תעצומות טיבן שהן מחפשות מידי פעם את המצולות לרדת אליהן כדי לחזור ולהתעצם, משהו שנדמה ששולי רנד מכיר היטב מחייו שלו. אחרי שהקסים את הקהל כשחקן ואז הקסים אותו כמוזיקאי ועבר טלטלות אישיות ומתוקשרות, מצא רנד את השילוב המדויק לו בין הקודש לחול, בין היצירה לאמונה, בין המוזיקה למשחק ובין הפרטי לכללי, במופע החדש שלו "תשליך".
 
"סיפור שמתחיל בבטן של אמא שלי"
 
"עדיין לא הצלחתי למצוא את ההגדרה הקולעת למופע הזה. מחזמר של בנאדם אחד, אפשר אולי לקרוא לזה", אומר רנד. "כי יש שם מחזה, יש סיפור בתוכו."

הסיפור הפרטי שלך?

"מבחינה מסוימת. כי אי אפשר לספר סיפור חיים בשעה ורבע, אבל אספקט מסוים של מהלך בחיים שלי שקשור הרבה לקשר שלי עם אלוהים - הייתי אומר שזה הדבר הדומיננטי בו. הקשר, חוסר הקשר. אני פותח בתפילת השחקן, תפילה שאני חיברתי שמדברת על חוסר האונים ועל האפשרות להיות מדויק בשעה שאתה עולה להופיע כשיש הרבה אלמנטים שמשפיעים עליך, שזה אהבת הקהל, שזה נגיעות של פרנסה, שזה כבוד, והתפילה היא להיפטר מכל הדברים החיצוניים ולהיות מדויק ומכוון. מזה זה מתחיל."

שולי רנד בהופעה במערת צדקיהו, מרץ 2018. צילום: יעל הרמן

נדמה שיש לך איזה דפוס של צורך לרדת כל פעם כדי להגביה להתעלות חדשה. יש בזה משהו?

"זה לא דפוס שאני מוליך אותו", הוא  צוחק, "אבל החיים הם כאלה. כן. לזה גם קשור האלבום הקודם שלי, 'רצוא ושוב', שממש מדבר על הנקודה הזאת. אבל פה, למעשה, אני מספר סיפור שמתחיל בבטן של האמא שלי. תשאלי אותי איך אני יודע מה קרה בבטן של האמא שלי."

איך אתה יודע מה קרה בבטן של האמא שלך?

"אז אני לא יודע, אבל יש תיאור מדהים בגמרא על מה שקורה לעובר בבטן של האמא שלו ואני מספר אותו. על פי הגמרא מתוארת שם חוויה אוטופית ברמה הברורה ביותר שמבהירה שלא היו לאדם ימים טובים יותר מאלה שבהם היה במעי אמו, זו לשון הגמרא, ואז הוא מקבל שם הרבה מידע, וכשהוא יוצא לאוויר העולם, בבת אחת, כל המידע עובר, כביכול, לתת ההכרה שלו. המידע נשכח ממנו, אבל נמצא באיזה מקום."

מרכז שלווה, תמונה באדיבות מרכז שלווה

כמו הסיפור על המלאך ששם לנו אצבע מתחת לאף כדי שנשכח

"לא כמו. זה הסיפור והוא בא מהגמרא, כמו הרבה דברים אחרים. בא מלאך ומשכיח מהעובר את כל מה שלמד. זה הסיפור. אז אני מספר סיפורים, ובאיזשהו שלב, כמו במחזמר, אני שר שיר. הבחירה בשירים לא נבעה מעצם היותם סתם שירים שבא לי לשיר או שמתאימים לי בסולם או בגלל שאני אוהב אותם. כל השירים שבחרתי הם באמת שירים מופלאים, אבל הבחירה בהם נבעה מזה שהם עוזרים לי לספר את הסיפור או נותנים אור מסוים. אני שר שיר שמפתח או שמעמיק או שנותן רגש לקטע שאני מספר. כמו במיוזיקל." 
 


