"מעדיף לנצח"    
 
כשאתה מקיים שיחה בהפסקת החזרה לקראת קונצרט קרוב, אתה למד ככל הנראה על האדם עצמו יותר מאשר על כל נושא אחר, והמפגש עם המנצח האוסטרי רוברטו פַּטֶרנוֹסטרוֹ, אורח התזמורת הקאמרית הישראלית מעידה יותר מכל על כך שהוא מאוד אוהב להיות כאן.
 
אנחנו עומדים מחוץ לבית התזמורות הצמוד למגרש בלומפילד ביפו, שם מתקיימות החזרות. פטרנוסטרו סיים חצי חזרה ראשונה עם נגני התזמורת, ומזמין אותי לצאת איתו לעשן סיגריה. "אתה יודע," הוא אומר לי, "אני מכיר את אולם החזרות הזה היטב, הוא רחוק מלהיות אידיאלי. התאורה הקרה הזאת במשך שעות של חזרות לא מיטיבה איתנו. האקוסטיקה גרועה ויבשה, אתה שומע כל צליל בנפרד, וכמנצח אני צריך לדמיין לעצמי איך זה יישמע באולם רקנאטי במוזיאון תל אביב בהמשך השבוע. אבל זה בוודאי עדיף על מצב הפוך -  כשלאולם החזרות תהיה אקוסטיקה טובה מזו של אולם הקונצרטים."
 
פטרנוסטרו מרגיש בבית בישראל, בעיקר במגרשה של הקאמרית הישראלית - תזמורת ששימש כמנהלה במשך כארבע שנים. "ניהלתי תזמורות במשך כ-30 שנה ואני לא מתגעגע", הוא מצהיר. "היום יותר מבעבר מזכירים לי קולגות שעדיין עוסקים בניהול תזמורות, בעיקר  באוסטריה ובגרמניה, ש-80 אחוז מן הזמן מוקדש לניירת ולאדמיניסטרציה ו-20 או פחות אחוזים לעשייה אמנותית. אני מאוד שמח להיות פרילנסר.
 
"הגעתי לכאן אחרי שבוע בבודפשט, מכאן אני ממשיך לגרמניה ואחר כך לאיטליה ואז לתזמורת הסימפונית של הרדיו בווינה. אני מנצח בכל העולם, משהו כמו בין 80-60 הופעות בכל עונה. זה מצוין מבחינתי. אתה בא, עובד וממשיך. אין לך מאבקים עם ועדי נגנים, עם משרדי ממשלה ועם כל הבלגן. אתה בא לעשות מוזיקה." 
 


תזמורת הקאמרית הישראלית, צילום: מיכאל פביה
 

הזמנים משתנים
 
על איזה יצירות תנצח בקונצרט הקרוב של הקאמרית הישראלית?
 
"אני אנצח כאן על ארבע יצירות - הסימפוניה הקלאסית של פרוקופייב, הסימפוניה הרביעית של בטהובן, יצירה של צבי אבני וקונצ'רטו לפסנתר של מוצרט. על כולן עבדתי בעבר עם התזמורת, רק זו של אבני, 'שבילי הזמן', חדשה לי. בעבר עשינו יצירות אחרות שלו."
 
אתה זוכר שניצחת על אותן יצירות בעבר?
 
"בהחלט. אחת הפעמים שבהן ניצחתי על הסימפוניה הרביעית הייתה כשהזמנתי כסולן את הפסנתרן הגרמני גרהרד אופיץ, שזכה בפרס הראשון בתחרות רובינשטיין השנייה. את פרוקופייב עשינו לפני שנים בסיור קונצרטים באוסטריה." 



בטהובן, מקור: אתר וויקיפדיה 

אז מה הציפיות שלך היום מהתזמורת?
 
"עכשיו הכל שונה. אני מסתכל על היצירות אחרת, וגם התזמורת משתנה, בייחוד מאז שעזבתי כאן את תפקיד המנהל המוזיקלי לפני שמונה שנים. אני מכיר אולי חמישה נגנים. המון נגנים שהכרתי עזבו והגיעו חדשים. אבל דפוס העבודה לא משתנה. אנחנו נפגשים היום לקריאה ראשונה של היצירות."
 
הם אמורים להכין את היצירות בבית לפני החזרה הראשונה?!
 
"בהחלט. הם מתכוננים קודם ואז אנחנו מגיעים לפגישת עבודה ראשונה. יש פה עניין של הדדיות - אני לומד להכיר את התזמורת והם כמובן לומדים להכיר אותי, בייחוד הנגנים החדשים. אנחנו עובדים על עבודת הצליל המשותפת, על הצליל של האנסמבל." 
 


