בין דיסציפלינה לעונג
 
"השבוע, נעשה משהו אחר במוזיאון אגם. נַחיה את המוזיאון ונכניס אליו צלילים וגוונים ותדרים שהוא לא רגיל בהם. וזה ריגוש גדול מאוד שיש באמנות שיש לה צידוק בעיניי. אמנות שהיא חיה", מספר היוצר גיל רון שמע על האירוע הסופי שיתארח בין כתלי מוזיאון אגם שבראשון לציון ביום חמישי הקרוב, 28 בנובמבר בשמונה וחצי בערב.

בעקבות המסתורין – סופים במוזיאון אגם", יחבר בין שגרירים של התרבות הסופית ליצירתו של יעקב אגם, ממייסדי האמנות הקינטית, ומי שמזוהה, לא פחות מזה, עם המזרקה בכיכר דיזינגוף. אמיר שאהסר בשירה פרסית ונאיי, מעיין ליניק בשירה ובצ'לו, עידן ערמוני בגיטרה רבע טון, רני פונדק, יפעת גולן ואורית סוכרי שיחוללו, וגיל רון שמע (להקת "שבע", "דיוואן הלב") שישיר, יקרא מכתביו של המשורר הסופי מהמאה ה-13 ג'לאל א-דין רומי בתרגומיו שלו עצמו, וינצח, כאמור, על הניהול האמנותי של הערב.

"מה שאנחנו הולכים לעבור במוזיאון הוא סוג של מפגש בין דיסציפלינה לעונג. יש לסופים צד שהוא סגפן. הוא בדיסציפלינות. רני פונדק, אורית סוכרי ויפעת גולן הם שלושה דרווישים ישראלים שהתמסרו לדיסציפלינה של הדרוויש המסתחרר. זה אנשים שמצאו את חייהם סביב הדרך הרוחנית של להתאמן. כי מי שלא מתאמן לא יכול לרקוד. את מכירה את זה שילדים רוקדים באופן טבעי בסחרור? אז זה או שאתה ילד אמיתי ואז אתה יכול פשוט להסתחרר, או שאתה צריך להתאמן בזה כדי לא לאבד גרביטציה. והצד השני של הסופי, הוא הסופי שמתענג. הסופי שמברך. אחד הכיפים הגדולים זה לברך. אם כבר כיף לברך, אז במוזיקה. לברך במוזיקה זה חבל על הזמן. פשוט לשיר לאנשים. אני רואה בזה ברכה.


פסטיבל הסופים, צילום: זוהר רון

"אנחנו המוזיקאים, יש לנו מה ללמד את העולם ביג טיים"
 
"הסופים שמתוך העם המוסלמי והיהודי עשו מהפכה גדולה מאוד בתחילת המאה האחת עשרה", ממשיך רון שמע. "כשאני אומר סופים זה גם הבן של הרמב"ם וגם רבי יהודה הלוי ואבן גבירול ואבן עזרא. כל תקופת שירת החצרות ותור הזהב הוא אמנות סופית. מה סופי בו: מעבר לזה שזו מיסטיקה טהורה, המשוררים האלה התחילו לקרוא לאלוהים הנורא והנעלם והיושב שמיים בשמות של חבר. כמו שירו של יהודה הלוי, 'ידידי השכחת חנותך בבין שדיי'. זה אלוהים, שכחת את חבר שלך? אתה, שחי בין השדיים שלי, אתה שכחת אותי?! איפה אתה? התחילו לכנות את אלוהים, לדבר אליו ישירות, בלי תיווך דתי.

"כל מה שקוראים לו ימי הביניים, שמתואר כתקופה אפלה מצד אחד, מבחינה אחרת, במזרח, זאת הייתה התפוצצות גדולה. ובפרס, במאה ה-11, קמו גדולי השירה הפרסית שנתנו השראה לכל הסופים בעולם ולכל המיסטיקנים באשר הם, שזה רומי, שזה חאפז, שזה עטר, שזה עומר אל כייאם, שהפכו לכל כך אצילים כי הם הצליחו לכנס את המשמעות של היחסים בין אדם לאלוהים ושל האהבה ושל אירוטיקה בארבע מילים. ארבעה משפטים. מבנים של ארבע, שזה מסמל, כביכול, את מעשה ידי האדם. כי בטבע אין מרובע שלם. והאדם יוצר מרובע, שהוא מינימום כדי ליצור אינטימיות. זה פשוט לקרוא לאלוהים בשם של חבר, ולשבור את כל הפסלים ואת כל האמונות.

