שיתוף פעולה ראשון
 
בשבוע הבא תחל סדרת קונצרטים חדשה של התזמורת הקאמרית הישראלית, המוקדשת כולה לפרנץ שוברט ומתקיימת כשיתוף פעולה ראשון בין התזמורת ל"שוברטיאדה הישראלית" החוגגת 13 שנים.
 
ב-12 השנים הראשונות, קונצרטי השוברטיאדה היו קונצרטים קאמריים ברוח ה"שוברטיאדות", המפורסמות שהחלו עוד בימי חייו של המלחין בווינה. כעת, יחד עם הקאמרית הישראלית, שונה אופי התכנית ותכלול יצירות תזמורתיות, ובהן גם נוסח מתוזמר לשיר הנודע של שוברט "גרטכן ליד הכישור", למלים של גיתה.
 
הזמרת שתבצע את השיר, ולצדו גם את "סלווה רג'ינה" וקטעים מתוך "רוזמונדה" היא תהילה ניני-גולדשטיין, המזוהה עם שתי סוגות מוזיקליות - מוזיקה מוקדמת בארוקית ומוזיקה חדישה. היא שרה אופרות שחיברה עבורה שרה נמצוב, ולאחרונה שרה בתל אביב ובשוויץ יצירה של מלחינה שוויצרית על פי "ייסורי איוב" של חנוך לוין, בליווי אנסמבל מיתר. 
  

הקאמרית הישראלית, צילום: Michael Pavia
 

"אחינועם גרה אצלנו כשחזרה לישראל" 
  
 "סבא, אבא של אימא, הגיע מתימן לפני יותר מ-90 שנה והביא איתו 13 יתומים, מספרת ניני-גולדשטיין. "החוק בתימן היה שיתומים עוברים לרשות המדינה והיא מגדלת אותם כמוסלמים, אז סבא הגיע אתם לפלסטינה כדי שיגדלו כיהודים. אני נולדתי בניו יורק לשם התגלגלו הוריי וכשהייתי בת פחות משנה הם חזרו לארץ וגדלתי בצור הדסה ליד ירושלים.
 
המוזיקה תמיד הייתה חלק מחייך?
 
סבתא תמיד שרה, היא והבת דוד אחינועם שהגיעה לישראל מארה"ב כשהייתה בת 15 וגרה אצלנו. אימא שלי הייתה הדודה הגדולה, האמנית והמחבקת לאחינועם. האימא התימניה והאבא האמריקאי שלי היו שני היפים, וודסטוק וכאלה, ולא פלא שהעולם שלי נפתח בגיל מאד צעיר למוזיקה.
 
"כילדה הייתי מגיעה לכל הופעה של אחינועם בארץ וקצת גם בחו"ל. זה היה נורא מרגש, אבל הייתי כל כך ביישנית שאם רק היו מסתכלים עלי הייתי מתחילה לבכות. נדבקתי להורים. בשלב מסוים אימא החליטה שאלמד פסנתר כי השכלה מוזיקלית זה חשוב, אבל אבא אמר: 'בשביל מה? בחיים לא יצא ממנה משהו. אין סיכוי שהיא תעמוד לפני קהל'. כשהייתי בכיתה ב' אחת המורות שלי שגרה לידנו בצור הדסה אמרה לאימא שלי: 'את יודעת שהבת שלך היא הזמרת של בית הספר?' אימא לא האמינה. היא שאלה אותי והסברתי לה שביקשו ממני התביישתי להגיד לא. 
  
"אחרי המקהלה של בית הספר היסודי עברתי למקהלת 'אנקור', וגם שם היה לי די קשה לעמוד ולשיר. חודש וחצי אחרי שהצטרפתי כבר נסעתי עם המקהלה לברלין ושרנו שם עם הפילהרמונית בניצוחו של קלאודיו אבאדו יצירה של המלחין האיטלקי לוצ'יאנו בֶּריו." 
 
אי אפשר לבקש התחלה מרשימה יותר
 
"זו הייתה חוויה, אבל אז כמובן לא היה לי מושג. שרנו את היצירה בברלין ואחר כך בטורינו. במקהלה גיליתי את המוזיקה הקלאסית יותר לעומק. גיליתי שאני שרה לא רק סופרן אלא גם מצו סופרן נמוך, גיליתי את ההרמוניה ולא רק את הקול הראשון, המלודיה, גיליתי את מעמקי ההבעה המוזיקלית הקלאסית וזה פוצץ לי את המוח."



