כל אדם והאמת שלוֿ

צירופי מקרים הם תמיד מקדמים של התבוננות מרחיבה באירועים ועליהם, וכך קרה גם הפעם בבכורת ההצגה המשותפת של תיאטרון בית ליסין ותיאטרון חיפה של המחזה "דברים שאני יודעת" מאת המחזאי האוסטרלי אנדרו בובל. הבכורה שהייתה במוצאי שבת התקיימה באיחור, עם החלמתה הברוכה של יונה אליאן-קשת מהמחלה שביטלה את הבכורה במועדה המקורי לפני ארבעה חודשים. 

בין שני המועדים הגיע אליי ספר על הפסיכואנליזה של הידוע שלא נחשב, ודמות מרכזית בדיונים שבו היא זו של האם, המטילה את הצל שלה מהשלבים המוקדמים ביותר של היותה אם על פרי בטנה משלבי חייהם הראשונים, ועל סביבתה האינטימית ביותר.   

 
דברים שאני יודעת, צילום: כפיר בולוטין



הקריאה בספר שקדמה להצגה נתנה לי מפתח נוסף להבנת המתרחש על הבמה, ומה מתרחש במחזה מבחינה נפשית ומעשית של הדמויות המאכלסות אותו. ואני ממליץ לבאי ההצגה לקרוא בתכניית ההצגה את מחשבותיהם של שחקני ההצגה ובמיוחד את המאמר של הפסיכואנליטיקאית קרן קפלן. 

העלילה על פניה פשוטה להפליא כדרכם של מחזות העוסקים במשפחה, ובמחזה הזה מתפתחת במהלך שנה אחת, עם חילופי עונות. ששת בני המשפחה מגלים שאין אמת אחת ויחידה, אין נכון ואין מוחלט, כפי שמעיד שמו המקורי של המחזה: ״Things I Know to Be True", שאפשר לתרגם אותו כ"דברים שאני יודעת (או חושבת) שהם אמיתיים (או נכונים)". אמת או דמיון, נכון או מוטעה או מוטה כפי  שלואיג'י פירנדלו פיתח במחזותיו את העיקרון שכל אדם והאמת שלו.  




דברים שאני יודעת, צילום: כפיר בולוטין

האשליה הנצחית 

במחזה ובהצגה ה"אמת" היא רק אחת שאותה מביאה, כמספר-יודע-הכל המשתתף במתרחש, רוזי, בת הזקונים שחוויית רומן עקר ושוד מחזיר אותה מברלין אל הבית באדלאיד הנידחת, שבו חיים הוריה: אמא הכל-יודעת פראן, אחות בבית חולים, ובוב, האבא המטפח בחצר האחורית את הגן סביב עץ הגומי הגדול המתנשא כסמל מעל הבית והזיכרונות האצורים בו, כפי שעוצבה על ידי כנרת קיש, עם התאורה של קרן גרנק.

סמוך אליהם, כמי שלא צלחו את ההיפרדות מחיק האם, וצילה דבק בהם באשר ילכו, שלושת "הילדים" האחרים - האחות הבכירה פיפ, נשואה ואם לשניים, האח הגדול מארק, רווק בן 32 ובן, איש עסקים מצליח בן 29, הנחשב ליקיר נפשה של אמו. רוזי היא, כאמור, בת הזקונים שנולדה עשר שנים אחרי בן, לעת עדנה של הוריה.

דברים שאני יודעת, צילום: כפיר בולוטין

המשפחה של המחזה, כפי שהיא מופיעה במחזה, בתרגומו החי מאוד של דורי פרנס, ובהצגה המרגשת ובה בעת צוחקת שביים משה נאור בהתבוננות מעמיקה עליה ועל יחידיה, היא משפחה שקיומה כיחידה ותפקודם של מרכיביה יוצרים את האשליה הנצחית של עולם המושגים המסורתי, זה שבארה"ב היו מסיפים לו את התואר "הלבן", ומקדשים אותה. הפסיכואנליזה אמנם קעקעה זאת, אבל איש באמונתו יחיה ויתמכר לאשלייתו, עד שזו תתנפץ. בעל, אישה, בנים ובנות - אין מנצחים בקרב הזה. 

