תיאטרון בית ליסין חונך את ביתו החדש והמרשים עם גרסה בימתית של סרט הפולחן הקומי, בחיזוק מוזיקלי שמאיר את צדדיה האפלים של העלילה
לצחוק
בשדה
מוקשים
סרטה של טליה לביא ״אפס ביחסי אנוש״ צבר תאוצת-קהל מהירה ולצד הפרסים זכה למעמד שרבים מעניקים לו, ולא בהכרח מאותם טעמים. בכל מקרה, הסרט הוגדר כקומדיה שחורה, מה שאיפשר לראות אותו, למי שכך רצה, כתמונה קומית פרודית על מצב החיילות בצה״ל, או למי שהעמיק יותר כתמונה מדאיגה, מוכרת, ומודחקת על ידי מי שיחסי אנוש בתוך המערכת הצבאית ממש לא נחשבו בעיניו כבעלי חשיבות ומשמעות.
לביא, במאמר ״פרדוקס השירות הצבאי״ בתכניה, מגדירה מצוין את המושג שחורה שבהגדרת הסרט שלה: ״התסריט נולד מתוך קובץ רעיונות משעשעים שהעליתי על הכתב, אבל כשהעמקתי בתחקיר - הבנתי שאני מטיילת בשדה מוקשים, שטמונים בו גם תכנים מצחיקים פחות, אפילו כואבים ומודחקים, מנבכי לבה של החברה הישראלית.״
אין בכוונתי לערוך השוואה בין הסרט למחזה המוזיקלי שעלה עתה בתיאטרון בית ליסין. סרט ובמה הם שני עולמות שונים, ורק לעתים נדירות ניתן למצוא זהות אמנותית של האמצעים העומדים לרשותם ודרך הגשת החומרים הזהים לצופים. אבל גם מחזה המתקיים בדלתיים סגורות ייראה אחרת על במה מאשר בסרט.
אפס ביחסי אנוש, צילום: רדי רובינשטיין
השחורה
שהפכה
מוזיקלית
משום כך אפשר להבין שהקריאה של בית ליסין למחזאי אורן יעקובי להכין גרסה לבמה עוררה בו עצמו תהייה ״איך לשמר את כל מה שעובד בסרט אבל באותה נשימה גם לצקת תוכן ופרשנות חדשים״. הבחירה שלו להשתמש בסיטואציות מוכרות, משפטי מפתח, התפתחה בהמשך לכיוון חדש עם ההחלטה, שלא הייתה שלו כדבריו, להפוך את המחזה למוזיקלי.
מנקודת מבטו של יעקובי ההצדקה לשירים שנכתבו על ידי עילי בוטנר, וגם על ידו, והולחנו על ידי בוטנר ״מאפשרים לצופים להציץ אל תוך החלומות של הדמויות, אל הלב שלהן, למשברים ולניצחונות, וכמו שתגלו בעצמכם, גם לבטא בלא מעט הומור וכנות את דעתן על הצבא, גברים בכלל ואיתן שפי (דמות שפותחה במחזה) בפרט, האהבה והחיים.״
אפשר לומר כי בסיכום כללי של הגרסה הבימתית של אורן יעקובי המוגדרת כ״על פי סרטה של טליה לביא״, הצד האפל, השחורה שבהגדרה המקורית, הפך להיות מואר ומאיר בעזרת השירים והמוזיקה, שבשמיעה ראשונה לפחות, בניהולו המוזיקלי של אמיר לקנר והדרכה קולית של ריקי בוגטין, מאזכרים אי אלו חוויות עבר של להקות צבאיות, ולא מעט בסיוע הכוריאוגרפיה של עוז מורג.
אפס ביחסי אנוש, צילום: רדי רובינשטייןאינטימיות ורוחב יריעה
את המהלך הזה של המעבר מהאפל אל המואר בנה הבמאי עידו רוזנברג, עתיר הניסיון כשחקן ובמאי מוזיקלי בבית צבי. הוא מיטיב לנצל את הבמה הגדולה של האולם הגדול, עם תפאורה סמלית של שני טור ותאורה אוורירית של קרן גרנק, אם כי תוך כדי כך אובדת תחושת סיר הלחץ של בסיס שיזפון התקוע במדבר.
המרקם הלהקתי-צבאי של ההפקה, הנעה מרוחב יריעה אל מיקוד נקודתי, מובלט בכל הזדמנות שאיננה מתמקדת בדיאלוג קצר ומי שמרוויחה מזה זו דפי, שבמדבר ובקריה גם יחד עפה בנמרצות עודפת בזמרתה הנרגשת של משי קליינשטיין, על כנפי דמיון החיים הטובים בקריה, כלומר בעזריאלי.
אפס ביחסי אנוש, צילום: רדי רובינשטיין
הישגי משחק מצוינים
את הישגי המשחק של ההצגה קידם רוזנברג מצוין עם מגי אזרזר בתפקיד זוהר, שבין אם בפינתה בצד הבמה או קצת יותר לכיוון המרכז, חיה את הדמות בעיצוב נקי ומעודן, שאפילו מעצים את היסוד האבסורדי-קומי של הדמות. והיא שרה נהדר. פחות מדי. וחבל שלא נתנו לה בלדה טובה אחרי תמונת העזיבה של דפי, או אחרי האונס.
דיאנה גולבי הצליחה לעצב דמות מרגשת של אירנה, במשחקה ובשיר הרוסי הנהדר עם הגיטרה. מעיין תורג׳מן הייתה טובה כרמה, המפקדת הנכשלת ביחסי אנוש וכן לורין מוסרי וקרן מרון כשתי הרב״טיות העליזות, מאי קשת כהילה שבאה בתרמית והתאבדה, וגם נופר אליהו, אשלי זימברג וענבר יוחננוף השלימו בחן את החזית הנשית.
אל מול החיילות ניצבים מגבוה ובגבריות מסורתית רון שחר הטוב כמפקד הבסיס נטול האישיות, אסף הרץ כאיתן שפי שהוא ובעיקר גופו הם משאת חלומותיהן של הבנות, ומתערב יפה בגורלה של דפי. איתם גם דור ברנס, אבירם אביטן ולירן מזרחי בתפקידים אפיזודיים.
בסיכומה ״אפס ביחסי אנוש״ פתחה במרץ ובהתלהבות את ביתו החדש של בית ליסין, ומזכירה לרבים את פולחן הסרט שעל פיו נבנתה ההפקה הבימתית הגדולה.
אפס ביחסי אנוש, צילום: רדי רובינשטיין
לרכישת כרטיסים