לחופש נולדה
 
לפני שנה ומשהו אירחתי את קורין אלאל בהופעה בקריית אונו, וכשהיא הצטרפה אליי ואל הפרטנר שלי לבמה, קיבלנו שנינו את אחד השיעורים הגדולים שלנו בחופש. קורין התחילה לשיר, נינוחה, מעניקה. ואז תוך כדי פריטה היא הפסיקה, הסתכלה עליי, שאלה אותי משהו שהיא פתאום נזכרה שמאוד מעניין אותה לשאול, אני עניתי, נהייתה שיחה קטנה, ואז היא החזירה אותנו בחזרה לתוך השיר בטבעיות הכי גדולה, וניגנה אותו במהירות שונה לחלוטין מהמהירות של השיר המקורי, אבל המדויקת ביותר לאותו רגע נתון.

אני חושבת שלא כל אמן או אמנית מכירים את המקום הזה של החופש המוחלט, אבל כשעומדים עם קורין על הבמה מבינים באופן מאוד מוחשי מאיפה אפשר להתחיל להיות נדיבים על הבמה, ולעסוק בלהעניק, במקום להרגיש באודישן.

אמנות המופע הוא הנושא של הערב השני בסדרה "קסמו של המקדש החילוני" שמתקיימת במוזיאון תל אביב. בכל אחד מתשעת ערבי הסדרה מפגיש יוסי אורן, עורך ומנחה הסדרה, שני אמנים מתחומי אמנות שונים, הדנים בנושא משותף. ב-10 בדצמבר ייפגשו דרור קרן, מצד התיאטרון, וקורין אלאל, מצד המוזיקה, וידברו על הפנים השונות של אמנות המופע כפי שכל אחד מהם חווה אותה על בימתו שלו. 
 


קורין אלאל, צילום: איתמר כהן, יוקי צלמים


"פעם פחדתי מהקהל"

"הופעה, מבחינתי, זה מצב של להיות במקום אחר", אומרת אלאל. "גם בשבילי, ואני חושבת שגם בשביל הקהל. כי אני יודעת על עצמי שכל שיר שאני שרה, דווקא כזה שנכתב מזמן, יש לו את הכוח היום להביא לי כוח חדש. המילים האלה כל פעם מוצאות אותי במקום אחר, אבל הן מוצאות אותי בחיים של היום. לא של פעם. ובהופעה, אני לא יכולה להגיד לך מתי זה קורה לי, כי זה יוצא לי מאוד אינטואיטיבי ואני נותנת לאינטואיציה שלי לצאת בהופעה, שלא כמו פעם."
איך זה היה פעם?

"פעם לא אהבתי להופיע כשאני רואה את הקהל, כי זה הפחיד אותי. פעם זה היה רק חושך, רק לא לראות. היום, אם אני לא רואה את הקהל אני מבקשת שידליקו את האורות כאילו אנחנו בטיילת וכולנו מוארים. אם אני לא רואה היום את הקהל, את העיניים, את המבטים, אני לא נהנית.

"אני זוכרת הופעות שבהן הייתי מסתכלת על הקהל, והקהל היה מואר קצת, ואני רואה רק את אותה אישה שמסתכלת על השעון לראות מתי זה נגמר. אני רואה את כל הקהל - והמבט שלי נתקע עליה. ואני מנסה להזיז את המבט לאנשים אחרים, כי כשאת רואה אדם מחייך כשאת מופיעה זה נותן כוח. אבל אם את רואה אדם מסתכל על השעון זה מוריד אותך. אז אני כל הזמן מחפשת לברוח ממנה, אבל העיניים שלי כל הזמן חזרו אליה. ואז הבנתי שאני לא רוצה לראות. עדיף לי לראות כלום. ואז לא ראיתי כלום.

"היום אם אני רואה אישה שמסתכלת על השעון אני מחייכת לעצמי. אני לא כועסת עליה. אולי היא רוצה להסתכל על השעון, מה אכפת לי. אם אני רואה אדם מפהק, שפעם הייתי בטוחה שזה נוראי, שהאדם משתעמם – היום אני יכולה להגיד לך במיליון אחוז שהוא לוקח אוויר. שזה כן מעניין אותו, והוא לוקח אוויר ושואף עמוק. גם אני, כשאני על הבמה, אם אני לא מפהקת אני לא יכולה לשיר. אני חייבת לפהק. בגלל זה אני יודעת שזה אוויר. זה לא משעמום. גם כשעושים כל מיני תרגילים של להירגע, את נושמת עמוק, ואז בעצם את מפהקת, כי הגוף שלך נרגע לרגע. וככה אני מרגישה היום. זה מה שאני רוצה."

