סוף סוף כאן
אחת התהיות שמעלה פתיחת העונה באופרה הישראלית היא ביחס לדמותה האופראית של מנון לסקן. איך קרה שעד כה הועלתה כאן רק הגרסה האיטלקית הפופולרית של פוצ'יני לסיפור של מנון, ואף זאת פעם אחת בלבד ב-2006?
משום כך ודאי שאפשר לברך על כך שעתה, בעונה ה-35 של האופרה הישראלית, מגיע הקהל הישראלי המסור אל הגרסה הצרפתית המתחרה והוותיקה יותר, פרי עטו של ז'ול מסנה בהפקה משותפת עם בתי האופרה של סן פרנסיסקו ושל ליטא.
"מנון" היא אופרה צרפתית ברמ"ח איבריה ושס"ה גידיה. יש בה הכל מכל בכל, החל בעלילה הנסמכת אל רומן צרפתי פופולרי מאוד מהמאה ה-18 מאת אבה פרבו שעובד לליברית על ידי אנרי מייאק ופיליפ ז'יל וזכה לתרגום כתוביות, בעברית ובאנגלית, עם ניחוח צרפתי של ישראל אובל.
מנון, צילום: יוסי צבקר
רעיון גאוני
גיבורת הסיפור היא מנון לסקו, נערה בת 16 שבדרך למנזר חוטפת את עצמה לאהבה עם עלם צעיר, האביר דה גרייה, נוחתת בפריז, מתבגרת לנשיות פורחת ותובעת את חלקה באינוונטר החברתי שוקק החיים של אישה במיטב מחלצות נשיותה, עד לנפילה מפסגת התאוות שלה.
פרבו, מחבר הרומן המקורי, שנאסר למכירה בצרפת אך הופץ בהדפסות פיראטיות, כתב בהקדמה לספר ש"כל מקרה המתואר כאן הוא אות של אזהרה, שיעור שבא למלא את מקום ניסיון החיים. כל הרפתקה היא דוגמא לדרך חיים שניתן לנהוג לפיה. רק צריך להתאים כל מקרה לנסיבות של כל קורא וקורא".
וכדי שלא ייבהלו הקוראים הוסיף פראבו את המשפט "כל היצירה שלי היא בחינה מוסרית שמטרתה היא כמובן ליהנות את הקוראים", ואפשר בהחלט לקבוע כי מי שלקח את המפתח הזה ברצינות הוא ז'ול מסנה, שבחר בו לאופרה שכתב ב-1883 אחרי "הרודיאד" שהייתה הצלחתו האופראית הראשונה.
מנון, צילום: יוסי צבקר
מנון, דה גרייה, הנשים והגברים, ובמיוחד פריז האופראית העניקו למסנה הכנסה שופעת, ולאופרה שלו תוחלת חיים מדהימה של אלפי הפקות באופרה-קומיק של פריז, שם הוצגה לראשונה, ומאות רבות של הפקות עד עצם ימינו אלה בניו יורק, בווינה וכמובן גם כאן בתל אביב בהפקה המשותפת עם בתי האופרה של סן פרנסיסקו וליטא.
מה שהבטיח את ההצלחה הזאת היה הרעיון הגאוני של מסנה לבנות יצירה שנעה ומתפתחת סביב 15 מוטיבים המאפיינים את הדמויות השונות. "המוטיבים האלה שזורים לאורכה ולרוחבה של האופרה ועוברים ממערכה למערכה לעתים במרכז הבמה ולעתים נחבאים לצדה כמו משחקי אור וצל בתמונה. הכל לפי המצב הדרמטי".
מנון, צילום: יוסי צבקר
מוזיקה במלוא הדרה
את הרעיונות האלה, כפי שניסח מסנה, הביא להפקה הזאת המנצח דן אטינגר, מנהלה המוזיקלי החדש של האופרה הישראלית שחזר אליה אחרי עשור של היעדרות. המאסטרו הפיק אותם במלוא הדרם, ברגעי התום העדינים ובהרבה רגעי דרמה סואנים, כמסע מוזיקלי בנבכי נפשה של מנון.
לא לבדו, כמובן, אלא עם התזמורת שלו - הסימפונית הישראלית ראשון לציון, מקהלת האופרה שהוכנה היטב על ידי איתן שמייסר, סולני המקהלה וכמובן הזמרות והזמרים בתריסר הדמויות המאיישות את העלילה.
בתפקידי המשנה בלטו ולדימיר בראון הוותיק, מרגש ומונומנטלי כתמיד, בתפקיד אביו של דה גרייה, איתן דרורי כסרסור לדבר עבירה שחושק במנון ומסבך אותה, יאיר פולישוק כמאהבה השני, ודיוויד אדם מור כדודה של מנון שמזניח אותה בתמונה הראשונה לטובת שלוש נשים מפוקפקות המייצגות את הפריזאיות המתירנית במיטבה.
מנון, צילום: יוסי צבקר
מנון, צילום: יוסי צבקר
פתיחת עונה משמחת
נותרו שני גיבורי היצירה - מנון של יקתרינה בקנובה ודה גרייה של ליאונרדו קאיימי - צעירים למראה, יפים ודקי גזרה, וכבר מזמן לא ראינו כמותם בתפקיד זוג נאהבים בגיל הנעורים ותחילת שנות ה-20 לחייהם. בקנובה, שהייתה מצוינת כדונה אנה ב"דון ג'ובאני" לפני שנתיים, שבה ומפגינה את קולה העשיר ואת כשרון המשחק שלה. קאיימי, בהופעתו הראשונה אצלנו, מרשים בזמרתו הלירית וגם במשחקו הנמרץ-נלהב או נשבר.
כל אלה השתלבו בהפקה הגדולה של הבמאי וינסן בוסאר, שהתנהלה בתוך חלל מעניין שעוצב ללא מאפיינים ייחודיים, והעלילה יכלה לזרום ממקום למקום בשינויים מינימליים. אלא שבנוסף לשתי ההפסקות בין המערכות, נוספו הפסקות בין התמונות, ככל הנראה כדי שכולם יספיקו להחליף תלבושות - מאות תלבושות מרהיבות שבוסאר עצמו עיצב ולרגעים נראה לי שהן הן המוטיב הרעיוני, מסוג "הלבוש עושה את האדם" של ההפקה.
בסיכומה - "מנון" של מסנה הגיעה ופתחה בקול תרועה, בתופים וחצוצרות את העונה החדשה באופרה הישראלית, למרבה השמחה של אוהבי האופרות נוסח צרפת.
מנון, צילום: יוסי צבקר
מנון, צילום: יוסי צבקר
לרכישת כרטיסים