משיח כסטארט אפ
 
בחרת הפעם שירים שאת רובם לא אתה כתבת, וחלקם מפתיעים, כמו "עד העונג הבא" או "משיח"

"בחרתי באמת שירים של אביב גדג' שאני עפר לרגליו, ועמיר לב, ופורטיסחרוף והמכשפות ועדי רן ושלום חנוך, ויש גם שיר אחד שלי ועוד שיר שכתבתי במיוחד למופע, בשם 'תשליך', שמסכם את המופע. אז למשל באמת הדוגמה הקיצונית שכולם זוקפים גבות מולה זה 'עד העונג הבא'. זה שיר שנכנס במופע אחרי שאני מדבר על החיים שלי בעולם התיאטרון, ועל סוג מסוים של הכרה שיש לי שזה באמת מרוץ מפיק לפיק, משטיק לשטיק, מעונג לעונג, ובתוך השיר הזה אני גם עושה סוג מסוים של מונולוג, של המלט אפילו, בתוך הסיפור, והוא מקבל את הפרשנות של התסכול מול המרוץ מעונג לעונג. או השיר 'משיח' שמגיע אחרי שאני תוקף קצת את בעיית המשיחים הפיננסיים, נקרא לזה. משיח כסטארט אפ, נקרא לזה ככה."

שולי רנד, צילום: גאיה ס. טרטל

יש משהו נחמד בזה שלרוב אמנים חוזרים בתשובה ונעלמים, כביכול, אל השקט המיוחל, ואצלך, חזרת בתשובה...

"והרעש התחיל... האמת היא כזאתי. ממש על הנקודה הזאת אני מדבר. אני מפריך את התפיסה הזאת שחזרה בתשובה מייצרת סוג מסוים של אידיליה, אבל את זה אני שנים אומר בכל מה שאני עושה. חזרה בתשובה זו התחלה של דרך.  כדרכה של דרך יש בה מהמורות וקשיים, וזה עיקר חשיבותה. התפיסה השטוחה, סליחה על המילה, של חזרה בתשובה כ'הנה, מעכשיו הכל יסתדר, כל חייך יסתדרו', זה לא עומד בשום מבחן. חזרה בתשובה אמתית זה חתיכת עבודת פרך. בכלל, כל שינוי רוחני נקנה בתובנות שבאות דרך הרגליים, כמו שאומרים בצבא. תובנות שבאות דרך סבל, דרך כאב, דרך התעמתות עם עצמך, וזה תמיד אצלי ככה.

"במופע הזה אני באמת מדבר באופן ישיר ובגוף ראשון על דברים שתמיד עטפתי במשלים או ברעיונות. חשבתי שהגיע הזמן לדבר בגוף ראשון, ואין בזה שום דבר, לצערם של המפיקים או אני לא יודע מי, שהוא רכילותי או משהו כזה בתוך הסיפור הזה. אני לא מדבר על צהוב. לא נכחיש שמסביבי יש כל מיני עננות וסיפורים ודיבורים וברבורים, אבל המופע ממש לא מתעסק בנקודות האלה. הוא כן מתעסק בתהליכים הפנימיים שלי. בסיפור שלי." 
 


שולי רנד בהופעה במערת צדקיהו, מרץ 2018. צילום: יעל הרמן

"הגאווה היא בילט-אין"
 
אם ללכת עם השם שנתת למופע, מה אתה רוצה להשליך ממך בתקופה הזו של חייך?

"קודם כל, תשליך זאת פעולה שלכאורה מתבצעת בראש השנה, בים או בכל מקור מים אחר, כי העניין הוא באמת שאנחנו משליכים את כל העוונות שלנו ומתנקים. מה אני משליך? במהלך הדרך הזאתי נדבקים באדם כל מיני קליפות או דברים שמונעים אותו מלפסוע קדימה, ומונעים את הניקיון הפנימי שלו ומונעים אותו מלהקשיב לעצמו ומונעים ממנו להיות בנאדם טוב. נדבקים. זה לא פעולה שהשלכת וגמרת. זו פעולה אינסופית. אז באמת, השיר האחרון במופע זה שיר שבו אני מפרט ונפרד כביכול מפחדים, מטעויות, מגאווה, מרצונות מקולקלים..."