אחינועם ניני, צילום: רונן אקרמן

"הכל היה חוויה אחת גדולה"
 
יש רגע מסוים של גילוי שאת זוכרת?
 
"הכל היה חוויה אחת גדולה. המנצחת דפנה בן יוחנן הייתה נהדרת והיה מאוד מרגש להכיר את המלחינים שעבדו אתנו - אהרן חרל"פ, יחזקאל בראון. אחד הרגעים שהכי זכורים לי היה כששרתי בפילהרמונית עם המקהלה ב'טורנדוט', עם זובין מהטה כמנצח. היינו שם ימים בחזרות ובכל הופעה לא הסרתי עיניים מן המנצח. הייתי בהלם ממה שקורה על הבמה. ככה נחשפתי לרבדים במוזיקה הקלאסית.
 
"ואז הגיע זמן הגיוס. התקבלתי ללהקה צבאית אבל העדפתי להיות מש"קית הוראה במחווה אלון ליד מרר. לימדתי אנגלית והיסטוריה חיילים משכבות סוציו אקונומיות נמוכות שלא למדו לפני הגיוס והיו מבוגרים ממני בשנתיים שלוש. התפקיד הזה גילה לי שלקול שלי יש כוח. לראשונה הבנתי שאני יכולה לעמוד מול קהל.
 
"בהתחלה ניסו עליי משחקי כוח, עד שאמרתי להם: 'אני לא אימא שלכם, אני לא הבוס שלכם, אני לא המשטרה שלכם ואני לא אלחם בכם. כי אני אפסיד. אני את שלי עשיתי, סיימתי תיכון ואני אמשיך'. זה פעל. הבנתי שאני יכולה להשפיע אם יש לי די תשוקה. ככה החלטתי להמשיך עם המוזיקה." 
  


תהילה ניני-גולדשטיין, צילום: ג'נין אש

"לא יכולה לסבול אותך"
 
איפה למדת?
 
"התחלתי אצל מירה זכאי באקדמיה בתל אביב. אחרי שנה א׳ באוניברסיטה רציתי לעזוב את לימודי הזמרה. הבמה לא משכה אותי ולא נהניתי לעמוד מול קהל. התווכחתי עם מירה זכאי מרות. הרגשתי שאני לא מוכנה ואיפה שנות השוליה של פעם, שבהן אפשר ללמוד את המלאכה לפני שאני מציגה את יכולותיי בציבור. זה הרגיש לי לא נכון. עזבתי בכוונה לא לחזור."
 
ולאן התגלגלת?
 
"ביליתי חודש בקנדה בטבע וחודש בג'ונגל של ניו יורק, ובתקופה הזו ניצלתי עד תום את הכרטיסים הזולים לסטודנטים בבתי האופרה ואולמות הקונצרטים שבאזור. צפיתי בעשרות אופרות בחודש, לפעמים שתיים ביום - ביניהן ארבע פעמים 'דון ג'ובני', פעמיים 'דון קרלו' במטרופוליטן, שלוש פעמים 'כרמן'; שמעתי את הפסנתרן אלפרד ברנדל בקרנגי הול ועוד אמנים דגולים.
 
"באותו חודש גליתי שצ'צ'יליה ברטולי מגיעה להופיע בקרנגי הול והחלטתי שההופעה שלה תהיה מתנת יום ההולדת ה-21 שלי. עמדתי בתור שעות וקניתי את הכרטיס הכי יקר שקניתי עד היום - שורה 11 באמצע. מרגע שהיא עלתה לבמה בהליכה האנרגטית שלה עם החיוך הגדול, נכנסתי לסרט - דפיקות לב, חיוכים, בכי - הלם טוטאלי. איך אפשר בכלל ליצור מוזיקה בצורה כזו? ניגשתי אליה בסוף הקונצרט ובידי פתק שמודה לה על כך שנתנה לי משהו לשאוף אליו. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות - מוזיקה עם נשמה ואהבה ותשוקה ושמחת חיים בלתי נדלית. כשכל החושים מתערבלים והגרסה הכי מופלאה של היצור האנושי פתאום מתגשמת. החלטתי לחזור.
 
