"מה שחשוב זו האיכות"
 
ב-22 בינואר ייפתח פסטיבל אילת הבינלאומי ה-15 למוזיקה קאמרית לארבעה ימים של קונצרטים מגוונים עם סולנים, הרכבים קאמריים ותזמורות מרחבי העולם. להמלצות על הפסטיבל
 
"הפסטיבל הזה", אומר ליאוניד רוזנברג, מיייסדו של הפסטיבל ומנהלו האמנותי עד היום, "אינו פסטיבל מסחרי. חשוב שהוא יצליח מסחרית אבל לי, שרואה את עצמי כמורה של הפסטיבל חשובה האיכות. לא משנה אם מי שיקשיבו הם תלמידים שלי מן הקונסרבטוריון כאן באילת או קהל מכאן או מחוץ לעיר, יש לנו מורשת ואנחנו צריכים להביא אותה לאנשים."
 
גם השנה כולל 16 מופעים, רובם הגדול קונצרטים קאמריים ובהם גם קונצרטים תזמורתיים ומופע מחול. 
 
 


"שיניתי הכל מן היסוד"
 
את הרעיון להקים בעיר פסטיבל העלה רוזנברג לראשונה זמן קצר לאחר שמונה כמנהל הקונסרבטוריון העירוני באילת. "כשהגעתי לאילת הקונסרבטוריון היה מקום מוזנח ללא מחסן כלים", הוא משחזר. "מבחר הכלים שניתן היה ללמוד כאן היה מאוד מצומצם. פעלה כאן תזמורת טיילת בחסות משרד הקליטה, גוף מוזיקלי שאורך חייו מוקצב מראש ומותנה בהעברות כספים שנמשכו שלוש שנים בלבד, וכששלחו לכאן עולים חדשים מרוסיה הם חשבו שכך נראה החינוך המוזיקלי  בישראל. כשהגעתי נאלצתי לשנות הכל מן היסוד."
 
מה למשל?
 
"בעיקר מנטליות של מורים, של תלמידים ושל הורים. בכלל, איך אתה יכול ללמד ילד לנגן בצ'לו או בקרן כשהוא מעולם לא ראה מישהו מנגן בכלי הזה ולא היה אפילו בקונצרט? עלה לי הרעיון שמה שצריך לעשות כאן זה פסטיבל מוזיקה,  ופסטיבל חורף באילת נשמע לי רעיון טוב מבחינת מזג האוויר ובתי המלון. התחלתי לדבר עם התושבים, בעיקר עם קבוצה שפנתה אלי לקבל הרצאות במוזיקה. 
 
"יום אחד באה אלי אנייס ברווט, תושבת העיר, ואמרה לי: 'יש לך מממן לחמש שנים. תקבל כל שנה מאה אלף יורו מקרן בהולנד'. עם הנדוניה הזאת הגעתי לעיריית אילת וביקשתי סיוע, וכך התחלתי את הפסטיבל. היום הקונסרבטוריון האילתי גאה בבוגרים שסיימו את לימודי האקדמיות ברחבי הארץ. הם מספרים לי שמה ששינה להם את היחס למוזיקה היה הפסטיבל." 
 


תזמורת הדיסוננסים מקור אתר הפסטיבל



העילוי במתמטיקה הפך לכנר  
 
רוזנברג עלה לישראל בשנת 1977 מדוּשַמבֵּיי, בירת טג'יקיסטן. "נולדתי  בבסרביה, איזור בין רומניה לאוקראינה, והוריי חיפשו בשנים שלאחר המלחמה את אח של אימא שנעלם. בסופו של דבר הוא התגלה בטורקמניסטן, ואנחנו הגענו אחריו לאזור הזה של ברית המועצות והתמקמנו שם. הדוד שלי לא שרד זמן רב. הוא נהרג מפגיעת פגז."
 
אז התגוררת בין הטג'יקים?
 
"העיר הייתה מיושבת בבני עמים שונים. בכיתה שלי בבית ספר היו רוסים, ליטאים, אוקראינים, גרמנים, יהודים ומעט מאוד טג'יקים."
 
ואיך הגעת למוזיקה?
 
"סיפור מורכב. כתלמיד נחשבתי לכישרון גדול במתמטיקה והייתי גם צייר לא רע. אבל כשהייתי בין 12 וחצי, אבי נשלח לכלא בשל נקמה אישית של יריב בחברה כלכלית שאותה ניהל. אחרי שנתיים וחצי הוא זוכה, אבל באותו זמן היינו די עניים. אחד המורים הציע לי להגיש מועמדות למלגה במכללה למוזיקה, ובגיל 14 התקבלתי. הכלי שלי היה כינור."
 
מי היו המורים שלך?
 
