צריך הרבה אומץ כדי להעלות מחזאות מקור עכשוויות על במת התיאטרון בישראל. קל יותר, לכאורה, להמר על מחזה שכבר הוכיח את עצמו פה ובעיקר מעבר לים, נניח בלונדון ובניו יורק, כלומר שמישהו אחר כבר הימר עליו והצליח. בטוח שמסוכן פחות לשים את הכסף על מחזאים מוכרים ויצירות דגל או להתפשר על נוסחה מנצחת, שמתבלת את במת התיאטרון בסלבריטאים לסוגיהם.

יש לומר את זה בעיקר על הרקע הפוליטי-המשברי, שבגינו מעוכבים שוב כברירת מחדל, כספי מוסדות התרבות, שמוחזקים שנים ברצועת חנק שכל שנה לוחצת יותר ויותר על הגרוגרת ומאלצת להתפשר ולאלתר.

בצעד לחלוטין לא ברור מאליו, החליטו בתיאטרון חיפה איפשהו לפני כשנה, להמר ובגדול לא סתם על מחזה של כותבת בראשית דרכה, אלא על מחזמר ישראלי חדש ובועט בעברית שעוסק, אמנם, בנושא עם פרופיל גבוה, אבל בינינו, כזה שכולם מעדיפים להתעלם ממנו - פליטים, מבקשי מקלט ומהגרים ברחובותיה האחוריים של מדינת ישראל.  


ג'נטלי, צילום: יוסי צבקר

"ג'נטלי", מחזה הקרעים המושחז, שכתבה השחקנית שירי נדב נאור עם שירים מאת שאנן סטריט שהלחין המוזיקאי אמיר לקנר והפיק מוזיקלית דודוש קלמס, הוא סיפורה של ישראל האחרת, זו שבתחתית שרשרת המזון, החצר האחורית שלנו שכשמרביתנו חולפים על פניה אנחנו עוצמים עין, אוטמים לב, ממלמלים לעצמנו משהו שקשור לאקזוטיקה וממהרים להמשיך בשלנו ולשלנו, אל "שכמותנו".

זה סיפור על זוג פליטים מניגריה שנולד להם תינוק לבן על המשטרה ורשויות החוק על החברה הפסבדו ליברלית שאליה הגיעו, זה סיפור על עולם בתנועה שגבולותיו מתערבבים כשהישרדות היא שם המשחק וגם סיפור על מוזיקה כעוגן ומפלט.



ג'נטלי, צילום: יוסי צבקר

כזה עוד לא היה

צריך להיעצר על "ג'נטלי" ולא רק בגלל ההפקה הגדולה והמרשימה שהרימו פה הבמאי משה נאור, מנהלו האמנותי של תיאטרון חיפה, במאית המשנה יעל גולדברג, וצוות יוצרים כמו אבי יונה בואנו, לילי בן נחשון ויובל כספין, ששודך לפרויקט ומלמד משהו על החשיבות שרואה הנהלת התיאטרון באירוע התיאטרוני המדובר.

צריך להיעצר על "ג'נטלי" לא רק בגלל תועפות הכישרון שעל הבמה ומאחוריה, המוזיקה הגרוב והשירים הקליטים שלא נופלים לתוך נוסחאות לעוסות או השילובים הראשוניים, שבאים לידי ביטוי בכל כך הרבה רבדים ביצירה. צריך, כי כזה פשוט עוד לא היה. אם תרצו, "ג'נטלי" הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.

אי אפשר לדבר על "ג'נטלי" מבלי לאזכר את "קריזה" של יהושע סובול, שלמה בר, איציק וינגרטן ונולה צ'לטון ואת "אל תקרא לי שחור" של דן אלמגור ובני נגרי. פשוט כי הוא יושב איפשהו בין שני העולמות הללו: הדוקומנטרי-חברתי של צ'לטון, שבעבע מתוך עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה של שנות ה-70 בישראל והאלגוריה של אלמגור, שהשתמשה במאבק השחורים בארצות הברית כדי לומר בעקיפין משהו על מצב המזרחים בישראל הלבנה תחת שלטון מפא"י.

