המכשפת של השבט

זה נרטיב כמעט קלאסי להתחיל את דרכך כאמן מתוך איזו נביעה פנימית שבוערת בך ומובילה אותך לאזורי הבלתי נודע, הניסיוני, החדשני, המעז והבועט – ואז לעשות את הדרך אל מקום שבע יותר, קרוב קרוב למיינסטרים.

סמדר יערון, יוצרת רב תחומית שנים רבות לפני שהמושג הזה התיישב כל כך יפה אצל כולנו בפה, נשארה פוליטית, בוטה, "לא מנומסת", ומלאת להט ותשוקה מעוררי קנאה ליצירה שלה, גם אחרי כארבעה עשורים בהם היא יוצרת, זוכה בפרסים על יצירתה – ונשארת, מבחירה, במקום הפועם והלא מיושב של היצירה.

"אמן פרינג' אמיתי, או אמן שהוא בהווייתו אופוזיציוני חתרני לא יכול להיות קונצנזואלי", אומרת יערון. "אין לו את הגן הזה. זה כמעט לא תלוי בו, הייתי אומרת. העניין הוא שחלק גדול ממה שמכונה פרינג' הוא בסך הכל תיאטרון עני כספית, שלא נבדל אידיאולוגית מתיאטרון ממוסד. אני גדלתי על ברכיהם - הווירטואליות – של גרוטובסקי וארטונין ארטו. לשיטתם האמן הוא לוחם. הוא המוכיח בשער. הוא השעיר לעזאזל. הוא המכשף של השבט." 
 

סמדר יערון, צילום: גדי דגון

תיקון לנשמה
 
באוקטובר האחרון עלתה "חוואג'ה ביאליק", יצירתה של יערון וההצגה החדשה של המרכז לתיאטרון עכו שיערון היא ממייסדיו, בבכורה בפסטיבל עכו. "זאת הצגה שקורית רק אצלי בבית. אם רוצים לראות אותה צריך לבוא עד עכו", אומרת יערון, ומזמינה את הצופים להגיע לרחוב ההגנה 6 בעכו, לזכות לחוויה שהוגדרה כבר בביקורות כ"הצגה שהיא גם סוג של תיקון עמוק לנשמה", ולהישאר לתה ובקלאווה בסיום ההצגה.

שמה של ההצגה כשמו של שיר שכתב המשורר רוני סומק, והרעיון להשתמש בביאליק כטריגר ליצירה החדשה נולד בשיחה של יערון עם נעם סמל.

"ישבתי איתו ועשינו טראסק מוחות", היא מספרת. "חשבנו על לעשות הפקה לפסטיבל יפו שהוא מנהל אמנותית, וחיפשנו ביחד איזה אייקון תרבותי, אפילו ממלכתי, שאפשר יהיה לנער אותו קצת. שאני אוכל לקחת אותו ולעשות עליו את הסיבוב שלי, וככה הגענו לביאליק. זה רעיון של נעם. גם השם, 'חוואג'ה ביאליק', היה רעיון של נעם, כי בדיוק באותה תקופה הוא עשה בצוותא ערב על ביאליק ואירח את רוני סומק שכתב את השיר 'חוואג'ה ביאליק', בתור מומחה לביאליק, וזה הביא אותו, כנראה, אסוציאטיבית, להציע את זה. זה היה חי אצלו מאוד באותו זמן. דיברנו על איך אני לוקחת את ביאליק ומעבירה אותו דרך הפילטרים שלי. לביאליק, לדוגמה, לא היו ילדים, אז איך אני לוקחת את זה כאמנית וכאדם, כסמדר יערון, ומתייחסת לנקודה הזו, כי גם לי אין ילדים.

"יש בהצגה תת סיפור שבו זיוואר בהלול, כמאסטרו של מוזיקה ושל קול עוזר לי – לאמנית – להכין את ההצגה ברמה המוזיקלית וברמה של הדיקציה ושל ההגייה, אז נגיד עכשיו עושים חזרה מוזיקלית פונטית על טקסטים שביאליק כתב לילדים, וזו הזדמנות נהדרת בשבילי מבחינה דרמטית לצאת ולהגיד שזה לא מתאים לי כל ההתעסקות הזו בילדים, לדוגמה. זה הפרינציפ, פחות או יותר." 
  


חוואג'יה ביאליק צילום: אושרי כהן


מי זה ביאליק בשבילך?