"אז יש פה נגיעה פרובוקטיבית בשמרנות העתיקה. פעם היה לי ויכוח עם חבר סופי, מי הסבתא ומי הנכדה, הדת או המוזיקה. אני טוען שהמוזיקה היא הסבתא והדת היא הנכדה שצריכה לכבד את המקור שהיא מעורסלת בו. הסבתא זה המוזיקה. אנחנו המוזיקאים, יש לנו מה ללמד את העולם ביג טיים. לא צריך להיות סופיים בשביל זה. אנחנו נפגשים, אנחנו יושבים, ודבר ראשון אנחנו מתכוונים. מכוונים את הכלים. אחרי זה אנחנו מקשיבים אחד לשני. אחרי זה אנחנו יוצרים ומשתפים פעולה. זה לא משנה איזה גודל האגו, יש לנו כללים שהם מובנים מאליהם שבאים מתוך המדע הזה של המוזיקה. אבל הכללים האלה, אם האנושות תאמץ אותם, אם מפגשים בין-תרבותיים יתרחשו על פי הערכים שלנו הם שקופים מרוב שאנחנו עושים אותם כדיסציפלינה, העולם יהיה אחר. יהיה בו קשב עמוק ויכולת להכיל אחרות. על זה מדברים הסופים הרבה."


גיל רון שמע והלהקה, צילום: איתי אליאסי
 


המאסטר האיראני הגדול
 
תחבר לי את כל זה לאירוע במוזיאון

"בעיקרון כל האנשים שיגיעו למוזיאון הם אנשים שמסרו את נפשם ואת סיפור חייהם להתמחות עמוקה בסולמות ובנגינה בכלים המיוחדים האלה. לדוגמה, עומד להיות שם מאסטר גדול שמגיע מאירן, אמיר שאהסר, והוא המרכז של החוויה המוזיקלית. אמיר הוא אדם שהיגר מאיראן בשנות ה-80, לישראל דווקא, כי הוא חיפש מקום לחופש ביטוי בגלל שבאיראן נאסרה המוזיקה. אמיר הוא מוזיקאי גדול ואדם נדיר. סיפור חייו מעורר פליאה והערצה וכל נשיפה שלו בחליל פוערת את החזה. ממש. לאדם שמאמין שזה קורה, או לא. זה פשוט ככה.

"ואנחנו  סביבו, מעיין ליניק, שהיא הבת הסופר כשרונית של אתי אנקרי שמנגנת צ'לו ושרה, והיא מהווה את הקול שהוא עמוק מאוד בדרך הסופית, והוא האלתור. היא מאלתרת וואו. היא מעל הג'אז. היא משהו נדיר. לצדי גם עידן ארמוני שהוא נגן הגיטרה והמנהל המוזיקלי שלי משנים. הוא מנגן בגיטרה מאוד מיוחדת שהוא בנה לה רבעי טונים, העניק לה שריגים עם רבעי טונים. והוא ומעיין מגשרים בין המקום העמוק שאמיר מביא מאיראן של הסולמות הפרסים העתיקים, לבין מוזיקה עכשווית ישראלית שאני שר.

"אני שר מילים שאנחנו כותבים היום, אבל מתכתבות עם העומק הסופי. זהו. זה מעין פייטנות מתחדשת, שלא בוחלת לתת יד לאחר ולשונה, לבין התרבות השכנה. ואני מאמין שאם נמצא, אנחנו והמוסלמים הערבים והתורכים והפרסים את המשותף מתחת לשטיח, הוא גם יתגלה מעל השטיח. והשטיח אצל הסופים מסמל את היום יום. מעל השטיח זה היום יום. הדברים הטריוויאליים. ומתחת לשטיח זה האוצרות שחבויים מתחת לשטיח. הם חבויים לכולנו. אין להם הבדל בין מוסלמי ליהודי, בין איש לאישה, בין ילד למבוגר. אין הבדל. בתוך הטקס שנעשה במוזיאון, שנקרא זיכר, אין הבדל בין יודע ללא יודע, בין פיקח לפיכח. אין הבדל ביניהם." 
 

