בין הייאוש לאמונה
 
על השאלה מהו המחזה הטוב ביותר של צ'כוב, נהוג לענות בבדיחות הדעת: "האחרון שראיתם". אולי כיוון שבאמת קשה לבחור. אם תשאלו את טטיאנה קנליס-אולייר זה יהיה, ככל הנראה, "הדוד וניה" שבו שיחקה בתיאטרון הלאומי ואותו היא מביימת ממש בימים אלה במעין סגירת מעגל, בחוג לתיאטרון של סמינר הקיבוצים. 

יצירת המופת של המחזאי הרוסי האגדי מתארת את החיים בראשית המאה ה-20' ומציפה בהומור דק ואפל, בדרכו הייחודית של צ'כוב, את הכישלונות והכשלים של הדמויות, התשוקות והחשקים הנסתרים, תחושות התסכול, הייאוש וההחמצה, הקרתנות והתקווה לחיים אחרים ובאותה נשימה את האמונה הבלתי מתפשרת של המחזאי בכושר הסיבולת של האדם.

"מה לעשות, צריך לחיות", כמו שאומרת סוניה לדוד וניה בסוף המחזה. "אנחנו נמשיך לחיות. נחיה יום אחרי יום, הרבה הרבה ימים וערבים שלא נגמרים. ואת כל מה שהגורל ישלח לנו, נישא בסבלנות. נעבוד בשביל אחרים, עכשיו וגם כשנהיה זקנים, ולא יהיה לנו רגע מנוחה. וכשיגיע זמננו, נמות בלי מחאה. ושם, מעבר לקבר, נספר כמה סבלנו ובכינו, וכמה החיים היו מרים – ואלוהים ירחם עלינו. ואז, דוד יקר, אתה ואני נזכה לראות חיים בהירים,  יפהפיים. נהיה מאושרים ונשמח, נתבונן בכל הכאב והסבל ונחייך בחיבה. נגיע אל המנוחה". כן, החיים הם במקום אחר ובין הייאוש לאמונה, שם תמצאו את צ'כוב. 
 

הדוד וניה, סמינר הקיבוצים, צילום: שלומי פרין

קונוטציות עכשוויות לטקסט קלאסי
 
רגע לפני שהמסך נפתח נזכרת קנליס-אולייר בהפקה הבלתי נשכחת שהייתה אבן דרך בקריירה המפוארת שלה. "זו הצגה שנחרטה בי גם כיוון שסוניה, זה אחד התפקידים האהובים עליי וגם בגלל קאסט הזהב שכלל שחקנים ענקים, שרבים מהם כבר לא איתנו, אבל הם היו ועדיין חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הבימה והתיאטרון הישראלי. ניסים עזיקרי, שהקול והאינטונציות שלו עוד מהדהדים לי באוזניים ועדה טל ושמוליק סגל, שחקנים גדולים, שהיו לי כמו אב ואם בצעדיי הראשונים בתיאטרון, היינו מאוד קרובים לאורך כל השנים וכמובן, מישה אשרוב ויוסי פולק. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה וכבוד גדול להיות חלק מהדבר הבלתי נשכח הזה. התמזל מזלי וזה כמובן זיכרון שנשאר איתי".

חנן שניר, שביים את ההפקה ההיא, היה מי שלמעשה פתח בפנייך את שערי ההוראה

"זה נכון. הגעתי להוראה במקרה לגמרי והתאהבתי. לפני יותר מעשרים שנה חנן שניר הציע 
שאחליף אותו לתקופה של מספר חודשים. לא חשבתי בכלל על הוראה – הייתי שחקנית צעירה ועסוקה. אבל זה הקסים אותי. פתאום הבנתי שיש לי מה לתרום ושגם אני יכולה ללמוד מזה. לאורך כל השנים הקשר שלי עם התלמידים מאוד קרוב ועמוק. זו אחריות גדולה ללמד, לדאוג להתפתחות שלהם ללכת איתם דרך. אני עושה את זה מכל הלב ונהנית מכל רגע".


הדוד וניה, סמינר הקיבוצים, צילום: שלומי פרין


בואי נדבר על ההפקה החדשה. את מתכתבת עם ההפקה שבה את שיחקת?

"הו, לא. האמת שכשאני באה לביים אני מאוד משתדלת להתנתק מהצגות שבהן שיחקתי. מעבר לכך, עברו כל כך הרבה שנים והיום, אני רואה את הדברים אחרת. לא, זו הצגה שונה לגמרי עם שחקנים, שמטבע הדברים, הם אנשים שונים לגמרי. 'הדוד וניה' הוא קלאסיקה וכשחוזרים לקלאסיקה תמיד יש איזו משיכה לעדכן את המחזה, להפוך אותו לעכשווי על מנת לקרב את הקהל. ההחלטה הבסיסית שלי היא להשאיר את המחזה בזמן שהוא כתוב דווקא כיוון שהוא עולה במסגרת של בית ספר למשחק. אני חושבת שזה לא בלתי אפשרי ליצור קונוטציות עכשוויות בתוך הטקסט הקלאסי מבלי לגעת בבגד או בתפאורה אלא בהתייחסות עכשווית לשאלות האנושיות שהוא מעלה".

