תרבות יוצרת שינוי
 
"ביל גייטס אמר 'מחשב לכל אחד' ואני אומרת 'הצגה לכל אחד'. ככה אני רואה את זה", אומרת יוצרת התיאטרון דורית ניתאי-נאמן רגע לפני פתיחת הפסטיבל השנתי של תיאטרון קרוב - "האזרח כאן" - אותו היא מנהלת אמנותית בתשע שנות קיומו.

לאורך ארבעה ימים מציג הפסטיבל הצגות שכולן נוגעות בזוויות שונות של נושאים הקשורים לזכויות האדם והאזרח, כאלה שלפעמים כבר הפסקנו לשים לב שחמסו מאתנו, או ששכחנו שהיו שלנו.

"תרבות באמת יוצרת שינוי", אומרת ניתאי-נאמן. "יש פה תזוזה מדהימה. כמו נמלה אני הולכת לאיטי ורואה שכר לעמלי.  קודם כל, סביבנו, בתוך המתחם של התחנה המרכזית שבו יושב התיאטרון, יש כבר מלא התרחשויות תרבותיות. בקומה שבע בתחנה המרכזית יש גרפיטי, לידנו יש עוד שתי קבוצות תיאטרון, יש את היידיש, יש גלריות. יש מלא אירועי תרבות בתוך המתחם, וגם מסביב, בשכונת שפירא, בנווה שאנן.

"כשאנחנו התחלנו, לפני 18 שנה, זה היה כמו איזו שהיא שממה. אז היה לנו איזה שהוא חזון. מי שהקים את התיאטרון הוא אבא שלי, ניקו ניתאי, והוא ממש מאמין במסורת הזאת. שכל אחד יבוא ויראה את 'המלך ליר' של שקספיר, יראה מחזה מקורי, יראה צ'כוב. זה יעשיר אותו, זה ייתן לו כוח לחשוב, לחדד את המבט הביקורתי. בפסטיבל אני מצליחה למצוא עוד משוגעים כמונו, שזה באמת אנשים שמתחברים ללב של התיאטרון, למהות. זה כל פעם מחדש לגלות עוד יוצרים שכותבים מתוך האחריות והאכפתיות החברתית הזאת."


ניקו ניתאי, צילום: קתלינה פלאמינזינאו



"התאונה שינתה את לי את החיים"
 
המילה שחוזרת אצלך לא פעם היא אחריות

"קודם כל אני בכורה, ואפילו הסיפורים שאמא מספרת עליי בהתרגשות, על איך עשיתי בגיל ארבע בייביסיטר לאחותי שהייתה בת שנתיים, או לקחתי אותה איתי לכל מקום, כל מיני סיפורים שרצים במשפחה, קשורים במילה אחריות.

"אבל אני חייבת להגיד שבמסע האישי שלי עברתי עם המילה הזו טלטלה. בגיל 14 עברתי תאונת דרכים מאוד מאוד קשה שממש שינתה את עולמי ואת כל מה שהייתי לפני שקרתה התאונה. התאונה קרתה ב-28 ביוני 1979. אני זוכרת את היום, יום רביעי, בדיוק הייתי אחרי הצגת סיום של בית הספר, אחת מתוך שתיים. בראשונה הצגנו מול ההורים, ושיחקתי את פוגרא, ולמחרת הייתה אמורה להיות הצגה לפני תלמידי בית הספר. ב-12:00 קרתה התאונה, ולמחרת הייתה הצגה בפני תלמידי בית הספר. אז אמרו לי שהמורה אמרה ש'דורית לא תשתתף בהצגה כי היא לא נזהרה ועברה תאונת דרכים'. אני תמיד אומרת שאני אזכור את זה כי הצגה אחת עשיתי, והצגה אחת לא עשיתי...

"זה היה בדיוק במעבר מבית ספר ליסודי לתיכון והיה לי שיקום של חצי שנה, אחרי זה היו לי עוד ניתוחים, לא מוצלחים, וכל החיים שלי התהפכו, וכאילו יצאתי מהשיח הזה של האחריות."

