לקהל שיגיע לקונצרט התזמורת הקאמרית הישראלית "מחיצה" במוזיאון תל אביב, צפויה חוויה חדשה. חלקה גלומה בהופעתו של הפסנתרן והמלחין גיא מינטוס, בן בית בתחומי הקלאסי, הג'אז והמוזיקה בכלל, ובחלקה - שתי היצירות לתזמורת שיושמעו בקונצרט, מוצרט - סימפוניה 41 (יופיטר) ובארבר - אדג'יו לכלי מיתר, יגיעו לאוזני ועיני הקהל בדרך לחלוטין לא צפויה, שעליה אחראיות אמנית הפרפורמנס והכנרת מורן ויקטוריה סבג ואוצרת המופע דנה גילרמן.
 
קונצרט בתיבה אקוסטית

"כבר כשבע שנים אני מנסה בעבודות שונות לחבר בין שני העולמות - עולם המוזיקה הקלאסית והעולם החזותי," מספרת סבג. "וגם כאן אני מנסה לשבור את כל הקירות שבין הבמה לאולם, את האופן שבו אנחנו צופים בקונצרט. הניסיון הזה ממשיך ניסיון קודם שהיה בלובליאנה, סלובניה במסגרת רזידנסי, שם ניסיתי לגרום לאנשים להיכנס לתוך האזור של התזמורת, פנים אל פנים מול הנגנים. אנשים ישבו מול הנגנים ממש כמו שאתה יושב מולי כעת, כשהתכנית הייתה תכנית קונצרט רגילה." 
 


מחיצה, מקור: אתר התזמורת הקאמרית הישראלית

איך בנית את המופע?
 
"המבנה שבו התקיים האירוע היה עטוף כולו בבד והיה מעין תיבת תהודה, כשאנשים מחוץ לתיבה יכלו לצפות ולשמוע את מה שקורה בפנים. גם כאן במוזיאון תל אביב הקהל מוזמן לחוות את הפרפורמנס גם מבחוץ וגם מבפנים."
 
 זו הסיבה שבצילום שראיתי את גוש המושבים המרכזי מכוסה בבד?
 
"בינתיים החלטנו לוותר על הגוש האמצעי וכל הפעילות תתקיים על הבמה. בתוך הבד יהיו הנגנים והקהל, כשרק הראשים יכולים לצאת החוצה."
 
מה זה עושה לאקוסטיקה של המקום?
 
"חשבנו שהבד יוריד את הסאונד אבל באופן די מפתיע בחלקים מסוימים נוכחות הבד דווקא מגבירה את הסאונד. כלומר מחוץ לבד הצליל נשמע מוגבר. כמובן שהסאונד משתנה כי תלוי איפה אתה נמצא, בתיבה האקוסטית הזאת יש כל מיני נקודות שמזמנות חוויות שונות. לבמה עצמה ולרצפת הבמה יש כמובן תפקיד ביצירת הסאונד, וגם התזמורת נכנסת לעבודת סאונד. האנשים מוזמנים להוציא את הראש מתוך הבד כמו שהיה בתכנון הראשוני כשחשבנו לכסות את המושבים באולם בבד."
 
"חשוב להדגיש," אומרת דנה גילרמן, "שכל נגני התזמורת הקאמרית יהיו על הבמה ואנשים יוזמנו להקשיב למוזיקה בכל דרך או שהם יהיו מכוסים בבד או שהראשים שלהם יהיו מחוץ לבד. לטוב ולרע, האישיו זה הבד."
 
איך נבחר סוג הבד?
 
"זה סוג של לייקרה בצבע גוף, בד שאפשר למתוח אותו והוא יכול להיות מאוורר כדי שלא יהיה כבד מדי. אנחנו מאפשרים לקהל להשתעל ואפילו לצרוך את הטלפון."


מחיצה, מקור: אתר התזמורת הקאמרית הישראלית


"אנחנו חיות ויוצרות ביחד"

הייתה לכן יד בבחירת היצירות?
 
"בוודאי, היו הרבה מאוד דיונים בנושא הזה כי הוא מאוד ראשוני וניסיוני וצריך לחבר בין האמנות החזותית לבין התזמורת והיחס שלה למוזיקה, כלומר שהתזמורת תמשיך לשמר את הכבוד ואת ה'אני מאמין' של הנגנים. וכמובן הפחד מפני השינוי, הפחד שהבד יכול לפגוע ביכולתם לנגן. תהליך השחרור מן הדפוסים הקיימים של התזמורת לוקח זמן. וגם לנו לשתינו לקח זמן. באנו עם ידע מאוד ברור של מה אנחנו רוצות".
 