צבי אבני, תמונת יחסי ציבור

 
"סבא שרד את טרזיינשטט"
 
סגנונית אתה משייך את עצמך למסורת הניצוח הווינאית, העיר שבה נולדת ולמדת, או שגם כאן אנחנו מדברים על שינוי?
 
"אני מאוד גאה להמשיך את המסורת הווינאית. אני בא מאותו בית ספר שבו למדו לפנַי זובין מהטה וקלאודיו אבאדו. כולנו למדנו אצל הנס סברובסקי. אני הגעתי אליו עשרים שנה אחריהם, אבל זו בהחלט המסורת. הייתי מאוד צעיר כשהתחלתי ללמוד אצלו, סך הכל בן 18. בדיעבד נראה לי שהייתי צעיר וטיפש מכדי להבין את עומק המקצוע. באותן שנים, כשהייתי בן קצת יותר מעשרים, כיהנתי כמנצח משנה לצדו של הרברט פון קאריאן. היום אני יודע בדיוק מה לבקש מכל נגן בתזמורת. אז ידעתי הרבה פחות. אז כן - אני בהחלט משתייך למסורת. 
 
"אימא שלי חזרה לווינה מקנדה אחרי מלחמת העולם השנייה. המשפחה ברובה הצליחה לברוח בזמן, בשנת 1938. שמות המשפחה של אימא מהבית היו הופמן ושוורץ, והם באו מהעיר האוקראינית דרוהוביץ. סבא רבא שלי היה במחנה הריכוז בטרזיינשטט ושרד. אני זוכר אותו היטב, הוא היה יהודי דתי והיה חייל מצטיין בצבא האוסטרי של מלחמת העולם הראשונה. כפרס על הצטיינותו הוא נשלח למחנה בטרזיינשטט ולמרבה המזל ניצל. גורלם של בני משפחה אחרים לא שפר עליהם, הם הגיעו לאושוויץ ולמחנות מוות אחרים."
 
"לפני שנתיים," מוסיף פטרנוסטרו, "אימא שלי נתנה לי מעטפה ובתוכה היה הטלאי הצהוב שהיא ענדה לפני שהם יצאו לצפון אמריקה. זה היה רגע מאוד לא פשוט. אבל בוא נחזור לווינה. מה שהיה פנטסטי עבורי בעיר הזאת, כמי שלמד מוזיקה, היה לשמוע בבוקר חזרה עם לאונרד ברנשטיין, בשעות אחר הצהריים לראות את קלייבר ובערב לראות את גיאורג שולטי. זה היה בית הספר הגדול."
 
במקביל עבדת גם בבתי אופרה?
 
"כן, ניהלתי גם בית אופרה בגרמניה, אבל התחלתי כמנצח בתזמורת סימפונית ואחר כך הגעתי לאופרה. אני יודע שלא מעט מנצחים  גדלו אחרת." 



וולפגנג אמדיאוס מוצרט, צילום: ויקיפדיה


אני שואל האם ישנה השפעה הדדית. האם אתה מביא לכאן, לנגנים שמנגנים קונצ'רטו של מוצרט, משהו מרוחו האופראית כדי להבהיר את המוזיקה של המלחין?

"הקשר קיים בדיוק בגלל הסיבות האלה, הניסיון האופראי שלי. את הקונצ'רטו הזה שאנחנו עושים כעת, קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת בלה מז'ור, מוצרט חיבר באותה שנה שכתב את האופרה 'החטיפה מן ההרמון'. בהקשבה לא מאומצת מדי אתה חש בהשפעה הסגנונית של האופרה על הקונצ'רטו, ואלה בוודאי כלים שמסייעים בחזרות. ניצחתי על אופרות בתיאטרון קולון בבואנוס איירס, והחלפתי בבית האופרה הממלכתי בקאסל שבגרמניה את המנהל אדם פישר שאגב, גם הוא יהודי.
 
אף אחד לא מושלם...
 
"בדיוק. נכון שאני לוקח מן האופרה לאולם הקונצרטים ואולי גם ההיפך אבל לדעתי ההבדל הוא בכך שכאשר אתה עובד עם תזמורת ועם סולן - כמו הפסנתרן אלמוג סגל שמתארח בקונצרט הקרוב - ואתה מאמין בדרכך, בסופו של דבר תקבל את מה שתכננת בחזרות. באופרה זה סיפור שונה לגמרי. אתה יכול לתכנן בחזרות דבר אחד ולקבל בסוף דבר אחר לחלוטין. אתה עובד עם זמר על כל ניואנס בתפקיד שלו ואז בערב ההצגה הוא חולה ונכנס זמר אחר שלא היה בחזרות בכלל. כך שלצד הדמיון, המתח בניצוח באופרה הוא גדול יותר וכמנצח אתה נדרש למידה רבה יותר של דריכות." 
 