המרכזיות המובהקת של האם במחזה מגיעה לשיאה הדרמטי המהותי כשהיא נאלצת להשמיע את האני מאמין שלה כלפי המשמעות של  היותה "אמא", כייעוד אך גם גם כתפקיד או מקצוע. ועם זאת, ומבלי להמעיט מכך, הדמות המרתקת ביותר במחזה הוא האבא, הנשמה הטובה, הגשר היציב, הגנן המסור, שבחלקה השני של ההצגה מתמודד בשני גילויים המרעידים כמעט לבלי הכיל את אבהותו הבטוחה כל כך. הגילוי השלישי הבא בעקבותיהם ואמור לזעזע את יציבתו חושף גילוי משלו, המחזק את מעמדו כעמוד התווך האמיתי של המשפחה הזאת. 



דברים שאני יודעת, צילום: כפיר בולוטין


חשיפה בשיאי משחק   

הגילויים האלה הם שיאיו המרגשים של המחזה ועמם גם שיאי המשחק בהצגה. יונה אליאן-קשת זקופה וסמכותית כפראן, האמא הפורשת את נוכחותה על גוזליה, שיגדלו בחום גופה, בהשגחתה, ותחת עינה המצלמת אותם כמכונת הדמיה החודרת לנבכיהם. גם כשהיא נשברת - זה לרגע, ואליאן-קשת משגרת את חיצי הכאב שלה כמכות יעף שהודפות את המתקפה על ה"אמא" שהיא המשרה המלאה שלה.

גדי יגיל יוצר דמות מרשימה של בוב, האבא שהוא לכאורה כינור שני לצדה של פראן, אך למעשה הוא זה שמחזיק את ההרמוניה המשפחתית כגנן המטפח את הוורדים שבגן, למרות החוחים. יגיל מלבב כשהוא בעל אוהב ואבא אוהב, והוא מדהים בעוצמת התדהמה על הגילויים שמוטחים בו, ובתגובותיו עליהם. משחקו מחזק את התחושה שבוב הוא הכוח המחזיק את המשפחה, גם כשהוא מקונן על הכישלון שלו ושל פראן.           


דברים שאני יודעת, צילום: כפיר בולוטין

עידו רוזנברג כמארק, הבכור הפסיבי למדי בחלקה הראשון של ההצגה, יוצר את השיא הגדול שלה בחלקה השני עם הווידוי הכואב על תכניתו לשנות את עולמו ולהגשים את שאיפתו הנחשפת בעוצמה מכאיבה. זה אחד מהישגי המשחק הגדולים שלו. כך גם משחקו המצוין של גיא גורביץ׳ בתפקיד האח המצליח בן שחושף את כישלונו והסתבכותו, בעסקיו אך בעיקר מול הוריו.

דברים שאני יודעת, צילום: כפיר בולוטין

יעל וקשטיין מרשימה בתפקיד הבת הבכורה פיפ שמנצלת הצעת עבודה בקנדה הרחוקה כדי להשלים משבר בתא המשפחתי שלה, ובמאמציה להסתיר את נסיבותיו, שאותם תוכל לחשוף רק ממרחק בטוח ממראה תגובתה של אמה. מיכל עוזיאלי מדויקת כמספרת, המוליכה את הסיפור מרגע שנאלצה לחזור במפתיע אל הביצה המשפחתית. משחקה מרשים במיוחד בנוכחות השקטה והמתבוננת במתרחש, כאילו מהצד וללא מעורבות רגשית.        

בסיכומה - ההצגה "דברים שאני יודעת" מאירה היטב את המצב המשפחתי האינטימי שבו הגלוי והנסתר הם המחבר והמפריד גם יחד, האמת והאשליה, ובעיקר האור והצל המלווים לטוב ולרע. זו הצגה שבה גם הדרמה יודעת לצחוק על עצמה, לנחם ובעיקר לאהוב. כדאי לראות אותה ודרכה אולי גם את הדרמה המשפחתית שלנו. 

       
      
רכישת כרטיסים