איך אתן מתחלקות באחריות?
 
"רשמית דנה היא האוצרת ואני בעלת הרעיון אבל למעשה אנחנו שותפות מלאות בכל. כמו בחיים, אנחנו חיות ביחד ואנחנו באמנות ביחד. כל הדיבורים מהבוקר עד הערב ומרגע שנולד הרעיון ועד שהוא יבוצע - אנחנו חיות אותו ביחד."
 
אז איך נבחרות היצירות?
 
"כאן שוב חוזר עניין הבד. כשלעצמו הוא רך וקל אבל יש לו המון משקל כשאתה מניח אותו על התזמורת. הבד הוא למעשה מחיצה כפולה. מצד אחד הוא מאפשר למאזין לשבת מול הנגן, אבל בה בעת הוא מפריע לנגן כי צריך לאפשר לו מרחב נגינה. צריך לזכור את הרצון של הנגנים לנגן הכי יפה, הכי נכון והכי קוהרנטי, למרות הקושי. הבד יצר המון מגבלות, אז  חשבנו על כלים שיכולים לנגן בתוך הבד מבלי לצאת ממנו." 
 


דנה גילרמן ומורן סבגר, צילום: מירי שמיר

שאני אבין, אתן מבקשות מנגן התזמורת שיישב מתחת לבד ויחזיק כלי שאולי חייב להיות מחוץ לבד, וכמובן שהוא יצטרך לנגן בעל פה כי בינו ובין עמוד התווים יחצוץ הבד. מה קורה למשל לנגן כלי קשת, הרי בכל בתנועה שלו הקשת תינעץ בבד?
 
"בהתחלה חיפשנו יצירות לפי סוגי הכלים. כלים שניתן לנגן עליהם מבלי להוציא אותם מתוך הבד. בשלב הראשון ביטלנו כינורות, ויולות וצ'לות חיפשנו יצירות שבהן לא מנגנים בקשת. המבחר צומצם באחוזים ניכרים."
 
אז עם מה נשארתן?
 
"נשאר הרבה כי צריך גם לנגן ללא תווים. היו הרבה ויכוחים של כן ולא ובסופו של דבר הגענו למסקנה שהפרויקט בלתי אפשרי. ואז החלטנו לפתוח את היריעה ולחשוב מחדש."  
  

דנה גילרמן, צילום: מירי שמיר

מסלול רצוף מכשולים  
 
"זה הפרויקט הכי מורכב שלקחתי בו חלק," אומרת גילרמן, "הכי מורכב שהתזמורת לקחה בו חלק ומורן מנגד היא כולה בסוג של הזיה. לכן היא יכלה להיצמד לרעיון מבלי להישבר תוך כדי, כי היו המון נקודת משבר בכל שלב."  "כרגע, בוורסיה שעכשיו הפרויקט נמצא," אומרת סבג, "אנחנו נאפשר לבד להכיל את כל הכלים, גם אם זה ידרוש מכלים מסוימים להיות מעל לבד."
 
זה לא יהיה אוהל?
 
"לא אוהל במובן הרגיל אלא אוהל שיאפשר יציאות החוצה ממנו. תוך כדי התהליך התזמורת הבינה שהיא תצטרך להתפשר וגם לנו היה ברור שנצטרך להתפשר. חלק מן התהליך היה להבין מול מי אנחנו עובדות בתזמורת. בהתחלה מול ההנהלה ואחר כך מול הנגנים ורק לבסוף מול המנצח אריאל צוקרמן שאהב את הרעיון מן ההתחלה, ואז הדברים החלו לקרות."
 
מה הייתה התגובה הראשונה שלו?             
 
"הוא מאוד אהב וסמך על כולם, ולכן זה קורה. אלא שרוב הזמן הוא לא בארץ וההתנהלות מול התזמורת הייתה מורכבת. אני חושבת שלא דיברנו באותה שפה. לקח לנו זמן להבין את זה. זה גם שונה מעבודה עם קבוצות שמתורגלות במוזיקה עכשווית. למעשה התחלנו את הפרויקט הזה עם בנצי שירה, חודשיים לפני שהוא נפטר. כשבנצי היה בתזמורת הגשנו את הבקשות ביחד למפעל הפיס ולמשרד התרבות - זאת אומרת הייתה כבר חתונה בין השני הצדדים ואחרי החתונה צריך ללמוד לחיות ביחד. זה לקח הרבה מאוד זמן. חלק משמעותי בתהליך היה לחבר בינינו לבין הרצון והיכולות שלהם. ואז מצד אחד זה היה מסלול רצוף מכשולים ומצד שני התהליך יצר המון דברים מעניינים ומורכבים. זו דרך מאוד ניסיונית ומעניינת."  