כי פתאום אחרים לקחו אחריות עלייך?

"כי הייתי צריכה להתבונן רק על עצמי בשביל לשרוד. בשביל לעבור את זה. לא יכולתי ללכת, ואם לא הייתי מטפלת בעצמי טיפולים מאוד אינטנסיביים הייתי צולעת היום כי נקרעה לי רצועה, אז הייתי צריכה להיכנס למשטר לאיזה שנתיים. כל יום הייתי הולכת ושוחה בבריכה של 12 וחצי מטר. כל המבוגרים היו משיגים אותי, והייתי עושה את זה עוד יום עוד יום, ופיזיותרפיה. דרך זה הבנתי שיש לי כוח רצון מאוד חזק, אבל הייתי כאילו בהישרדות. הייתי צריכה להילחם. האחריות הייתה פתאום רק על עצמי, בלי להסתכל סביב. והייתה איזו תקופה בחופש שההורים שלי נסעו אז אחותי הייתה צריכה לבשל לנו ולדאוג לי. כאילו התהפכו היוצרות.

"את מסיימת בית ספר יסודי, פותחת את התיכון שבו את מכירה רק את בני כיתתך, ומתחילה בנקודת הפתיחה. עברו סך הכל חודשיים מהתאונה, וזה היה מסע של להתחיל מהשוליים ולאט לאט להפוך לחזור ולהיות, לכאורה, במרכז. ואז,בבית ספר, כשהייתי פתאום לא במיינסטרים אלא בשוליים, זה נתן לי את היכולת להתבונן על השוליים בצורה מאוד עמוקה. הייתי ילדה שהולכת לטיפולים, ובגלל התאונה גם נפגעו לי כל הפנים כי הייתה לי פגיעת ראש, ושכבתי במחלקה נוירוכירורגית, עם פגיעה ברגל. זו הייתה תאונה קשה ממש, אז הייתי מאוד הישרדותית. היום אני חושבת שהאחריות הפכה להיות מושג הרבה יותר רחב. זה לא אחריות שמישהו כופה עליי. זה באמת איזשהו מקום שאני יכולה להסתכל, להכיל את השוליים, לנסות לשייך אותם. אולי זה בא מהכאב האישי." 
 


גרפיקה: צבי פלדמן

"חזרתי להיות האחות הגדולה"
 
אם תרשי לי פסיכולוגיה בחצי גרוש לרגע, זה לגמרי נשמע כמו המיקרו של מה שגרם לך לעשות את מה שאת עושה היום

"זה נכון, אני רק עכשיו מרגישה כמה מעגלים עברתי בשביל לחזור לאחריות, ולאחריות שלי כאחות הגדולה, ולחזור, בעצם, לאותו מקום טבעי שהוא באישיות שלי. היום אני מרגישה שיכול להיות שגם התיאטרון והעשייה פה וכל הפעילות התרבותית חברתית הזאת, הפסטיבל, זה חלק מהמסע הזה.

"וקרה לי משהו מדהים. כי רק עכשיו זה חזר לי לרצף הזיכרון. כי היא לא הייתה ברצף אצלי, התאונה. לא זכרתי כלום. וזה ממש סימבולי. הזיכרון של המכה, של האוטו שנכנס בי, ועפתי, והמכה, והמבט שלי כשאני חוצה את הכביש ברחוב הירקון והאוטו נוסע. פתאום חזר לי הזיכרון הזה. ואני מסתובבת לאוטו ואז ממש פוערת את הפה ואומרת זהו, נגמרו החיים. זה מוזר מה שקרה לי. אני בתדהמה, כי אני רואה את האוטו מגיע במהירות ואז יש את המכה החזקה שקיבלתי ברגל שמאל, עפתי ונפלתי על האוטו ונפלתי על הכביש, וכל הזיכרון הזה, וכל התחושה הפיזית, זה חזר אליי פתאום. ובעצם כאילו זהו, זה חלק מהרצף.