גיל רון שמע, צילום: זוהר רון

בין יעקב אגם לג'לאל א-דין רומי
 
איך כל זה מתחבר ליעקב אגם?

"אגם, יש בו משהו מאוד מודרניסטי ומאוד עכשווי. לא במובן של NOW, כי  הוא בעצם יוצר שהשיא שלו, אני חושב, היה בשנות ה-70 וה-80, אבל משהו בשימוש בצבעים שלו, הפלסטיקי אפילו, והשירות שלו את המולדת ואת היהדות ואת הציונות עם הסמלים ועם הדרך היצירתית שלו, הוא כאילו לכאורה לא ממש מתקשר, אבל אני חושב שבחיבורים מהסוג הזה טמון סוד הסודות שנקרא השראה. אני לדוגמה מקבל השראה מהשימוש של אגם בצבע. פחות מדבר אליי מתכות כבדות ושרידי פגזים, אבל השימוש הזה בצבע שהוא ממש סופר סופר מודרניסט כזה, הוא על הגבול של הפופ, ואני חולה על פופ. פופ במובן פופולר ארט, בתרגום לעברית, זה בעצם עממי, וגם התרבות הסופית היא עממית. היא מגיעה מהמקום של לאהוב. לא של לבוא עכשיו לדרוך למישהו על הפרצוף. כי היא מגיעה מ'לא מפחדים לאהוב', 'לא מפחדים להתחנף', לא. אני עושה אהבה עם קהל, עם העין, עם האוזן.


גיל רון שמע, צילום: זוהר רון ומוזיאון אגם, צילום: רן ארדה



"הקהל מגיע אל תוך מרחב שבו הוא משוטט, דבר ראשון. מה שאנחנו בונים זה מרחב שאנחנו יוצקים לתוכו חיזיון. פעם היו קוראים לזה מיצג, בשנות התשעים. אני קורא לזה חיזיון. חיזיון משלב בין שני צדדים. אחד זה חזון, משהו מעבר, והשני חוזה, גם במובן הנבואי וגם במובן של ברית. הברית הזאת נעה בין המנעד העצום שקיים בין אגם לבין הסופי. לבין רומי. שאני לא יודע אם בחייהם  - אני רוצה לסמוך על האינטלקט של אגם, אני לא יודע אם הם נפגשו בחייהם.

"התפיסה של רומי שהכל נכלל בהכל בעצם מחיה אותו במוזיאון, ובעיניי זה סוג של מדע בדיוני. מפגש בין אגם לרומי. שני אנשים מאסכולות כל כך שונות. אחד מגיע ממסדר מוסלמי בטורקיה, סופי, והשני מגיע מישראל, מעולם האמנות. הוא מאוד מספר סיפור. ורומי דווקא מהמקום של להיעלם. פחות של לספר סיפור. של לעמוד ולעצום עיניים ולפרוש את הידיים ולהיעלם. ואלה שני המכלולים שיכולים לקרות בחוויה שנעשה. מצד אחד מציעים ממד מדיטטיבי של להיעלם, שבו אתה יכול לנשום בלי לחוות גירויים שיכולים להוציא אותך מהמסע הזה פנימה, מצד שני יש גם גירויים חושיים של צבעים ויצירות ורקדנים ומוזיקה מעניינת שנשיר בערבית, עברית ופרסית, וגם אזרית. זהו. מה אני אגיד לך. אדם יכול לנוע בשיא החופשית במרחב בזמן שאנחנו מבצעים את הטקס כמו במסדר סופי."

סופים במוזיאון אגם, צילום: אור כהן

איזה טקס?