באמת נפרדת מהגאווה? זה אפשרי?

"לא, מה פתאום", הוא צוחק. "אי אפשר. את יודעת שהבעל שם טוב, המשפט האחרון שהוא אמר בחייו היה 'לא תבואני רגל גאווה'. הוא עדיין נפרד מהגאווה. ואני מדבר איתך על הבעל שם טוב שהוא כולו ענווה. אי אפשר להיפרד מזה. זה בילט אין באדם. אפשר להקטין את זה, אבל אי אפשר להיפרד מזה. אנחנו לא מלאכים. רק במלאכים אין גאווה."

אולי גם אסור לפתור במהלך החיים את כל הקונפליקטים הפנימיים האלה כי אחרת מה נשאר לך לעשות על פני האדמה

"לא, הסיפור ממש לא פתור. והאמת שההצגה הזאת, להבדיל מהצגות אחרות, למרות שהיא עכשיו בנויה וסגורה, אני משאיר לה הרבה פתח לשינויים כי לי לא תהיה ברירה אלא להמשיך להשתנות ולפי זה אני רוצה לעשות אותה כל הזמן רלוונטית ולאפשר לה להשתנות.


שולי רנד בהופעה במערת צדקיהו, מרץ 2018. צילום: יעל הרמן


"מרכז שלוה מטפל בילד שלי"
 
אתה מדבר על המופע כעל הצגה. עם מי יצרת אותה?

"יש לי צוות קבוע, יחסית. כבר עשינו בעבר מופע דומה בתבנית שלו בשם 'ת'מבינתי' עם שירים של מאיר אריאל, מופע מדהים שגם היה סוג של מחזמר לבנאדם יחיד, עם אותו צוות, שזה הדרמטורג והחבר איתן בלום שכותב איתי, ועל המוזיקליות אחראי השותף שלי בשנים האחרונות אסף תלמודי, וכמובן חבורת נגנים מיוחדת במינה שאסף ליקט וקיבץ לטובת הפרויקט הזה. זה לא הנגנים הרגילים שלי, חוץ מגדי פוגטש. אז יש את ימי ויסלר מ'הבילויים' ויש את אברי בורוכוב ואת גדי פוגטש ואת אסף תלמודי וזה הרכב מאוד מאוד מיוחד.

"המוזיקה פה היא חלק נכבד מהמופע אז גם העיבודים הם מאוד מאוד חדשים ומקוריים ותיאטרליים והם לוקחים את רוב השירים לכל מיני מקומות. יש בתוך המוזיקה ציטוטים קצת מג'ורג' הריסון, קצת ממארלי, קצת רמזים לשלמה גרוניך. כל מיני. זה עשיר, זה צבעוני מאוד."

בחרת לעשות את אחת משתי הופעות ההשקה במרכז "שלוה" בירושלים

"קודם כל, כבר 12 שנה יש לי ילד שמקבל במרכז הזה את הטיפול הטוב ביותר, ואני גם מאוד מחובר למשפחת סמואלס שהם בעלי הרעיון ובעלי המרכז. הייתה לי חוויה מאוד יפה כי זכיתי גם להקריא ספר, הקראה לעיוורים, שכתב קלמן סמואלס שהוא מהמשפחה שהקימה את המקום הזה. הרעיון של המקום הזה הוא דווקא לפנות זמן למשפחות שיש להם ילדים מיוחדים. מזה זה התחיל, ולתמוך במשפחות, ובזמן הזה הילדים מקבלים שם את ההתפתחות, את המודעות, את הטיפול הפיזי, את הטיפול הרוחני, נקרא לזה, הכי טוב שאפשר לדמיין.