היתה גם "ארץ חדשה", הפקת מקור של שי פיטובסקי שעלתה בתחילת שנות ה-2000 כחלק מפרויקט בינלאומי בנושא הפליטים ו"תלויים" של מאיה ערד יסעור, שהציג בפסטיבל עכו, אבל בגדול אפשר לומר שהנושא כמעט ולא טופל במחזאות העברית ומה שבטוח, מעולם לא כך. 


ג'נטלי, צילום: יוסי צבקר

קרעי מציאות על הבמה
 
כשהפוליטיקה של הזהויות בעיצומה וזרם עכור של גזענות מבית מאיים להטביע אותנו, שובר "ג'נטלי" את השתיקה הרועמת של התיאטרון הישראלי ומצטרף אל השיח שעושה שימוש בזהויות של מיעוטים כדי לפתוח לדיון מחודש את ההגמוניה המדכאת.

אפשר לבקר את הבחירה בהעלאת נושא נפיץ שכזה במארז של מחזמר, אבל העובדה היא שהמעטפת האוניברסלית מכניעה ברכות, מאפשרת להתמסר לביקורת, להתבונן ממרחק אסתטי מגן בחברה גזענית וביחס מפלה לאוכלוסייה מוחלשת של מהגרים, פליטים ומבקשי מקלט במדינה שהוקמה על ידי מהגרים, פליטים ומבקשי מקלט.

זוהי בשום צורה אינה הפגנת מחאה שמטרתה לשכנע את המשוכנעים, אלא יצירה בימתית מתקוממת שמשתמשת בתבונה רבה ובזהירות בפילטר הזה, על מנת לפתוח צוהר ולא לסגור מסך. זהו מחזה שמניח קרעי מציאות על הבמה ונותן לקהל לחבר את הנקודות תוך שהוא טווה חוטים שמקשרים, מגשרים ומחברים בין העולמות - צפון דרום, שחור לבן, נמוך גבוה.


ג'נטלי, צילום: יוסי צבקר


הדיוק שבליהוק

מעשה הרקמה העדין של הליהוק להפקה, שנמשך חודשים רבים, ולמעשה המשיך גם תוך כדי עבודה כמעט עד לרגע האחרון, מהותי ומשמעותי מאוד ולחלוטין אינו מתחיל ומסתיים בתפקידים הראשיים. אסתר רדא (מרים ג'נטלי), היא כוח טבע וכשהאישה הזו מתחילה לשיר, העולם נעצר ומקשיב. רדא חיה את השיר, המילים של סטריט נובעות מתוכה כאילו נכתבות בזמן הווה וזה עוצר נשימה. קשה לתאר את איכויות הקול שלה, נכתבו עליו תילי תילים של סופרלטיבים בארץ ובעולם, אך למען האמת אלו הדקויות שמרשימות, זיהוי הרגע, דיוק בדגשים, אינספור הגוונים שבו.

גילי יאלו, משגרירי האפרו-ביט הישראלי בעולם, הוקפץ לתפקיד בשבועות האחרונים של החזרות ומכל הסיבות הרלוונטיות (והלכאורה לא רלבנטיות) זהו ליהוק שיחוק. על אף שמדובר בהופעת בכורה בתיאטרון, יאלו נושא על כתפיו הצנומות בכבוד את כובד משקלו של תפקיד ראשי ועוד מול רדא. יש משהו פגיע ומלא כנות בג'נטלי של יאלו, אולי כיוון שהוא לכאורה מחוץ לאלמנט שלו וזה עובד מצוין, גם כשהוא לוקח חזרה את המושכות בשירים שהוא מוביל.


ג'נטלי, צילום: יואב איתיאל

ירון ברובינסקי הוא מיכאל פריד, מנחה טלוויזיה לבן פריבילגי פסבדו-ליברלי. ברובינסקי נותן הופעה מצוינת בעיקר בסצנת התפתלות נפלאה בה הוא מנסה נואשות וללא הצלחה יתרה לשמור על תקינות פוליטית.