"שמו האמיתי של המורה שלי היה יעקב יודוביץ זמל.  אבל הוא כינה את עצמו בשם רוסי. הוא עצמו היה תלמיד של סרגיי קורגואב ואובנס נלבדחאין שהיה אסיסטנט של ליאופולד אואר הידוע. נלבדחאין הציע לי לרכוש את הכינור שלו באלף רובלים, אז התחלתי לעבוד ככנר בתזמורת מקומית תמורת 90 רובלים בחודש ואחרי כשנה הכינור היה שלי."
 
ואז כבר התאהבת במוזיקה?
 
"עדיין לא הייתי בטוח שזה הכיוון שלי. בסוף הלימודים התקיימו בחינות לאקדמיה בטשקנט, בירת אזרביג'אן. נבחנתי והתקבלתי, וכבר לא התחשק לי לחזור לבחינות במתמטיקה באוניברסיטה שהתקיימו חודש מאוחר יותר. נשארתי במוזיקה. אחרי הלימודים חזרתי לדושמביי לעבוד ותוך זמן קצר  נישאתי ונולד לי ילד. שש שנים אחר כך הגענו לישראל." 


ליאוניד רוזנברג, צילום: שרה דה ברנרדיניס



מגני תקווה לפסטיבל בקליפורניה
 
מה חיכה לך כאן?  
 
"כל חיי לא יכולתי להרשות לעצמי שלא לעבוד, וזה המשיך גם כאן. המשרה הראשונה שלי הייתה נגן בתזמורת נתניה שבראשה עמד סם לואיס. התזמורת עשתה הכל – קונצרטים, הופעות בהצגות, במופעי בלט ובמחזות זמר. אבל מאחר שלא אהבתי לנגן בתזמורת התחלתי ללמוד עברית וברגע שהשתלטתי עליה התחלתי ללמד.
 
"לפני שהגעתי לישראל למדתי לנגן גם בגיטרה ובזכותה הכרתי כאן את נגן הגיטרה, המורה והזמר מישה אפלבאום שעזר לי. הכנתי תלמידים לבגרות בגיטרה ובעיקר לימדתי כינור. היו לי באותם שנים 49 תלמידים בארבעה קונסרבטוריונים שונים. אחד מהם היה הקונסרבטוריון של גני תקווה, שכעבור זמן קצר התפנתה בו משרת המנהל. ראיתי שאיש לא ניגש למכרז, אז ניגשתי והתקבלתי. עבדתי שם 12 שנים. התזמורת של גני תקווה הייתה בשנים האלה אחת משלוש תזמורות הקונסרבטוריונים המובילות בישראל, לצד תל אביב וירושלים.
 
"יום אחד הגיע לישראל אדוארד שמידר, חברי לספסל הלימודים בדושמביי, כאורח האקדמיה בתל אביב. שמידר, שהחליף בשעתו את יאשה חפץ באוניברסיטה בלוס אנג'לס, בא מארה"ב ללמד כיתות אמן. הוא שמע את התזמורת שלנו, התרשם, וארגן לנו השתתפות בפסטיבל המוזיקה באיידלווילד בקליפורניה, שהיה אחד הפסטיבלים החשובים לצד אספן וטנגלווד. כשהגעתי לשם הצעתי להדריך את קבוצת הכינורות בתזמורת הענקית שהייתה להם.   המשכתי עם זה 11 שנים, עד שהרגשתי שהנסיעות השנתיות והוויתור על חופשת הקיץ סוחטים אותי והפסקתי, שנה לפני שהפסטיבל באילת נולד." 


 
"גרגייב ניסה להכשיל אותנו"
 
באילת היו עוד פסטיבלי מוזיקה, כולל הפסטיבל שניהל ולרי גרגייב. מה ייחד אתכם? 
 
"לפסטיבלים האלה לא הייתה השפעה ישירה על החינוך המוזיקלי. זה נכון גם  לגבי הפסטיבל שניהל ולרי גרגייב. נכון שהוא הביא תיירות לעיר אבל בסך הכל הנגנים מרוסיה התייחסו לשהות באילת כאל נופש ויכולת לראות נגנים מנמנמים על הבמה באופרה רוסית שנמשכה יותר משלוש שעות. ברוב הקונצרטים התחושה הייתה של חלטורה של התזמורת מסנט פטרבורג. מועדי הפסטיבלים של גרגייב ושלי היו שונים, אבל הם החליטו להרוס את הפסטיבל שלי ובשנה אחת קבעו את מועדי הפסטיבל של גרגייב בדיוק באותם ימים שהפסטיבל שלי התקיים ואז ניסו ללחוץ עלי להחליף את התאריך. כמובן שסירבתי, ובאותה השנה  אנשים שהגיעו לאילת לפסטיבל של גרגייב קפצו בין הקונצרטים גם אלינו וככה הפסטיבל שלנו קיבל דחיפה."
 