ההחלטה לקיים את ההצגות כולן בביתה תואמת להפליא את סיפור המסגרת: יערון וזיוואר בהלול, שחקנים ומוזיקאים יוצרים, נפגשים לחזרה כדי לבדוק יחד מיהו המשורר הלאומי ומה בשיריו נוגע בחומרים הביוגרפיים שלהם עצמם.

"זה התחיל מזה שעשינו את החזרות אצלי בבית פשוט כי זה היה יותר נוח, פרקטית", היא מספרת. "יש לנו תיאטרון ואולמות וסטודיו אבל זו הייתה עבודה אינטימית אז התחלנו אותה בבית, וכולנו קצת אנשי לילה אז חלק מהחזרות היו בערב וככה לא היינו צריכים להיות כפופים לשעות של התיאטרון ולהתאים את עצמנו, ולפני שסיימנו את החזרות פתאום הבנו שבעצם מאוד נכון להמשיך ולהעלות את ההצגה אצלי בבית.

"התשתית הדרמטורגית הבסיסית שהנחנו כדי שנוכל לעוף היא שזה מפגש ביני, סמדר יערון, לבין המוזיקאי זיוואר בהלול, שבו אנחנו עוסקים ביחד בביאליק, ובודקים את הקשר. בודקים איך החומרים האישיים שלנו מהדהדים את ביאליק, ולהפך, איך החומרים של ביאליק מהדהדים אותנו", ממשיכה יערון. "אנחנו בודקים מה הקשר, מה האסוציאציה, מה החיבור, וברגע שזו הנחת היסוד – הכל אפשרי. כל דבר שעולה, כל תוכן שעולה, אנחנו יכולים להגיב אליו כתוצאה מזה שאנחנו מתעסקים עכשיו בביאליק."

במיוחד כשבודקים את הקשר לביאליק, המשורר הלאומי, משתי נקודות מבט הפוכות, כביכול

"השיח עם זיוואר מביא הרבה תכנים מאוד אישיים, ויחד עם זה, מה שמעניין הוא שזיוואר, כפלשתיני בעל תעודת זהות ישראלית, וכמי שגדל בין יהודים, למד בכלל בבית ספר עברי, ולמד, כמובן, את ביאליק. הוא למד בעברית רוב הזמן ולא בערבית, וזה באמת מאוד מורכב. אז כמובן שזה שאנחנו שני אנשים שחיים כאן, שנולדו כאן, וכל אחד מהם בא ממקום אחר מאוד, גם מעשיר את העבודה וגם נותן כל מיני נקודות מבט כמעט ורסטיליות על הדבר הזה, וזה מה שמאוד מעניין אותי. חשוב לי להביא את נקודת המבט של הפלשתיני שחי בישראל, באופן כללי. כי אני גרה בעכו, כי זה מדבר אליי, כי אני חיה בין ערבים וכולי וכולי.

"עמוק עמוק, מה שמשמעותי בשבילי זה שהקהל שייצא מההצגה יראה את הערבי שחי כאן. שהוא יראה את החוואג'ה על כאבו, על מורכבות המצב שבו הוא חי, ועל היופי האינסופי של החוואג'ה שמסמל בשבילי תרבות שלמה. תרבות שאנחנו לא מכירים, או שבמקרה הטוב אנחנו נורא אוהבים לאכול את החומוס שלה, כשאנחנו לא מפקיעים אותנו ואומרים שהוא שלנו... אנחנו לא יודעים על התרבות הזו כלום. לא באמת." 
 

סמדר יערון, צילום: אלדד רפאל

"הצגות בבית זה ז'אנר עתיק"
 
בהחלטה לקיים את ההצגה אצלך בבית יש משהו מאוד חזק אבל גם כמעט מתיש, לא?

"לא. עשיתי כבר הצגות בעבר בבית. ההצגה הקודמת שעשיתי אצלי בבית הייתה 'אום מוחמד', לפני כעשר שנים. זה ז'אנר עתיק, הצגות בבית, זה לא משהו חדש. זה דבר שמאוד עשו אותו."

יש בזה משהו שמוסיף עוד רבדים, אבל לפעמים עשוי גם להקשות עלייך. כולם הולכים לשירותים שלך...

"נכון, נכון! אבל זהו, שזה לא מקשה עליי. זה מרגיש לי מאוד נכון. זה כאילו, כן, אני פותחת את הבית, זה נכון, וזה הבית שלי, והתמונות על הפסנתר זה התמונות של ההורים שלי ושל סבא וסבתא שלי..."

והפתקים על המקרר...