"לא. לא חושבים על כלום. אני הבנתי, קודם כל, שאני אוהבת את הדבר הזה. שאני לא סובלת ממנו. שאני צריכה לפגוש אנשים שבאים לשמוע. זה לא הפחד הזה של 'אמאלה!' אם אני אטעה. אז אני אטעה. פעם היינו עושות 'אוי ואבוי!'. היום לא. אם אני טועה אז אני טועה."

זו קבלה עצמית בעצם

"זה לא קבלה עצמית. זה לרצות שהזרימה תמשיך לזרום בלי שאני אפריע לה. כי הקהל לא מרגיש אם טעיתי במילה או שתיים. הקהל ירגיש אם עשיתי פרצוף שאני מבואסת."

שזה בול אני...

"הופעה, מבחינתי, זה ריכוז אנרגיה שמביא לטרנספורמציה של הרגע. הריכוז הזה הוא כמו מנוע. הוא מניע את המילים שבתוכי ואת המוזיקה שבתוכי לבקוע. בגלל שעשיתי דרך והקהל כבר מכיר אותי ואני לא אמן חדש, שאת יודעת, בהתחלה היינו מופיעות והיו מסתכלים עלינו ומה ומי ומו. היום הקהל יודע את מה שהוא פוגש, אז האוזניים שלו והעיניים שלו חוות את מה שיוצא מהאנרגיה שלי.

"פעם לא הייתי מעזה לעלות לבמה בלי סדר הופעה. בעשר השנים האחרונות אני עולה לבמה, ורק עם האינטואיציה אני עוברת משיר לשיר. דרך סיפור שבא לי לספר באותו רגע, או דרך משהו שאני רואה בקהל שמדליק אצלי סיפור או מזכיר לי שיר. אני נותנת למרחב של הרגע המיוחד הזה שבו אנחנו כאילו עוברים למקום אחר, אני נותנת לו לדבר איתי. אני מנסה לראות מה קורה באולם. זה לא רק מה שיוצא ממני."

קורין אלאל, צילום: איתמר כהן - יוקי צלמים



"רוצה שדרור קרן ילמד אותי להיות שחקנית"
 
דרור קרן שיהיה איתך בשיחה במוזיאון הוא שחקן. יצא לך פעם לעמוד על במה כשחקנית?

"כשהייתי בקייטנה לחובבי אמנות בגיל 16 שיחקתי צ'כוב ואהבתי את זה, אבל הלכתי על המוזיקה."

החופש של השחקן על הבמה קצת מוגבל יותר

נכון, כי יש לך במאי ושחקנים ותזמון ואם את לא עושה את שלך בזמן אז אני לא אדע מה להגיד ומתי. עם שחקנים זה בעיה. יש גבול. את לא יכולה להביא את השחקנים לבמה ולהגיד, 'תעוף על הנושא'. צריך סדר. זה לא אותו חופש. אני יכולה להגיד לך שאם אני מופיעה עם הרכב גדול אני כן עובדת עם רשימת שירים. אבל עם הרכב שלי שמכיר אותי, אני עולה בלי רשימה."

דרור קרן, סוס אחד נכנס לבר, צילום: ז'ראר אלון



יש משהו שמסקרן אותך לשאול את דרור במפגש הזה, על היחס שלו לאמנות המופע?

"כן. שילמד אותי להיות שחקנית..."

כן? זה משהו שאת פתוחה אליו? זה מעניין אותך?

"כן. כי אין לי פחד יותר, את מבינה, אין לי את הפחד המביש הזה שהיה. בא לי לעשות דברים שאני לא רגילה לעשות. כמו שאני עושה DJ, לומדת דברים במוזיקה אלקטרונית, או הולכת לעשות עכשיו קורס של מוזיקה למשחקי מחשב, או לומדת סקיפר. עברתי מבחן השבוע אז אני גאה."

זה כאילו למדת עם השנים פשוט לסמוך על עצמך?