"ורק עכשיו, ב-28 ביוני 2019, בגיל 54, 40 שנה אחרי התאונה, התקשרתי לאחותי ואמרתי לה, אביטלי, אני האחות הגדולה שלך. 40 שנה זה לקח לי. זה נורא מצחיק, אבל כן, זה בסדר. יש לה אחות גדולה.  אני חושבת שחזרתי להיות האחות הגדולה כבר לפני הרבה שנים, אבל רק עכשיו אני יכולה להכיל את זה פתאום. זה חלק מהחיים."

אולי בגלל זה את קצת, בזהות שלך, האחות הגדולה של העולם

"כן. לפעמים אני מרגישה, כששואלים מה הייעוד, מה היכולת, שזה מחזק אותך ונותן לך מבט מאוד רחב על מה זה שוליים, מה זה מרכז, מי הנורמלי, מה זה מאבק, וגם, היצירה המשותפת הזאת. תשמעי זה... זה יצירה עם אבא שלי, יצירה עם כל היוצרים של הפסטיבל. זה הכוח."
 
להאמין בביחד
 
אביה של ניתאי-נאמן, שחקן, במאי ומחזאי ותיק ונודע, הקים את תיאטרון קרוב כדי לקרב את התיאטרון לאנשים שלא נהנים ממנעמי הרווחה ולפתח פרויקטים חברתיים וחינוכיים סביב העשייה התיאטרונית.

"העניין של הפן החברתי זו סוגיה שאני מתמודדת איתה גם כמנהלת תיאטרון ועמותה תרבותית-חברתית. כל הזמן אומרים לי, 'אל תדגישי את החברתי', אבל מה לעשות, זו הפעילות שלנו. זו המהות של התיאטרון, ככה אני חיה. בשביל זה התיאטרון ממוקם פה, בדרום תל אביב, ויש כל כך הרבה פעילויות שאנחנו עושים מעבר להעלאת ההצגות.

"אני מגיעה כל יום לתחנה המרכזית, כל יום מסתובבת כאן, יש לי קשרים גם עם המועדוניות בשכונה, עם פנימיות של נוער בסיכון, עם ילדי העובדים הזרים, עם תושבי דרום תל אביב שהם אצלנו בני בית. הם מקבלים כרטיסים מסובסדים בעשרה ובעשרים שקלים, זו איזו שהיא מהות של עשייה שהיא חלק מהמקום שקוראים לו 'תיאטרון קרוב'."

את בטח פוגשת על בסיס כמעט יומי את השאלה האם תיאטרון יכול לייצר שינוי

"יום אחד הגעתי לתיאטרון, לפני שנתיים, וכמו שעכשיו אני פה זו שעונה לטלפונים, עניתי לטלפון. 'שלום'. אני אומרת, 'כן?', והאשה בצד השני של הקו אומרת, 'הייתי בהצגה נהדרת אתמול. אני פה מהשכונה, באתי, היה מצוין, אני רוצה עוד אחת כזאת. זו פעם ראשונה שהייתי בתיאטרון ואני רוצה לבוא עוד'. 'איזה הצגה ראית?'. 'ההיא עם המלך עם הכתר'. 'המלך ליר'?, 'כן, כן, ההיא עם המלך'. עכשיו, זה 'המלך ליר', זה שקספיר, זה ניקו ניתאי, זה קאסט של 12 משתתפים. כל כך התרגשתי. הנה, הצלחנו לגעת. וזה קורה כל הזמן.

"או בחורה שיש פה שהתחילה את 'קרוב ללב', שזה פרויקט העצמה של נוער בסיכון שאני עושה עם נוער מהשכונה, עם פנימיות, עם מועדוניות. היא התחילה את זה בגיל 14 ואחרי זה עשתה עוד סדנאות ואז השתלבה פה באיזה פרויקט ואחרי זה היא ליוותה שחקנית שלנו שעובדת במועדוניות ולמדה את הנושא של הדרכה דרמטית והיום היא עובדת בגני ילדים. אז זה סיפור מדהים. וזה כל הזמן קורה. אתה מחנך לפעמים אנשים לתיאטרון.