אריאל צוקרמן, צילום: מקסים ריידר
 
השדה המגנטי של המוזיקה
 
מה אתן רוצות להראות, להוכיח או להשיג?
 
"ברמה האישית שלי," אומרת סבג, "זה מחזיר אותי אחורנית לדברים שסיקרנו אותי כשהייתי ילדה. אני חושבת שאחד הדברים שהכי ריתקו ועדיין מרתקים אותי הוא איך זה מרגיש לנגן עם תזמורת מהבמה. איך המוזיקה מרגישה משם. איך זה לשכב על במה ולשמוע קונצרט ולראות את הכלים משם. הבמה היא כאילו קודש הקודשים לשם נכנסים רק הנגנים והמנצח ולעתים רחוקות זמרים שיש להם הפריבילגיה להופיע עם תזמורת. איזה שדה מגנטי קורה שם, איך מתנהגים האינדיבידואלים בקבוצה הזאת.
 
"דבר שני, מתוך המקום שלי כמוזיקאית וכקלסיקאית, אנחנו עובדים בתוך מפעל המתפקד כגוף גדול בקדמת במה. באחת העבודות כשעשינו את הניסוי ראינו איך האינדיבידואלים מטשטשים את הזהות האישית שלהם ופתאום כאן בתוך הפרויקט ניתנה לנגנים ההזדמנות להתבונן בעצמם. את הסיפור שהנגן מעביר אנחנו לא באמת תופסים.
 
"בעולם שבו הכל גלוי, מתועד ומצולם יש בעבודת הנגנים בתזמורת משהו מסתורי והנגנים בלובליאנה למשל נחשפו אליו לאחר שהפרויקט כולו עלה לאתר שלהם. בכלל, מאז שהקונצרטים מתועדים במצלמות אנחנו מסתכלים על הנגנים בצורה אחרת. כאן אנחנו מעבר למצלמה, ישיבה ליד נגן במרחק נגיעה גורמת לך פיזית לחוות את המוזיקה בדרך שבה לא חווית בעבר.
 
"כשאתה יושב באולם או בצד התזמורת אתה כאילו רואה חתך. והנה כאן כשהם כולם מכוסים בבד אתה רואה את העולם כאילו שצפית בילד שעולה מתחת לחצאית. זה כמו לראות עולם שמתחת למים ומעליהם. מתחת לבד הגופים של הנגנים ומעליו הראשים שלהם."
 

מורן סבג, צילום: מירי שמיר

"התזמורת היא פסל רך"
 
 
מה חזק יותר, החוויה האקוסטית או הויזואלית?
 
"החוויה היא ויזואלית ואקוסטית באותה מידה."
 
אז אתן הצעתן את התכנית לתזמורת?
 
"כן. גיא מינטוס פותח באלתור על הפסנתר ומאפשר לנגנים להצטרף ולבקוע. ננגן עוד את האדג'ו למיתרים של סמואל בארבר ואחרי זה הסימפוניה מס' 41 של מוצרט. למעשה המופע יהיה גם סוג של חזרה גנרלית, כי המנצח אריאל צוקרמן יוכל לעצור אותם ולומר להם בוא ונעשה את הקטע שוב. מצד שני היה חשוב שהיצירות תהיינה מוכרות לנגנים כדי שההתמודדות עם המוזיקה בתנאים אחרים לא תהיה קשה מדי, ובמקביל גם לקהל לא רוצים להשמיע יצירה חדשה כדי שהוא יוכל לחוש ביסוד הפלסטי. התזמורת לצורך העניין היא מעין פסל רך שהופכת לחומר בעיני המתבונן הצופה."
 
זה ייראה כמו חזרה גנרלית?
 
"זה יתנהג כמו חזרה גנרלית כדי לאפשר לנו גמישות. לעצור, לאפשר למשל לדפדף בתנאים הקשים מול הבד." 
 

גיא מינטוס, צילום: William Coupon

חשבתם להעמיד ליד כל נגן מדפדף?
 
"זה בהחלט עלה אבל פיזית אין מקום על הבמה להעמיד או להושיב מדפדף ליד כל נגן. בסופו של דבר הפרפורמנס הוא בין הנגנים לקהל. אני חייבת לומר שכל המיזם הוא עדיין בתהליך, חשוב שמי שיגיע ידע שהוא בא לפרפורמנס ולא לקונצרט. האירוע יקרה במקום, במפגש בין הנגנים, הכלים הקהל והבד."
 
מה קרה בלובליאנה?
 
