ לגדר. נוצר נתק מוחלט בין הפרינג' לממסד וזה מצער, כי הדיאלוג הזה הכרחי ומפרה.

"לפני 30 שנה ראיתי הצגה בגרמניה, לא קרעים של טקסט פוסט מודרני אלא מחזה. היו בו שחקנים שעמדו כחלק מהמיזנסצנה יותר ממחצית ההצגה עם הגב לקהל והתרחשויות בימתיות סימולטניות, בהן הקהל בוחר בכל רגע נתון לאן להסתכל. זה לא קיים בתיאטרון שלנו. זה לא זלג. גם לא 30 שנה אחרי. השיח תקוע, יש משהו שחוצץ ואני אומר בצער שזו אחת הסיבות המרכזיות שהאוריינטציה של יוצרים ישראליים צעירים, שבקרבם אני מסתובב, היא חו"ל.

"אם פעם הצלחה בעכו הייתה מתרגמת מיידית לתפקידים וקריירה, היום זו אפילו לא פנטזיה. למחרת הזכייה בפרס השחקן על 'אכזר מכל המלך', קבלתי הצעה לתפקיד בסדרת טלוויזיה. עכו הייתה מקפצה. אנחנו לא שם. העולם השתנה תרבותית, משהו קורה והיום ברלין, אמסטרדם וצרפת הם אופציה הרבה יותר ריאלית ליוצרים שמחפשים מקומות שמאפשרים להם להתפתח. אני אומר, בואו נשמר את האיים הקיימים ובעזרת השם נפיץ אור גדול".




שלום שמואלוב, צילום: אילן בשור



"אני מפחד לישון את החיים"
 
אחרי כל כך הרבה שנים של עשייה בתחום כשחקן, במאי ומנהל אמנותי, איך שומרים על הלב הפועם? איך לא מתפתים לאזורי הנוחות?

"אחד הפחדים הגדולים שלי זה לישון את החיים. הפחד הזה הוא מנוע. מבחינה כלכלית הפסדתי הרבה מאוד מהבחירות שעשיתי בחיי, אבל ידעתי שתרדמת תמאיס עליי את החיים. לא רק את התיאטרון, אלא את החיים עצמם. אני זוכר כשהגעתי להבימה אחרי תקופת הזוהר בתיאטרון חיפה וראיתי את ניסים עזיקרי. האש שבערה בו, התשוקה הבלתי נגמרת הזו ומולו אנשים שכבו. אני חייב לנער את עצמי כל הזמן. להפנים שאני לא יודע, להסתקרן, ללמוד, לחקור, לחפש. יש לזה מחיר, לדעתנות הזו. לפעמים היא מאיימת. כשחקן הייתי צריך לא פעם להביא לחדר החזרות רק חלק משלום ולהשאיר את היתר בבית. אחרת זה יותר מדי שלום. אני יודע לעשות את זה, אבל מעדיף להיות כל כולי".

בניהול בא לידי ביטוי המאה אחוז?

"זו בעיה. החוויה של המשחק היא פיזית ולכן אני חייב לשחק. זה צורך פעיל. אני זקוק להתרגשות, להזדהות, לאמפתיה כלפי מישהו שהוא לא אני. החוויה הפיזית הזו לא מתקיימת בניהול, אבל יש בזה הרבה צדדים אחרים שכנראה דומיננטיים באישיות שלי. זה לא מאה אחוז שלום, אבל עצם העובדה שניתנת לי פה הזכות להשפיע על אנשים, בעיקר צעירים ואולי לשרוט למישהו זיכרון מעצב שיעיף לו את המוח, זה המון".

שלושת הפסלים, צילום: אלון אילי לטוחה

אתה חושב שנקודת השבר שחווה הפסטיבל מאחורינו?

"אני חושב שזה תהליך שלא יקרה ביום. יצא הגורל שמעבר לעשייה האמנותית, הוטל עליי לרפא את הפצעים, את קהילת האמנים שאני משתייך אליה, שספגה מכה קשה ואיבדה את האמון בפסטיבל ואת הקהל שגם, בחלקו, איבד אמון. אני חושב שאסור להתעלם מהטראומה, אבל הדבקות בדי.אן.איי של הפסטיבל היא התשובה ואנחנו בכיוון הנכון".

ובכל הנוגע לתיאטרון קצר. פשוט לא התאפקת...

"מודה. ברוח הזמן אנחנו משיקים השנה פלטפורמה חדשה של מופעי פרפורמנס עד 30 דקות. אני מאוד מקווה שתמצאו עניין במפגש האינטימי הזה עם אמני המחול והפרפורמנס וששילוב המופעים הקצרים יהפוך למסורת בפסטיבל".

פיקוח אירוני - חדוות הבירוקרטיה, מאתר פסטיבל עכו

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר ה-40 יתקיים במהלך חול המועד סוכות, בין התאריכים 17-14 באוקטובר 2019 ברחבי עכו. להזמנת כרטיסים:  04-8662244, 2207*