אלמוג סגל, צילום מסך: יוטיוב
 
 
"למה וגנר לא ולופטהנזה כן?"
 
נחזור לתכנית הקרובה, מוצרט, פרוקופייב, בטהובן, אבני - יש יצירה שאתה אוהב במיוחד?
 
"אני אוהב את כולן באותה מידה. את צבי אבני אני מכיר אישית והיה לנו בתזמורת סיפור עם יצירה שלו. בזמנו ניצחתי על התזמורת בקונצרט  ראשון של תזמורת ישראלית בבַּיירוֹיט, (עירו של המלחין ריכרד וגנר, י"ש), והתכנית כללה יצירות של מלחינים יהודים -  מנדלסון, מאהלר, צבי אבני ווגנר. לכן אבני מחובר אצלי ואצל אותם נגנים לאחד הרגעים המרגשים בחיים. היו לי לא מעט כאלה, אבל לנצח שם, בעירו של וגנר, על היצירות של מלחינים יהודים ולסיים בנגינת 'התקווה' כשכל הקהל קם ונעמד – זה היה מדהים. אנחנו עדיין חולקים את החוויה הזאת בשיחות עם הנגנים שהיו שם.
 
"אני לא שוכח שכאן בישראל היו לא מעט אנשים שלא אהבו את העובדה שהתזמורת הקאמרית הישראלית מופיעה דווקא שם. אני זוכר בפירוש מאמר של נח קליגר ב'ידיעות אחרונות'. אני יכול להבין את הרגישות, אבל אל תדאג. אני לא אכנס לוויכוח של כן וגנר או לא וגנר בישראל, אבל אני חייב לומר שאחרי כל השנים ועם כל האהבה שלי לישראל, קשה לי להבין איך מותגים גרמניים מובהקים כמו סימנס ולופטהנזה נוכחים ומקובלים כאן, ואילו מוזיקות מסוימות מוחרמות. נראה לי שלנו כאמנים אין את הכוח שיש לתעשייה או לכלכלה. ואני לא מבין עד היום איך קרל אורף ופרנץ להאר מנוגנים כאן ואהודים. 
 


סרגיי פרוקופייב, תמונת יחסי ציבור

יוצא לך לנצח על יצירות של מלחינים ישראליים?
 
"כן, ואני מאוד אוהב את זה. בעונה שעברה ניצחתי על התזמורת הסימפונית ירושלים בתל אביב ובירושלים וליד יצירות של ברהמס וסזאר פרנק עשינו יצירה של בנימין יוסופוב. וגם עכשיו בהונגריה ניצחתי על תזמורת דוכנאני ובתכנית הייתה יצירה של רחמנינוב לצד יצירה של אהרן חרל"פ. חרל"פ ישב באולם והיה כמובן מאוד מרוצה ושמח."
 
אתה המוזיקאי היחיד במשפחה?

"כן. היה לי דוד שניצל בשעתו כשהוברח לאנגליה יחד עם הרבה ילדים ובאנגליה צמח להיות אחד המפיקים הגדולים בחברת ההקלטות של EMI - אבל זה הקשר היחיד. אני המוזיקאי היחיד, אשתי רופאה והילדים שניהם רופאים ולכולם אין זמן לאבא. מה'משפּוֹחֶה' אתה לא מקבל כלום. כשאני מתלונן על משהו הם שולחים אותי לרופאים אחרים."  
 
זהו. זמן ההפסקה מסתיים, הנגנים חוזרים לאולם אבל פטרנוסטרו חש שהוא חייב לחלוק עוד חוויה. "שמע, ראיתי את זובין מהטה לאחרונה והיה מאוד קשה לראות שבתוך תקופה כל כך קצרה הוא כבר מסתייע במקל, מנצח בישיבה. זו הייתה חוויה קשה". "נכון", אני אומר לו, "אבל הכי חשוב שהוא ממשיך לנצח." אנחנו מסכימים.
     

רוברטו פטרנוסטרו, מקור: אתר הקאמרית הישראלית



20, 22 בפברואר 2020 בשעה 20:00 במוזיאון תל אביב. להזמנת כרטיסים: 03-5188845 או באתר התזמורת