למה דווקא "הדוד וניה"?

"אותי המחזה הזה מעניין מבחינה אישית. הכרתי דור אחר שהיה מוכן ללכת מאוד רחוק אחרי אידיאולוגיות גדולות והאמין בהקרבת החיים למען הרעיון, למען חברה טובה יותר, למען האמנות, למען מה שזה לא יהיה. הכרתי אנשים כאלה, כמו הדמויות שצ'כוב כותב, אנשים שהחזיקו באמונה מסוימת ויום אחד הבינו שמדובר בבועת סבון. זה מקום מעניין נקודת השבר, האכזבה הנוראה והשאלה - איך ממשיכים לחיות בידיעה שבזבזת חיים שלמים בשביל משהו שלא שווה את זה. חשבת שיש לדבר ערך, הקרבת בשבילו הכל רק כדי לגלות שטעית".

הדוד וניה, סמינר הקיבוצים, צילום: שלומי פרין


האדם במרכז היצירה

קנליס-אולייר, שגדלה בבוקרשט תחת שלטון האימים של הרודן ניקולאי צ'אושסקו בתקופה הקומוניסטית, יודעת דבר אחד או שניים על משברים אידיאולוגיים. "תקוות שהתבדו ובזבוז של חיים הם הטרגדיה של וניה ואסטרוב. אני מושפעת מטרגדיות אחרות. קומוניזם הייתה דת לאנשים שהאמינו בדרך הזו שהפכה, בשלב מסוים, לרודנות איומה. התסכול והאכזבה שבאו כתוצאה מכך היו קשים. אבל אם אצל צ'כוב המשבר הזה משתק או מוביל לפסיביות, שזו הטרגדיה האמיתית, לאנשים סביבי היה הכוח ללכת הלאה. אצל צ'כוב, המציאות חונקת את הדמויות. לא לכולם יש את הכוח לא להיכנע לה".

את מאוד אוהבת את צ'כוב

"זה אחד הדרמטורגים האהובים עליי. אולי כיוון שצ'כוב מעמיד את האדם במרכז היצירה. הוא אוהב ומבין אנשים. האופן שבו הוא כותב את החיים של הדמויות שלו כל כך מורכב ובשבילי, כשחקנית וכבמאית זה לחם חם. צ'כוב הוא נקודת ההתחלה".

הדוד וניה, סמינר הקיבוצים, צילום: שלומי פרין


צ'כוב כתב בשפה אחרת, בזמן ובמקום אחר. איך מחברים אנשים צעירים לכתיבה ולתכנים האלה?

"בהתחלה לא קל להם. לא עם השמות וגם לא עם העולם של צ'כוב. כשהם מתחילים לקרוא נדמה להם שהדמויות מאוד רחוקות מהם, אבל לאט לאט הם מבינים כמה זה בעצם קרוב. צריך להתקרב כדי לאהוב. רק כך הדברים מתחילים לחלחל. בשבילי אין עונג וסיפוק גדולים מלראות את התהליך הזה קורה. אגב, זה קורה לא רק עם צ'כוב גם עם לורקה, איבסן, סטרינברג ואחרים. זה לא קורה ביום. זה תהליך בנייה המשכי. אם נחזור רגע למחזה אני חושבת שצ'כוב הצליח להגיע במחזה הזה לתמצית. זה מחזה מאוד מדויק, לא מברבר, הכל כתוב בו במידה. הוא מושלם והסיבה העיקרית להעלות אותו זה האפשרויות שהדמויות האלה נותנות לשחקן. יש בהן מורכבות ועומק שגם אם תלמידים אינם מכירים מחייהם שלהם, הם יכולים למצוא בתוכם נקודות השקה. כולנו עברנו אהבות, אכזבות, תסכולים, כאבים. לכולנו יש תקוות וחלומות. זה לא זר לנו את כל אלה פשוט צריך לשלוף מתוך ניסיון החיים ולהעביר לדמות. חקר הדמות וההבנה איפה זה פוגש אותנו, היא חלק מאוד חשוב בתהליך העבודה".

הדוד וניה, סמינר הקיבוצים, צילום: שלומי פרין


הוראה משפיעה על המשחק שלך?

"בואי נאמר שלמדתי מהם המון ולא רק איך ללמד. אם בהתחלה קסם לי הגילוי שיש בי מה לתת ולאורך זמן גם ראיתי את התוצאות, היום אני יודעת שזה עושה משהו גם להתבגרות שלי כשחקנית. ההוראה מחזירה אותי בשלבים שונים של החיים לחומרים שאחרת לא בטוח שהייתי חוזרת אליהם. זה מעשיר בהרבה מאוד מובנים".
 
איך משלבים את הכל?

"באהבה גדולה. זה מה שאני אוהבת ורוצה לעשות וכשרוצים, עושים". 


הדוד וניה, סמינר הקיבוצים, צילום: שלומי פרין



טטיאנה קנליס-אולייר, צילום: ז'ראר אלון

 
"הדוד וניה" תעלה עד ה-4 בפברואר 2020 בשעה 20:30 (ימי ו' בשעה 14:00 ובמוצ"ש בשעה 21:00) בסמינר הקיבוצים תל אביב. לרכישת כרטיסים: 03-6902357