"אנחנו מבצעים שני טקסים. אחד נקרא סמע, מלשון שמע, וזה בעצם טקס סופי שנסוב סביב המחוללים, סביב הדרווישים. אנחנו, המוזיקאים, מעניקים השראה לדרווישים להישאר על צירם, להסתחרר, ואנשים מוזמנים לרקוד, לפרוש ידיים ולחולל. להסתובב על צירם כמו תינוק. הטקס השני הוא זיכר, בעברית זה היזכרות, וההיזכרות היא במי שאנחנו. העבודה בסוף הטקס היא עבודה של קצב, שזה צלילים ושמות האלוהים שמשותפים לכל השפות השמיות, שזה הוא, היא וחי, ובעזרת שלושת המילים האלה נושפים ושואפים ונוקשים קצב, עד שמתחולל הסוד הגדול שהוא בעצם הכניסה לטראנס, למצב של עיבוד, שהוגדר מדעית כמצב היפנוטי עמוק שמוביל מבחינה לירית את הסופי להיזכר במקורו." 
 

הזהות המזרחית החדשה

מי בעצם הגה את החיבור הזה, שלי, לפחות, נשמע היה מאוד לא צפוי בהתחלה?

"המוזיאון הזמין את ידידי שאול ברכה אסים, שהוא המפיק של האירוע, והוא סופי. יחד יש לנו את הפסטיבל הסופי בשיטים, מרחב שנקרא הפסטיבל הסופי, שקורה שנה תשיעית כבר, ואלפי אנשים נכנסים לחוויה הזאת וזה קשור מאוד להתעוררות של הזהות המזרחית החדשה בישראל."

התבלבלתי קצת

"מכאן, אני חושב, ההקשר למוזיאון. מי שנשאר מחוץ למעגל הזה של מה שקורה היום בהתחדשות של הזהות הישראלית המזרחית הוא לא רלוונטי בהמון מובנים לשיח המקומי האמיתי. מעבר לכל מה שתרבות המערב נותנת לנו, שהוא בעצם חלק ממה שיצר את המזרחי החדש. אני לא מתעלם מהמערב, מרוטשילד, מקפה הפוך. אני מתכוון  לדיוק ולניקיון של המערב, לריאליזם המערבי. יש לו מקום בעידון של החוויה המזרחית, של התרבות המזרחית. המיזוג הזה יוצר את ההתעוררות של המזרחי החדש בישראל. המזרחי החדש זז בין אלף גוונים. בין אמנות לשש בש, בין קולינריה לפילוסופיה, בין חומוס לחוכמת העשבים. יש לזה המון גוונים, אבל יש לזה משהו מאוד עדין, שהוא כאילו ההפך ממירי רגב.

"הדבר העדין הזה זו העובדה שאם כולנו נעצום עיניים ונהיה כאן באמת, ולא נצטרך לאמץ מנהגים של ערבים או יהודים, פשוט נהיה כאן, איפה שאנחנו נולדנו, אני ואת  ועוד מיליונים. נולדנו בלב המזרח התיכון, במקום שבו המוזיקה נקראת מקאם, שבאה מתוך המילה מקום ומתוך שמו של אלוהים. ולא אלוהים שהוא דמות מזוקנת. אלוהים שהוא נוכחות, שהוא נקבי. הישראלי החדש אומר אלוהימה, אבל התרבות העתיקה קוראת לה שכינה. סכינה בערבית. הנוכחות הנעלמת. לא זאת כמו של אגם או אמן גברי עם זקן שאומר 'אני כאן, זה הצבע שלי, זאת הצורה'. ישנה נוכחות נעלמת שאותה בסיפור המקראי משחקת תמיד האישה. משה התפרסם בציורים התנכיים בתור זה שמרים את הים ופותח את ים סוף אבל זה לא נכון. בסיפור המקראי מרים שרה ומנגנת, והים נפתח. איך זה יכול להיות שאנחנו לא זוכרים את זה. איך זה יכול להיות שאנחנו חושבים שמשה פתח את ים סוף?".


יעקב אגם, Creative Commons מקור: אתר וויקיפדיה

"הסופים יוצרים מרחב של טראנס"
 
מה, בעצם, לך ולתרבות הסופית?