"אתה מפחד ממני?", שואל ג'נטלי בתחילת הסצנה את פריד שלא מזהה אותו ומניף מולו מחבט בייסבול. "סליחה. אני יכול להבין. אדם שחור, בשעת לילה... מפחיד", אומר ג'נטלי ופריד מגמגם: "אין שום קשר לזה שאתה שחור, אה סליחה, כהה עור. אני בעד כהי עור, אפילו יותר משאני בעד בהירי עור. ברור שיש איזה חשש ממשהו או מישהו שהוא לא מוכר, הרי דופקים פה בדלת בשעה כזאת יותר לבנים מכהי עור. אמרתי כהי עור? כן, כהי עור. אומרים כהי עור. אז ברור שעולות מחשבות, אתה יודע. בכל זאתף גדלתי לאמא. אמא שהיא משם, אתה יודע. אני פליט, אתה פליט. כולנו פליטים. לא תמיד יש שליטה על מחשבות. לא שאני מצדיק את השוטרים שיורים על ימין ועל שמאל, אבל מבחינת המחשבות, האינסטינקטיביות, אני מתכוון, כן, זה יהיה צבוע אם אני אגיד שאני לגמרי לא יכול להבין, אתה יודע. מבחינת התוצאה זה חרא, אין ספק. אני מתכוון כשילד שחור מת, כהה עור, מת. אז זה חרא. אבל כשאתה מתחיל לחשוב מי אשם, אז אתה מסתבך". זו בקליפת אגוז - התורה כולה.


ג'נטלי, צילום: יוסי צבקר

גם לאשוט גספריאן ואדם הירש, בתפקיד השוטרים, דמויות שהן מטבל של קסנופוביה וגזענות "טובה וישנה", יש את רגעי הקסם שלהם, כולל סטריפ דאנס בפאייטים אדומים ומלא נצנצים. אבל זו להקת ליבריישן (liberation), שנותנת את הטון ומכתיבה את הקצב של ההפקה, הם הגלים התת קרקעיים והמערבולות, הגרוב וההייפ של היקום הזה שבו מתנהל המחזה, עולם בו מוזיקה היא מפלט, מקלט ומשענת שמשחררים ממציאות חונקת.

זו נבחרת חלומות מנצחת שלכל אחד ממרכיביה איכויות של כוכב, חלקם כבר בעלי קריירה נוסקת בתחומם כמו אושי מסלה, רודי ביינסין, פיינבוי (איבוריאן אליזה אקוונדו) וצביקה היזקיאס וחלקם, כמו טופז אבדנג, מתן ודניאל און ימי, בדרך לשם. הם מרימים, מרקידים ומרגשים בלי להתאמץ וזה מדבק ונוגע. מספיק רק להתבונן בקהל שרוקע ברגליים ורוקד בכיסאות ונעמד להריע במשך דקות ארוכות כשהכל כבר מאחורינו והמוזיקה המקפיצה של לקנר מדגדגת בגוף.


ג'נטלי, צילום: יואב איתיאל

בין הצד השני של גשר ברוקלין לשיכונים של התקווה, בין ואדי סאליב לבין שכונת דניה, בין מזרח ירושלים לבין שכונת רחביה, בין אפריקה השחורה למדינות המערב, נבנו חומות בלתי נראות שמלבות שנאה ופחד ורגשות קמאיים מלהיטי יצר. את החומות האלה מבקש התיאטרון לשקף כי תחילתו של שינוי, בהכרה.

אחרי סבב מוצלח באולם הבית בחיפה, נערכה בשבוע שעבר הבכורה התל אביבית החגיגית של "ג'נטלי" בבית החייל, שהיה לפני ארבעה עשורים, צחוק הגורל, אולם הבית של "אל תקרא לי שחור". בית החייל היה תמיד אולם חורג ופחות אהוב בסצנת התיאטרון התל אביבית ועל אף האתגרים הרבים שמעמיד האולם המיושן הזה לעושים במלאכה ולקהל הצופים, איכשהו זה עבד. משהו במקום הצליח להדגיש את התכונות החתרניות של הפרויקט הזה ואת המיזוג הלא מובן מאליו שמתקיים בו ומחבר את הבערה שבפרינג' לאפשרויות שמציע הרפרטוארי.

התור שהשתרך מהקופות ועד לרחוב פנקס בערך, נתן תחושה שמשהו אחר מתרחש פה. אם יטופל נכון, יש למחזמר הזה את כל הסיבות להפוך לשלאגר שובר קופות ולא רק בארץ.
 

גילוי נאות: מרב יודילוביץ' היא כותבת התכניות של תיאטרון חיפה