"הם באים לשם אחרי הלימודים ומקבלים שם זמן וטיפול ואוכל ועיסוק, אבל ברמה מאוד גבוהה. אז בחרנו לעשות את הפרמיירה הירושלמית במרכז 'שלוה' בירושלים. זה אחד הבניינים המדהימים שיש. עשוי בטוב טעם, ובתוכו יש אולם תיאטרון נפלא, שם ולשמחתי, או לצערי, אין כבר כרטיסים, לא שם ולא בהשקה בתל אביב בהיכל התרבות ובמוזיאון תל אביב. לכן פתחנו עוד שני מופעים במרץ בזאפה תל אביב וירושלים.  

"היה לי חשש מאוד גדול מהמפגש עם הקהל, כי בכל זאת, זה לעשות תבנית שהיא לא שגרתית. כשאת עושה מופע רוק את יודעת, אוקי, יש שירים שמחים, יש בלדות, יש הדרן, החוקים ברורים. פה לא ידעתי איך קהל יקבל דבר כזה, ולשמחתי המפגשים עם הקהל היו לא פחות ממופלאים. זה נשמע אולי כבד, אבל ההצגה גם מאוד מצחיקה. יש שם הרבה דברים. זה חי, זה נושם, זה מרתק."


שולי רנד, צילום: גאיה ס. טרטל


"הלוואי שהייתי כמו אורי זוהר"
 
אני בטח לא הראשונה שזורקת את השם אורי זוהר לידך

"אני אקח את זה כמחמאה. אני לא יודע איך הוא לוקח את זה, אבל אני אקח את זה כמחמאה. אני לא חושב שאנחנו הולכים על אותם קווים. הלוואי. אורי זוהר הוא יהודי מדהים מדהים מדהים. אבל מעטים יכולים לעשות כמו אורי זוהר. כי הוא לקח את כל התשובה שלו באופן מוחלט בעולם התורה. אי אפשר לתאר כמה שאני מכבד את האדם הזה. זה אדם שלקח את כל הכוחות האדירים שלו והכניס אותם לתוך התורה והוא מוכן לשלם את המחיר ובאמת כל העולם הזה בעיניו כהבל. אני ממש רחוק מלהיות בעולם שלו."

שזה משמח, כי החזרה שלך בתשובה לא ניתקה אותך משאר העולמות

"אני התחלתי ביצירה שלי מתוך היצירה האמונית, או היצירה עם זקן", הוא צוחק. "עשיתי גם תיאטרון, גם קולנוע, אחרי זה הייתה לי הפסקה של הרבה שנים כי המפגש עם המוזיקה היה חדש לי, אני לא מוזיקאי טבעי, וזה גנב אותי ושימח אותי נורא נורא, אבל בשנים האחרונות חזרתי, עשיתי עוד סרט ואני הולך לעשות עכשיו עוד סרט, אבל החלום שלי, בגלל שאני גם שחקן, זה לעשות משהו שמשלב בין האלמנטים, מה שנקרא. לכל אחד יש נקודות כוח, את מבינה, אז לשלב ביניהן זה הפסגה, בעיניי. זה הרצון שלי."

אז עכשיו, שאתה שם, אתה שמח?

"רוב הזמן כן. בהחלט. ויש לי תדמית, לא יודע... אני לא יכול להתלונן, אני עשיתי מזה קריירה, אבל את יודעת, אני אדם הרבה יותר שמח ממה שאני נראה. שמח ואופטימי וקל. אבל לא מאמינים לי כל כך..." 
  



30 בינואר 2020 ב-22:00 בהיכל התרבות תל אביב, 3 בפברואר ב-19:00 במוזיאון תל אביב, 4 בפברואר ב-21:00 במרכז שלוה בירושלים (נכון לעכשיו הכרטיסים אזלו). מופעים נוספים: 12 במרץ ב-22:00 בזאפה תל אביב ו-18 במרץ ב-22:00 בזאפה ירושלים.

להזמנת כרטיסים