"מורן שהתה שם כמה חודשים והרעיון נולד במקום", משחזרת גילרמן. "היה חורף. עטפנו בניין בחומר שכאשר מותחים אותו הוא מתפקד כממברנה של תוף. כל התזמורת ניגנה את היצירה הראשונה מבפנים החוצה. ביצירה הראשונה הקהל לא נכנס. החומר, הבד עצמו, הגביר את הסאונד בעוצמה מירבית ללא כל אמצעי הגברה אלקטרוניים. אנשים יכלו לגעת בחומר. ביצירה השנייה אנשים נכנסו מתוך השלג והתיישבו מול הנגנים. היו כסאות. המקום אתגר אותנו. האירוע התקיים בבניין לשימור שאי אפשר לגעת בו מבפנים. אסור לקדוח חור למשל. גם את המרכיב הזה היה צורך להביא בחשבון. מה שקרה הוא שהקהל הרגיש את האוויר של התזמורת מבחוץ ואחר כך מבפנים."
 
מה קורה בחזרות?
 
"זה לא פשוט. נגנים הם כידוע אנשים מאוד עסוקים, והנה כאן הם צריכים להתמודד עם משהו חדש כי הבד הוא עוד כלי מבחינתם. כל חזרה מציבה בפניהם עוד ועוד אתגרים ומעורבים כאן הרבה חששות."



הקאמרית הישראלית, צילום: Michael Pavia
 
תשתית לחוויה אחרת 
 
הנגנים מאותגרים חיובית?
 
"שאלה טובה. זה מאוד טריקי. מצד אחד זה לא נעשה אף פעם קודם, והם מוכנים להתנסות אבל מעצם המחשבה שהבד והניסוי יפגע להם בניקיון הצליל הם מתחילים לפתח שנאה כלפי הרעיון. יש כאן יחס של אהבה שנאה."
 
מצד שני יתכן שהדרך שבה הבד יחזיר לנגנים את הסאונד של עצמם הוא משהו חדש
 
"שהם יכולים לאהוב ולשנוא באותה מידה. בסלובניה בשיחות עלה העניין שבתזמורת כולם מחפים על כולם. אם מישהו פספס תיבה או צליל אז לא נורא, האחרים נמצאים כאן כדי להגן עליו. כאן עם הבד אתה שובר את הגוש המלוכד, הנגנים נכנסים לעולם אחר. גם קשר העין עם המנצח מתעוות. זו חוויה מפתיעה לכולם באותה מידה."
 
אז אולי זה בכלל מיותר?
 
"אנחנו בסך הכל בודקים את היחס בין שתי האמנויות. עבודה דומה בקנה מידה קטן הרבה יותר של אמנית מלטביה בביאנלה בוונציה הצליחה לעורר חשיבה מחדש וזה מה שאנחנו מנסות לעשות כאן. היו הרבה קונפליקטים, הנגנים באו בגישה של למה אתן לא מבינות שאתן מפריעות לנו, מקשות עלינו, פוגעות לנו בכלים - שזה הכי קדוש. היה אוסף תגובות מדהימות. למעשה מה שיקרה כאן הוא ניסיון נוסף בהפגשת האמנות הפלסטית והמוזיקה. עם עד עכשיו החיבור היה חיצוני צורני. הפעם אנחנו מנסות לגעת בחיבור התוכני."       
 
עם איזו חוויה אני אמור לצאת מן הפרפורמנס הזה?
 
"השאיפה שלנו שתהיה חוויה אינטימית-אינדיבידואלית חזקה וגם חוויה קיבוצית חזקה. שמשהו ישתבש לך בתפיסה של איך אני שומע קונצרט", אומרת גילרמן וסבג מוסיפה, "אתה תוכל לקום, ללכת, לרדת לאולם, לחזור לבמה. הפוטנציאל של המקום, הבמה של אולם רקנאטי, מאפשר חוויה לכמאתיים איש. כלומר מה שיקרה הוא תזמורת עומדת, קהל קם, מתנועע, משנה מקום ותהיה כמובן הפסקה, שהנגנים צריכים אותה יותר מכולם.
 
"בסך הכל המופע בודק מה יכול לקרות אם אותם דפוסי התנהגות של קונצרטים מן העבר היו נעלמים. לקהל מותר לקום, ללכת, לרשרש עם נייר הסוכריות, להתעסק בסמארטפון. אפילו לשמוע את המוזיקה כשמישהו הולך ליד התזמורת - מה זה עושה לך כמאזין? נראה לי שאנחנו מניחים תשתית לחוויה אחרת."

מורן סבג, צילום: מירי שמיר


24 בדצמבר, 20:30, מוזיאון תל אביב. להזמנת כרטיסים