לאקדמיה?
 
"כן. למדתי אצל מירה זכאי שלוש שנים, והתחלתי לקבל עבודות עוד לפני שהרגשתי שאני יודעת לשיר. שרתי באופרות עם תזמורת חיפה ועם התזמורת הקאמרית הישראלית, ואז ברחתי שוב לניו יורק לעבוד על הטכניקה שלי. לקחתי שיעור אחד אצל טריש (פטרישה) מקאפרי וברחתי כל עוד נפשי בי. כעבור שנה עבדתי עם שני מורים נחמדים שלא הביאו אותי לאן שרציתי להגיע, ואז הגיעה לניו יורק גל ג'יימס, זמרת אופרה ישראלית שחיה כיום בגרמניה. היא אמרה לי שבזכות טריש הגיעה לאן שהגיעה, אז החלטתי לבדוק מחדש.
 
"טריש אמרה לי: 'אני זוכרת אותך. יש קול מאוד יפה ואת מאוד מוזיקלית אבל לא יכולתי לסבול את האישיות שלך. בואי נראה אם זה יעבוד. אני תלמידה שלה עד היום. חברה בכת הנאמנים של טריש." 
 

סרגיי אוסטרובסקי, צילום:

 
"לא התחברתי לתחרותיות של ניו יורק"
 
 
איך היו החיים אחרי טריש?
 
"היא אמרה לי שהניו-יורקים לא מאמינים בכישוריו של מישהו אלא אם הוא הצליח באירופה והמליצה שאסע לברלין, שהיא כמו ניו יורק בשנות ה-70'. יש שם מורים שמלמדים בסדנת האופרה בתל אביב, ג'ון נוריס, אֶבּי פרומנסקי. זה התאים לי כי לא התחברתי לקצב, לתחרותיות, למרדף אחרי הכסף של ניו יורק. אני צריכה את השקט ואת הרוגע. ככה הגעתי לברלין, בלי כלום. פגשתי במקרה חברה שהזמינה אותי לגור אצלה בשבועות הראשונים."
 
לא הבאת איתך כלום?
 
"לא היה לי כלום. הריהוט היה מזרון וקופסת קרטון ששימשה כשולחן שלי וסולם שמישהו השאיר שהיה מקום להעמיד ספרים. זהו. תוך חודש עשיתי אודיציה לוויליאם כריסטי המנהל של Les Arts Florissants, אחד מהרכבי המוזיקה החשובים בעולם כיום, שמתמחה במוזיקה מוקדמת והופיע בישראל פעם אחת בלבד - לפני כשנתיים. שם התחילה הקריירה. כריסטי קיבל אותי לפרויקט 'גן הקולות', במסגרתו הוא מציג זמרים שהוא מאמין שיהיו מובילי הדור הבא.
 
"הופעתי באופרה ובקונצרטים ונחשפתי לעולם הבארוק הקסום - שם הלב שלי נמצא. זה המקום שבו אני מרגישה הכי טבעי. זה היה לפני 12 שנים,  מאז התבססתי בעיר. התחתנתי עם זמר בריטון צ'כי נפלא, תומאש קראל. הכרנו על במת האופרה בפראג ביצירה של מיסליביצ'ק בן תקופתו של מוצרט, ויש לנו שני ילדים - אוריאל ולביא. שניהם מדברים ארבע שפות: עברית, אנגלית, גרמנית וצ'כית. לאחרונה עשינו אופרה ביחד ושנינו עובדים הרבה. אני קצת התמתנתי כדי להיות יותר בבית."   
 


אולד דונהופר, צילום: לוקס בק


 
"מוזיקת בארוק זה ג'אז"
 
מה שונה במוזיקת הבארוק ממוזיקה אחרת?
 
"כשאתה מגיע לחזרה ראשונה עם תזמורת בארוק - אחרי שבועות של חזרות עם נגן הצ'מבלו ועם המאמן האישי בעבודה על טקסט ועל ההגייה - המנצח אומר לך מה אתה רוצה לשמוע. אתה הזמר ממציא את הסאונד שהקהל ישמע. הוא יכול לשאול אותך אם להתחיל עם צ'לו בודד או עם כל קבוצת כלי הקשת. אתה צובע את המוזיקה. אין הגדרות מראש, זה מדהים. זה ג'אז. אתה חייב לאלתר, בתווים יש קו אחד לקול וקו אחד לנגן ואתה יכול להחליט."