"לפעמים אנשים מגיעים והם לא יודעים מה זה תיאטרון. הם חושבים שזה סרט אז הם מביאים אוכל, ואני אומרת, לא, לא אוכלים, ולאט לאט לא באים עם אוכל ונהנים וצוחקים. המפגש הוא בלתי אמצעי והוא מערבב בין קהל שבאמת שוחר תרבות. יש לנו מועדון ידידים עם אנשים מדהימים שתומכים בפעילויות החברתיות שלנו, ונוצר שיח. זה כל הזמן לייצר את השיח הזה. לערבב. להאמין בביחד.

"אז אני לא יודעת אם תיאטרון מייצר שינוי. אני באמת לא יודעת. המחזות שאני מקבלת הם הרבה פעמים תלויי השיח שמתעורר. אני לא יודעת כמה אנחנו מצליחים להקדים את השיח, אבל אני חושבת שתיאטרון, ובטח פסטיבל כמו 'האזרח כאן', מייצר אפשרות להתבונן על הדברים, לעצור ולחשוב, ולשאול את השאלות. כי בעיניי זאת אזרחות טובה." 
 


דורית ניתאי נאמן, צילום: אהוד לבון


עבודה מאתגרת עם אבא
 
יש משהו מעניין בזה שאת עובדת עם אבא שלך כל כך צמוד. זה מצליח להיות תמיד הרמוני?

"אנחנו שני אנשים מאוד שונים בתפיסה האמנותית שלהם. היצירה שלי מתבססת על חיפוש ועל חיפוש עצמי, והוא מאוד מתעסק בטקסטים גבוהים, טקסטים פילוסופיים, ואנחנו לאט לאט מתקרבים, אני חושבת, אבל הרבה פעמים הוא אומר לי, 'דוריתי, כדאי שתקראי...'. ואני אומרת לו, 'אבא, אני קוראת!'. אז בסדר, אבל זה מאתגר."

ובכל זאת, חתיכת אומץ מגיל צעיר להגיד לאבא כמו שלך, אני בטריטוריה שלך

"או טפשות... את יודעת, הייתי מתמטיקאית. זה לא יודעים. שזה אגב אחד הדברים שקרו לי בזכות התאונה, שהתמדתי בלימודים. הייתה לי נחמה בלימודים, כי לקח לי זמן לחזור, אז למדתי ומאוד אהבתי, והייתי מאוד טובה במתמטיקה, בכימיה, בפיזיקה. כשהמורה למתמטיקה שמע שאני בחרתי ללמוד משחק אחרי התיכון הוא התקשר להגיד שהוא מאוד מבקש שאני לא אבחר בתיאטרון ואלך ללמוד מתמטיקה. אז הייתה איזו תקופה שלמדתי גם סמסטר מתמטיקה וגם סמסטר תיאטרון עיוני, ובמתמטיקה יש בשנה א' מקצוע שנקרא אינפי. וכל הרעיון באינפי זה שאתה יושב כל השיעורים ואתה חוקר איך להגיע לנקודת האפס.

"זה נשמע מצחיק, אבל זה המקצוע הכי קשה בשנה א' באוניברסיטה וכולנו היינו ממש יוצאים ובוכים והולכים למתרגל ולא מצליחים, עד שיום אחד הסמסטר נגמר, והיה לי את התיאטרון שמאוד אהבתי והיה לי את האינפי, ונסעתי באוטובוס, ואמרתי לעצמי, אין מצב שאני ממשיכה עוד להתעסק בנקודת האפס! וזה, כאילו, אתה לא יכול להסביר את זה, כי כשאתה נמצא שם זה נראה לך מרכז העולם, כל הנוסחאות, ואיך אתה מגיע הכי קרוב לנקודת האפס. כי הרי זו לא נקודה אמיתית..."


אגדת Y, צילום: דובי צ'יזיק

שש הפקות חדשות
 
ל"האזרח כאן" מקפידה ניתאי לבחור בכל שנה קו מגוון של נקודות מבט וז'אנרים, מדרמטי ועד קומי, מריאליסטי ועד פנטסטי.