"מה לי ולסופים? כשהתחלתי במסעותיי לאחר הצבא אחרי האינתיפאדה, כשקיבלתי בחילה מהזהות שלי שנמצאת פה, הזהות הישראלית, הציונית, הדוגמטית, יצאתי לעולם, והייתה לי דווקא התחלה מאוד מבטיחה של קריירה כשחקן, אבל משהו במוזיקאים תמיד גנב את לבי. המוזיקאים שתמיד עומדים בצד וצוחקים, לעומת השחקנים שנמצאים בדיכאון ולוקחים תרופות. ונגנבתי על המוזיקה. וגיליתי שלמוזיקה יש צד נסתר סודי שלהרבה אמנויות אחרות אין. הצד הזה קשור למניפולציה העצומה – מלשון טובה – מניפולציה כהשפעה, שיש לגוף, שיש לנפש. התדרים שמופקים על ידי אדם שמנגן ושר יכולים להיות נשאים של כוונות. הכוונות האלה, יש להן גם צד מדעי שלא נרחיב עליו שקשור לתדרים, להדהוד, לכל מיני חוקים פיזיקליים, אבל ניגע בצד הרגשי שבו המוזיקה עושה מניפולציה רגשית עצומה. את מכירה את הצליל שאת שומעת ופתאום את בגיל 15 בלילה בים אוחזת בפעם הראשונה בכף יד של הבחור שלידך? יש לנו מאגר עצום של רגעים כאלה, של זיכרונות של הנשמה האנושית. לא רק של האינדיבידואל אלא של כל המין האנושי. הדאטה שלנו נפתחת חושית, עם ריחות, אבל העומק בא עם צליל. עומק של זיכרון. זיכרון זה תהליך נשמתי.

"הסופים יוצרים מרחב של טראנס, או עיבור בעברית, שבו אפשר להיזכר במהות המקורית שלך. את זה הם עושים עם אמנות. עם כלים אמנותיים. עם מוזיקה, מחול, עם השתתפות בו והתבוננות בו, שזה שני צדדים. כי הסופים מאמינים שיש את האדם הקורא ויש את האדם הכותב. הסופי שואף להיות גם וגם. הוא גם קורא את כתבי הקודש, אבל לא רק כתבי קודש, הוא קורא את קימורי ההרים, הוא קורא את העיניים של אהובתו, אבל הוא גם האדם הכותב, הוא יוצר את סיפור חייו, הוא יוצר את המקדש שיש בו משמעות.

"הרבה פעמים בתור ילד הייתי הולך לבית כנסת ולא הייתי מוצא שם את אלוהים והייתי ממש עצוב. עד שהתחלתי להבין שאני יוצק את אלוהים בבית הכנסת, ולא בית הכנסת יוצק את אלוהים בי. ואת זה למדתי מהסופי. הסופי הוא מיסטיקן. הוא יוצק משמעות איפה שהיא נעלמת על ידי כלים יצירתיים שניתנו לאדם מקדמה דנא כמו שירה. אז הסופי אומר, אם שיר מקרב כך את האדם אל עצמו, אז בוא נשיר את זה. בוא לא ניתן יד לפירוד בין הנושא למושא.

"ג'לאל א-דין רומי מדבר באחד השירים שלו על אדם ששותה יין וגביע הזכוכית עם היין נופל לו מהיד ומתנפץ, וברגע שהגביע מתנפץ היין נשפך על האדמה, אבל מה שמשתחרר מהגביע זה נשימת מנפח הזכוכית. זה אומר שבכל רגע נתון של החיים קיים מלוא הפוטנציאל שנקרא בשפה התיאולוגית אלוהים. הוא לא שייך לאיש. לא לכהן, לא לזקן שלו, להיסטוריה, לא לאמיתות הגדולות ולא לשקרים הנוראיים שאנחנו מספרים לעצמנו ולילדינו. הוא שייך אך ורק למי שבא לגן עדן. למי שמוכן להתרגש. למי שמוכן להיות משוגע. למי שמסתמם בלי סם. רק מכל זה. 
  