יש מלחינים שאת אוהבת במיוחד בגזרת הבארוק המוקדם?

"את לואיג'י רוֹסי, כמובן את מונטוורדי וגם את קאצ'יני הנפלא."
 
אז איך כל האהבה הזאת מסתדרת עם שוברט, ששייך לעולם מוזיקלי אחר?
 
"שוברט היה חבר טוב שלי באוניברסיטת Heidenroslein. ה'ליד' הראשון שלמדתי בחיי היה שלו, והמפגש הראשון שלי כזמרת עם השפה הגרמנית, היה איתו. בשנותי באקדמיה תרגמתי מאות שירים ורכשתי בסיס ששירת אותי היטב במעבר לברלין. מעולם לא למדתי גרמנית באופן רשמי ומסודר אבל דרך שוברט, שומאן, מאהלר, וולף ומוצרט למדתי לא מעט.   


פרנץ פטר שוברט, דיוקן מ-1847 מאת יוזף קרייהובר

 
"שני השירים שאשיר עם התזמורת הקאמרית הם מן היפים שהכרתי בזמני. גרטכן, זו הטווה בכישור, היא דמות סוערת והייתה מטרה נעלה ביופייה והערימה קשיים בביצועה. השיר על רוזמונדה הוא מן השירים שתמיד שמחתי לבצע, ושמנעימים עלי את חווית השירה הטבעית. ב'סלווה רג׳ינה' נגעתי קלות בלימודים עם מירה זכאי, אבל הכרתי אותה לעומק רק לקראת ההופעות כאן. זו מוזיקה יפה ונעימה ונשאר בה משהו מן האיכויות הבארוקיות. ההופעות הן חוויה שאני מצפה לה בכיליון עיניים. השירים של שוברט הם אכן יותר רומנטיים ממוזיקת הבארוק, אבל בה בעת משאירים מקום לעצמאות שלי כמוזיקאית."  

מתי תהיה הזדמנות לשמוע אותך במוזיקת בארוק?
 
"בעוד חודשיים אני ותומאש, נשיר באך עם תזמורת הבארוק ירושלים, ואנחנו גם עושים מיזם חדש שנקרא קיארו-סקורו באירופה. יש לי הרכב באוסטריה שאיתו כבר הקלטתי, והצירוף הוא בדרך כלל מוזיקה איטלקית ותימנית. הם מאוד אוהבים מוזיקה תימנית, הרי גם שלום שבזי זה המאה ה-17. אותה רוח שורה על שתי המוזיקות כשמלווים אותה נגן תיאורבו ומתופף. אני עושה גם הרבה מוזיקה מודרנית. שרה נמצוב כתבה לי כבר שתי אופרות והשלישית מבוססת על יצירה של משוררת גרמניה על פי 'ריצ'רד השלישי' של שקספיר. לאחרונה עשינו גם דיסקים של שיריו של אלברטו חמזי, מלחין יהודי שפעל במצרים בתחילת המאה ה-20. בקיצור, לא חסר.

תהילה ניני גולדשטיין, צילום: מירי שמיר

אני חייב לשאול - מאז אותה פגישה משנת חיים, ראית שוב את צ'צ'יליה ברטולי?

"פגשתי אותה בפעם הראשונה כששימשתי כקאוור שלה בהפקה בווינה של האופרה 'סֶמֶלֶה' מאת הנדל. ניגשתי אליה והצגתי את עצמי כמספר שתיים שלה וביקשתי לשיר לה כדי לקבל את אישורה. בטוב לב אינסופי היא הציעה לתת לי שיעורים במספר הזדמנויות במשך החזרות, והזמנים האלו היו יקרי ערך. זו הייתה זכייה."

23 ינואר 2020 בשעה 20:00, 25 בינואר בשעה 20:00 במוזיאון תל אביב, 26 בינואר בשעה 20:30 בקיבוץ יפעת. להזמנת כרטיסים: 03-5188845 

לרכישת כרטיסים בתל אביב