"לא על עצמי אלא על הסיטואציה. זה לא שלא סמכתי, אלא שפחדתי מהסיטואציה. היום, אם אני יוצאת לים, אני לא מפחדת מהים. זה משהו מטורף." 
 



קורין אלאל, צילום: איתמר כהן - יוקי צלמים



הדרת נשים בארה"ב
 
יש איזו הופעה שאת זוכרת ממנה דברים שהיו פחות התענוג הזה שאת מתארת?

"כן. אני חלק מקבוצה שנקראת 'גשר למנהיגות'. משהו שעשו כמה אנשים טובים בארץ. זה הולך וגדל, ואני הייתי בקבוצה הראשונה. המטרה שלהם זה לחפש פתרונות בין הדתיים לחילוניים, או בין היהודים בארץ ליהודים בארה"ב, שזה אותו דבר. אז נסענו לשליחות כזאת לארה"ב, לניו יורק, והיינו עשרה ימים בכל מיני פגישות. זה היה לפני שטראמפ עלה, ממש על השנייה שכולם היו בטוחים שהזוכה תהיה מדאם קלינטון, לפני ארבע שנים בערך.

"וזה היה מסע שעשינו מקבוצה כזאת של יהודים לקבוצה כזאת של יהודים, מכל הסוגים של היהדות, האורתודוכסים, הרפורמים, כל הקבוצות. נפגשנו איתם, וערב אחד הייתי אמורה לשיר והבאתי איתי גיטרה לכבוד הערב הזה, והייתי צריכה לשיר שני שירים וגם להגיש מתנה למישהו - ככה היינו עושים כל פעם שהיינו פוגשים קבוצה, נותנים מתנה.

"עליתי לבמה והתחלתי לשיר, נגיד את 'זן נדיר', ואחרי בית אחד של השיר עשיתי את הפזמון, ואחרי סוף הפזמון הפסקתי אותו. ואז עברתי לשיר השני, נגיד 'אנטארטיקה', התחלתי לשיר, הגעתי לפזמון, ולא יכולתי להמשיך. הפסקתי אותו. אמרתי 'תודה רבה' והגשתי את הפרס, ולא סיפרתי לאף אחד שהתבאסתי.

"כשחזרנו לארץ, היה לנו מפגש של כל הקבוצה, והתבקשנו, כל אחד, לספר על משהו חשוב שקרה לו. היו על הרצפה תמונות, כל אחד לקח תמונה והיה צריך להגיד למה דווקא התמונה הזאת עשתה לו את זה. אז היו כמובן דתיים אתנו, אנשים מדהימים שהכרתי ופיתחנו יחסים ממש טובים. אחד מהם לקח תמונה שלי שאני עם הגיטרה, באותו ערב שהופעתי, ואני ככה די המומה שהוא לוקח את התמונה שלי דווקא, איש דתי. הוא לקח את התמונה, קם, ואומר, 'אני רוצה לבקש סליחה מקורין'. ואז הוא פונה אליי והוא אומר לי, 'אנחנו דיברנו בזמן שהופעת, כי אסור היה לנו להקשיב לך, כי אנחנו דתיים'."

ורק אז פתאום הבנת מה ביאס אותך כל כך באותה הופעה?

"כן. אבל לקח לי מלא חודשים להבין את כל הקטע הזה שאי אפשר לשיר לגברים. לא ידעתי את זה בכלל. אם הייתי מודעת לזה הייתי רואה שיש שם הרבה דתיים ואומרת, 'אתם בטוחים שאני יכולה לשיר?', או משהו כזה."

אבל עד אותו מפגש לא הבנת בעצם למה את לא מצליחה להמשיך את השירים

"באותו הרגע לא ידעתי כלום. רק ידעתי שהפה שלי נסגר."

איפה יותר נוח לך, באולפן או על במה?

"גם וגם. זה כמו שתגידי מה את יותר אוהבת, לאכול או לישון."

בערב במוזיאון תל אביב גם תשירי?

"אולי. אני אביא את הגיטרה איתי." 
 



המפגש בין קורין אלאל לדרור קרן במסגרת הסדרה "קסם המקדש החילוני" במוזיאון תל אביב תתקיים ביום שלישי, 10 בדצמבר בשעה 19:00. שאר המפגשים יתקיימו בימי שלישי בשעה 19:00. להזמנות:  03-6077070