"כן, הכל. ובאמת, יש איזו מין קערה קטנטונת עם כל מיני חפצים אישיים שלי על השולחן, שיום לפני ההצגה האחרונה אמרתי, אולי אני בכל זאת אזיז אותה, אבל זה באמת חלק מהביוגרפיה שלי כל הדברים הכי קטנים האלה. אפילו סוג התה שאני שותה, ומישהו אולי ייכנס למטבח לראות מה יש שם, כי המטבח והסלון מחוברים ובסוף ההצגה הקהל עוד נשאר בבית ושותה תה ואוכל בקלאווה שאנחנו נותנים לו, וזה באמת קצת אירוח.

"זו הצגה מאוד אינטימית. עכשיו העלינו את מספר הצופים ל-25, שזה המון, ומה שהתחיל לקרות ובכלל לא חשבתי עליו, זה שמגיעים מעט אנשים, שאת חלקם אני מכירה, ובהצגה האחרונה היו שלוש חברות שלי שנשארו, באופן טבעי, אחרי ההצגה. זיוואר ואני עלינו למעלה, כי זה בית של שתי קומות, הקהל נשאר לשתות תה ולאכול משהו, אחרי איזה רבע שעה זיוואר ואני  יורדים, הוא יצא לפניי, וכשירדתי ראיתי שמה שקרה זה שזיוואר יושב על הדשא בגינה של הבית עם כמה חברים משותפים שהיו בהצגה, ואני, עם כמה חברות שהיו בהצגה יושבות בסלון וחופרות, ומהון להון זה נהיה מין כמו סלון תרבותי כזה, לגמרי בספונטניות. אז ההצגה, נגיד, נגמרת בתשע ורבע, והאירוע, בפעם האחרונה, הסתיים בפועל כמעט לקראת אחת עשרה בלילה, באופן לגמרי ספונטני והרמוני." 


חוואג'יה ביאליק צילום: אושרי כהן

 
ללא קיר רביעי

מה שעוד יפה זה שכשההצגה מתרחשת אצלך בבית כל פריט ביתי הכי פרוזאי מקבל גם ערך מוסף תיאטרלי

"נכון מאוד. אפרופו זה שבתיאטרון הניסיוני, בפרינג', כבר עשרות שנים עושים אמנות בחללים לא שגרתיים, אז כשאנחנו הקמנו את תיאטרון עכו בשנת 85' קיבלנו כמה חללים בעיר העתיקה שהיו לפני כן בית חולים מזרע לאנשים פגועי נפש. עוד לא היה לנו אולם, ועשינו אז את 'זיכרונות דור שני' בקומפלקס הזה. בחלק הראשון השחקנים נחלקו, היה שחקן בחדר אחד, הייתה שחקנית אחרת שעשתה את כל החלק שלה בשירותים של המתחם ובחלק השני התכנסנו כל השחקנים ביחד עם הקהל באולם אחד. האולם היה עבש, טחוב, הקירות היו ירוקים מעובש, ואחת התגובות הפופולריות שהיו אחרי ההצגה מהקהל זה שאמרו, 'וואו, איזו אותנטיות! איך הצלחתם לשחזר בתפאורה את העובש הזה, ממש הרגשנו שאנחנו בתוך המקום!' כי זו הצגה עם אווירה של אנשים שיוצאים ממחילות, וזה בדיוק זה. אנחנו לא עשינו כלום, זה היה שם באמת."

והקהל העניק לזה את המשמעות התיאטרלית

"בגלל שהוא לא העלה על דעתו. הוא חשב שכל מה שהוא רואה זה מתוכנן. אבל זה לא נכון. זה כל הזמן קורה בהצגה. יש הרבה דברים לא מתוכננים. שלשום, למשל, הייתה לנו הצגה אחרת, 'האנתולוגיה', מהרפרטואר הקלאסי שלנו, ובאמצע ההצגה היה מואזין שקרא בעכו. אז אנחנו מתייחסים אליו. ההצגות שלנו אף פעם לא סגורות הרמטית. אין קיר רביעי. אנחנו באינטראקציה גם עם הקהל, גם עם מה שאנחנו שומעים. אז ברור שהמואזין לא מושתל אלא אמיתי לגמרי, אבל אני לא בטוחה שלא היו מקרים שאנשים חשבו שאולי שמנו הקלטה של מואזין.