"זה פסטיבל שכולו יצירות חדשות ומקוריות, וזה תהליך של לקרוא לקרוא לקרוא, כי אני באמת קוראת כל מחזה ששולחים לי, אני נותנת כבוד לכל אחד, וכמות המחזות שאנחנו מקבלים עולה בכל שנה, שזה מאוד מרגש, אבל לצערי  אני יכולה להעלות במסגרת הפסטיבל רק שש הפקות חדשות, ויש לצדן עוד אירועי תרבות, וכמנהלת אמנותית, לפעמים צריך לדעת להגיד 'לא' לדברים מאוד טובים ולייצר פסטיבל עם אמירה יותר רוחבית, להבין מה יתאים למה, ליצור חוויה שיש בה ז'אנרים שונים, כדי שאנשים שחלקם מגיעים לפעמים לימים שלמים או לכל הפסטיבל, יעברו חוויה."

ספרי על שש ההפקות שבהן בחרת מתוך החומרים הרבים ששלחו

"ההצגה הראשונה בפסטיבל היא 'צונאמי' שכתב וביים יונתן צ'רצ'י. זו הצגה בתוך הצגה, קבוצת שחקנים עובדת על מחזה בנושא של גילוי עריות, ומתמודדת עם הפער בין התוכן האמנותי שהיוצר עוסק בו לבין ההתנהגות המוסרית שלו עצמו. ההצגה שאחריה היא 'מכשיר עינויים' שכתב חיים זהבי וביים אופיר דואן. שני אנשים שלא מכירים זה את זה, והמפגש שלהם מציף את כל הקודים הפטריארכליים ואת האלימות הגלויה והסמויה שיש במפגש בין גבר לאישה. הטענה של חיים היא שהאלימות בשיח מתחילה כבר בשיח החברתי. שאם גבר ואשה ייפגשו, תיווצר שם אלימות.


צונאמי, צילום: דובי צ'יזיק



"'מחבואים' היא הצגה שכתב איציק דריי, שגם משחק, וביים יפתח רווה, ובמרכזו דמות של זונה שמערכות היחסים בינה לבין הגברים בהצגה, מעמידות בסימן שאלה את המוסריות המשפחתית, החברתית, לעומת הדמויות של השוליים. 'אגדת Y'  שכתבה וביימה נעמה ברמן זה מחזה שהגיע אלינו כשהוא עדיין לא לגמרי כתוב כמחזה אלא יותר כסקיצה של רעיון ואז התפתח להצגה בתוך הצגה על דור ה-Y,  שזה שיח מדהים. כי הרי היום כל כך מדברים על זה שהם לא מסוגלים להתחייב, הם לא מתמודדים, אין להם אפשרות להתמודד עם קונפליקטים ומערכות יחסים, והיא לוקחת את זה בין הסיפורים האישיים של הדמויות לבין המחזה 'לאונס ולנה', אבל היא גם מציגה את זה כחלק מהאחריות שלנו כחברה, לייצר דור כזה. יש פה, בסופו של דבר, חברה שמייצרת שפע, שנותנת לך את הצורך להתמכר לשפע, לקלות, לנעורים, הרבה דברים שיש בשיח שאנחנו מדברים עליהם, והיא גם נוגעת בזה בהצגה.

מחבואים, צילום: דובי צ'יזיק



"'גלילה', מאת זוהר רוזן ובבימוי לירון לוי, ו'מהפכן מגפיים', שניהם נכתבו על ידי מחזאים מדהימים שזו בעצם קריירה שנייה שלהם. 'גלילה' זה באמת המאבק של האזרח הקטן, במקרה הזה קשישה מול יזמי נדלן והתחדשות עירונית סו קולד. זו הצגה שיש בה לא רק ריאליסטי אלא גם משהו סימבולי בדמות פסל שמשחק שחקן, וזה מאוד מעניין כי הוא נותן את הנקודה הביקורתית עם קריצת עין. במחזה הזה משחקת מאיה אנגלר ספקטור את גלילה והיא גם זוכת 'פרס האמן כאן' השנה.