מה הקו האמנותי שמנחה את הפסטיבל?
 
"איכות. כל שנה אנחנו עושים הערכת מצב מחודשת, כי שנה אחת יכולה להיות נפלאה והשנה שאחריה גרועה. לא כל מה שאני רוצה להוציא אל הפועל מצליח, אבל אנחנו מוצאים דרכים. כשרציתי להביא ארצה את תזמורת גוסטב מאהלר, למשל, ידעתי שאני פועל ללא הגיון כי אין לי תקציב בשבילם. כשהסברתי להם שלא אוכל לשלם הרבה הם מצאו פתרון – מימנו את הטיסה בעצמם ופיצלו את הקונצרט לשניים - כלי קשת וכלי נשיפה – כשאנחנו משלמים רק על קונצרט אחד. בדרכים כאלה הצלחנו להביא את תזמורת הבארוק של פרייבורג ואת קונצ'רטו קלן.
 
"מה שרציתי הוא לבנות לנו מוניטין שיביא קהל של אוהבי מוזיקה מכל הארץ, לא רק מאילת. רציתי שיגיעו לכאן בידיעה שמה שהם ישמעו כאן אין בשום מקום אחר בישראל. עם השנים הפסטיבל התמתג וכיום יודעים שהוא משווק איכות." 



שלישיית בוש צילום: קאופו קיקאס 
 
"בטהובן מוכיח שיש אלוהים"
 
הפרסום שלכם השנה מתמקד בבטהובן, אבל למעשה המבחר הוא גדול
 
"היה לי ברור שלא אוכל לעשות פסטיבל שכולו בטהובן. זה גם לא נכון. אבל אני חושב שבגדול בטהובן נמצא בכל, הוא פרץ את הדרך לכל מה שקרה אחריו וקל לזהות את נוכחותו ביצירות של מלחינים שונים. אני כמובן אוהב את באך, את מוצרט, את מאהלר ועוד רבים אבל בטהובן הוא מיוחד במינו. אני לא מסוגל להבין איך אדם אחד כתב את כל מה שהוא כתב. הוא ההוכחה לקיומו של אלוהים. המוזיקה שלו היא בשורה.
 
"התכנית השנה התבשלה אחרי שישבתי עם דוד גרימאל, הכנר שעומד בראש תזמורת הדיסוננסים מצרפת. ישראל מאוד חשובה לו, והוא העלה כל מיני רעיונות. כשסיפרתי לו שהפסטיבל יהיה בן 15 הסתבר שגם התזמורת שלו בת אותו גיל בדיוק, והחלטנו לעשות חגיגה כפולה. מכיוון שאני אוהב את הביצועים של תזמורת הדיסוננסים ליצירות של בטהובן, זה התיישב טוב. זה היה השלד ומכאן המשכתי לחפש."   




מקהלת וורצלב מקור אתר הפסטיבל
 
 
שלישיית בוש, למשל, מופיעה אצלכם שנה שלישית ברצף
 
"יש רביעיות מעולות עכשיו, אבל שלישיות פסנתר איכותיות אין הרבה. שלישיית בוש ממשיכה להפתיע אותי. בשנה הראשונה, כשהתקשרתי אליהם, הם הופתעו שבכלל שמעתי עליהם.  שנה אחר כך הביצוע שלהם קפץ בכמה דרגות ועכשיו הם מאוד מבוקשים. "
 
איך אתה מחפש אמנים חדשים לפסטיבל?
 
"אני פתוח להצעות מכל כיוון ושומע הרבה אנשים. כך הגעתי ל רביעיית גולדמונד - שתופיע לראשונה בישראל. למקהלה שתגיע מוורוצלב שבפולין הגעתי לאחר שהחלטתי להעלות את הרקוויאם של מוצרט, יצירה שתמיד מושכת קהל. קיוויתי שתזמורת הדיסוננסים תנגן איתם אבל התזמורת כעיקרון מנגנת ללא מנצח, ואני חשבתי שרקוויאם עם ארבעה זמרים, מקהלה ותזמורת דורש מנצח מן הפודיום. כך גויס פול מקריש שמכיר היטב את המקהלה מפולין, והבאנו את הקאמרטה הישראלית ירושלים. תבואו. יהיה שמח." 



רביעיית גולדמונד צילום: ניקולאי לונד



פסטיבל אילת למוזיקה קאמרית, 22-25 בינואר 2020. כל הקונצרטים יתארחו במלון דן אילת. לפרטים והזמנות: 1-700-50-50-80 או 5450*


רכישת כרטיסים