"גם ב'חוואג'ה', האירוע האמנותי כל הזמן חי ופתוח. זאת אומרת שכל הזמן יש מקום לביטוי ולאלתור. איתי ועם זיוואר נמצאת גם הילה גולן, שהיא כמו ילדה מאומצת שלי, והיא השותפה שלי ליצירה מהתחלה, מהדרמטורגיה ועד ההעמדה של זה. הרעיון לעשות את זה בבית בא ממנה. אני אפילו לא חשבתי על זה, והיא אמרה, בואי נישאר פה. אז ברמה הטכנית הילה מפעילה במקומות מסוימים תאורת בית ממוחשבת ומקסימה שהיא יצרה, מפעילה במקומות מסוימים פסקולים של מוזיקה, ואנחנו כל הזמן בדיאלוג איתה. אני אומרת לה, 'בבקשה הילה, את יכולה להפעיל', או 'אל תפעילי', והיא גם נותנת לנו אחר כך הערות כבמאית, שהקהל כמובן שומע.

"בעיניי זה באמת אחד השיאים של ההצגה. יש בדרך כלל איזה טקסט שאני אומרת אותו כשאני עומדת על שולחן האוכל בבית שלי ומגיעה ממש עד התקרה. בהצגה האחרונה נשארתי שפופה על השולחן, ובאיזשהו שלב נזכרתי שבדרך כלל אני עומדת, אז תוך כדי שנעמדתי אמרתי, 'אני אעמוד עכשיו כי אחרי ההצגה הילה תגיד לי שזה היה פחות חזק שלא נעמדתי על השולחן, והיא בדרך כלל צודקת'. גם איש הסאונד שלנו הוא חלק מהעבודה. כולם רואים אותו. לפעמים הוא נרדם, כי כמה פעמים אפשר לראות את אותה הצגה... הוא בשלו, והכל נכון. הכל אמת." 



חוואג'יה ביאליק צילום: אושרי כהן

"אני כועסת על הישראליות"
 
משהו ביחס שלך עצמך לביאליק נפתח או השתנה תוך כדי העבודה על "חוואג'ה ביאליק" או שביאליק הוא רק תירוץ לשיח אחר לגמרי?

"זה בדיוק זה. ביאליק הוא אמתלה. הוא מרכבה. הוא קולב. הוא תירוץ, כן.  היחס שלי לביאליק לא השתנה. ממש לא. הוא סבבה, אבל אני לא יכולה להגיד לך שזה משורר שמלווה אותי. הוא היה מרתק וגאון והכל, אבל אני חושבת שבגלל שמראש קיבלנו אותו כמשהו שאנחנו כבר לא יכולים לבחור – קצת בדומה לשואה – אז אנחנו מקדשים את זה, או מכבדים את זה, או שזה מייצר אצלנו רתיעה, או שבגיל מבוגר אנחנו מגיעים לזה ממקום אחר – אבל אין ספק שהוא היה משורר ענק. הוא כנראה גם היה בנאדם מעניין, אבל כל אדם הוא בנאדם מעניין. לא בחרתי אותו בגלל שזה ביאליק אלא בגלל שזה ביאליק בקונטקסט הממלכתי, בקונטקסט הלאומי, החברתי. בגלל שהוא סמל. בגלל שכל אחד מכיר אותו.

"זה בדיוק מה שמאפיין את שפת העבודה שלי מאז ומעולם. אחד מסימני ההיכר של העבודה שלי זה שאני לוקחת דברים ומפקיעה אותם מהקשרם. בדרך כלל אני עושה את זה עם חומרים שמעניינים אותי וקשורים לכאן, אז הם בדרך כלל מיתולוגיים, לאומיים, אייקוניים, שקשורים לתרבות שבה אני גדלתי. התרבות היהודית, והתרבות, במירכאות, הישראלית. התת תרבות הישראלית."

 
ביאליק, מקור: אתר וויקיפדיה וסמדר יערון צילום: אושרי כהן


למה במירכאות?

"כי אני לא יודעת איזה תרבות יש לנו פה. יש לי הרבה ביקורת, כעס וכאב על הישראליות."

רגשות שהם כנראה חלק מהגורמים לכך שאת אחת היוצרות הפוריות בתיאטרון הישראלי
"אין ספק שאחד המנועים זה התסכול, הזעם והכאב. כן. אני מוחה דרך האמנות שלי, עד כמה שזה נשמע בנאלי."

ההצגה תתקיים ב-17 במרץ 2020 בשעה 20:00 בביתה של סמדר יערון, ההגנה 6 עכו. מחירי כרטיסים: 60-40 ש"ח. להזמנת כרטיסים: 04-9913834 / 04-9919634