גלילה, צילום: דובי צ'יזיק


"את 'מהפכה במגפיים' כתב בני כץ, ביימה דליה ריבר, וזה על מדינה דמיונית רחוקה שיש בה פרופסור שמייצר נוסחה שיכולה להציל את העולם והארמון והשליט עושים הכל בעצם כדי לחסל אותו ואת הנוסחה הזו. המחזה כתוב כמו אגדה למבוגרים, הדמויות הן דמויות של אגדות. יש שליט, שר צבא, פה זה הפרופסור, הליצן. מחזה מדהים. גם השפה שלו. זו אמירה מאוד חזקה וברורה.

מהפכה במגפיים, צילום: אהוד לבון


"בנוסף, אנחנו מארחים בפסטיבל גם הצגה של האנסמבל, 'מכתב אבוד'. הצגה על בחירות. כשיצאנו עם ההצגה זה היה לפני מועד הבחירות הראשון. זו הצגה שנכתבה לפני מאה שנה, ולא האמנתי כמה היא יכולה להיות רלוונטית. ביים ותרגם אבא שלי, ניקו ניתאי. זו הצגה שמתרחשת ברומניה, שם כל מחוז שולח נציג לפרלמנט, אז יש מאבק בין המפלגות מי יישלח לפרלמנט, וזה כל כך לועג לכל השיח הפוליטי, לפוליטיקאים ולאמירות שלהם, ולדברים שעל פיהם נופלות ההחלטות.



מכתב אבוד, צילום: אלי כץ



"יש גם אירוע פתיחה קומי בנושא הזכויות שמביימת נעמי בן אסא שמלווה אותי בפסטיבל לאורך כל השנים, ויש את התערוכה 'עיסוק בריפוי'  שאוצרת אריקה לינור קוצ'וק, בנושא האמן המתמודד."

"לפעמים אני נחנקת"

יש משהו סיזיפי כמעט בניסיון לאחוז בצד הטוב של העולם

"נכון, להיות עמותה תרבותית חברתית זה לטבוע ויש רגעים שבהם נראה לך שהכל אבוד. שזהו, שאין מה. שאת חייבת לצאת לאיזה מאבק ענק. לפעמים אני מרגישה שזה חנק. שזו מין זעקה שלא יוצאת החוצה. ומדי פעם אני מרגישה שדווקא בזכות המפגש עם היוצרים האחרים אני מצליחה להרים את הראש ולהתבונן. 
 
"אני מרגישה שאני מצליחה להיאחז בעוד אנשים שמביאים את הרעננות, את האמונה שלהם, כי לפעמים בשבילם זו פעם ראשונה שהמחזה שלהם עולה, והשיח הזה מתקיים וזה נותן כוח. אני אגיד לך עוד משהו, הרבה פעמים כשאני מסתכלת בגדול על כל העניין של התרבות והחברה וזכויות האדם אני מרגישה שזה כאילו מישהו הדף אותי ואני עפה. זה כאילו אין סיכוי. ואז אני אומרת, רגע רגע רגע, אני חייבת לחזור לאפקט הפרפר. להאמין שאולי בפעולה קטנה כזאת יכול להיווצר משהו יותר רחב אולי." 
  
 
הפסטיבל יתקיים בין התאריכים 30-27 בנובמבר 2019 בתיאטרון קרוב בתל אביב. מחירים:הצגה בודדת - 50 ₪ (סטודנט/חייל/גימלאי – 40 ₪), כרטיס יומי (2 הצגות) – 70 ₪ (סטודנט/חייל/גימלאי – 60 ₪), מנוי לכל הצגות הפסטיבל – 140 ₪ (סטודנט/חייל/גימלאי – 120 ₪). להזמנת כרטיסים: 03-6885004. לרכישת כרטיסים באתר תיאטרון קרוב 
  
 רכישת כרטיסים