פסטיבל הסופים, צילום: זוהר רון



ניאו שאמאן
 
"אני מין סוג של ניאו שאמאן. אני אוהב לפתוח מרחבים שבהם אדם יכול להרגיש מספיק נוח עם גופו, עם נפשו, עם הפצע שלו – כדי להשתנות. אני חולה על השראה.  אני אוהב לקבל השראה מנהג מונית שאני נוסע אתו, ועד שייח סופי שאני פוגש באיסטנבול. אני יונק השראה ואחרי זה אני נותן אותה כמו ציפור לגוזלים – לקהל שלי. שלא תמיד מרשה לעצמו לטייל, לעזוב את חיי היום יום ולצאת למסע. אז האמנות נותנת את המסע הזה. באמנות יש גם צד של פנאן, של אנטרטיימנט, שמוציא את האדם שלא רוצה לעזוב את הכורסא למין מסע של תיירות פנים, והיא גם הילינג. היא גם כוח מרפא אדיר שבין ים האינטרסים שהעולם הרפואי לבש – כל הקטע הזה שמוכרים כל מיני תרופות סתם זה נורא – אז האמנות מקבלת גם מקום תרפויטי מאוד. בכל תרבות המסכים היא מאפשרת לאדם להיות עד לתהליך. כמו שאומרים לילד, 'וואו, אתה יודע שביצה באה מתרנגולת? או שתפוח בא מעץ?' אז גם המבוגר ראוי להיות עד לצליל או לצבע שלא עטוף בניילון אלא נובע מתוך במבוק ומתוך שעות של אימון. אולי זה קשור לאמנות הסופית שניגע בה.

"בתחילת הדרך שלי, בגיל עשרים, מאוד פחדתי מיצירה של מרחב שטוח, אבל היום אני דווקא מאמין, עם הדור החדש שלנו, עם מה שקורה פה בארץ, אני מאמין שדווקא רוחב היריעה מאפשר צלילת עומק אל דור שבו רוב האנשים שצורכים היום תרבות הם אנשים שזזים בין הסטורי לג'וינט הרפואי, שזה שני דברים שהם משני תודעה מאוד מהירים, ואני דווקא כן מגיע משינוי תודעה, מטראנס. אבל שינוי תודעה שנבנה בתהליך שמאפשר גם וגם, ולא או-או. לא התפשרות על איזו שהיא תכלית ערכית ורוחנית ואסתטית שאני נושא בחוויה.

גיל רון שמע, צילום: איתי אליאסי


"יש משהו בין שני הצדדים האלה שמאד מסמל את הדרך הרוחנית שלי שסירבה להיכנע לדת או למסגרת. אני לא אדם דתי, אני גם לא אדם חילוני, ואני לא מרגיש שבאתי משום סיפור מקור. לא מאדם ולא מחווה. אני מאוד אוהב סיפורים, אבל מקורי לא בסיפור. אני חי ומתקיים ונוצר איפה שיש אהבה. אבל לא אהבה הוליוודית או רומנטית סטייל הסיפור המונוגמי של רומא, שהם הפיצו. אני בא מהליכה על קופסת הקלפים, על כל החפיסה. אהבה ללא תנאי, לטבע, לטבע שלי, להפרעות שלי, לאישה שלי, לילדים, ליופי בעולם, למצוא תירוץ וסיבה לכל דבר. ומה שמאפשר לי לחיות את זה זה שבחרתי בדרך הרוחנית שלי מעונג. אני לא מפחד משיגעון. אני לא מפחד מריקוד עד כלות. זה הבית כנסת שלי, לרקוד, לשיר, להיות בסיני ונגמר הזמן ולהישאר עוד שבוע.

"נסעתי עם הילדים להודו לשלושה חודשים. אמרו לי, מה אתם עושים, תיכף אחד בספטמבר! מעוז השפיות. וואלה, נסענו, חזרנו חודש אחרי האחד בספטמבר, וכלום לא קרה. לכמה זמן באנו הנה? מה זה ה-80-70 שנה האלה? צריך להתענג כמה שאפשר. גם ככה יש המון סבל ופירוד בחיים." 
  

מוזיאון אגם, צילום: דור קדמי

יום חמישי, 28 בנובמבר 2019 בשעה 20:30 (כניסה לתצוגת מוזיאון החל מהשעה 19:30) במוזיאון אגם בראשון לציון. מחיר כניסה - 100 ש"ח, תושבי ראשון לציון, סטודנטים ואזרחים ותיקים בהצגת תעודה - 80 ש"ח. להזמנת כרטיסים: 03-5555900

לרכישת כרטיסים