השחקנית המוערכת מספרת על המופע החדש "בעיר זרה" - יומן-חיים-פנטסטי, אינטימי וחשוף, שכתבה יחד עם בנה, המוזיקאי שאול בסר
להוציא החוצה
זה השיר השלישי, אולי הרביעי. לא זה שפותח, זה בטוח. גם לא זה שסוגר. אולי כבר השתנה מאז הסדר? בטח השתנה. מילים, שנרקמו לכדי תמונת מצב עכשווית. לקח להן זמן למצוא את מקומן ועכשיו, יש להן מנגינה וגוף ומסגרת. עכשיו הן פה. חמש שנים אחרי המופע והאלבום, "אשה נוסעת", יוצאים לאורה ריבלין ובנה, המוזיקאי שאול בסר, למסע חדש. בין המילים שלה לצלילים שלו, מתרקם לו טיול מקסם בין דפי יומן-חיים-פנטסטי, רגעים סוריאליסטיים, מכות אגרוף ריאליסטיות, נוף מוכר ששומר על מרחק בטוח ועם זאת, אינטימי וחשוף עד מאוד. "בעיר זרה", שיתארח השבוע בקפה תיאטרון הקאמרי במסגרת מופעי ההרצה, הוא מופע קרוב ובועט, שנון ומנוקד בהומור וברגעי חסד קטנים.
"הנה, הולכים/ ארזת? אלא מה/ תנשום עמוק/ עמוק, תנשום/ אני אומרת לו/ תן לי יד. כן/ הנה עוד/ עוד יד. כן./ תניח על הכתף שלי/ חבק אותי בצוואר/ בכל הכוח/ ראש קדימה// הנה, קמים/ צעד אחד/ אליי/ עוד אחד/ אליי/ תנשום/ עמוק// תמשיך לנשום/ אתה עומד יפה/ הנה, כבר לא כואב/ עכשיו/ אנחנו יוצאים/ לאט/ לאט/ יצאנו// איך היא היתה רוצה/ שהאיש הזה, ייכנס עכשיו/ יניח את היד שלו כמו פעם/ על הפנים שלה על הצוואר שלה/ וירגיע את המהומה שבתוכה// הנה קמים.../ צעד אחד אליי/ עוד אחד אליי/ תנשום.. תנשום.. עמוק// תמשיך לנשום/ הנה כבר לא כואב/ אנחנו יוצאים.../ לאט/ יצאנו".
זה אחד השירים החדשים שכתבה למופע החדש. ליתר דיוק, שנכתב ממנה במלון קטן בצרפת מול הרי האלפים. היא קוראת לו "אקזיט מיוזיק", כמו השיר הזה של רדיו הד, שהתנגן לה ברקע כשנכתב לו, נותן קצב לפעימה פנימית, פותח צוהר ומשחרר פקק. משהו נגע במשהו. משהו עורר משהו. משהו נעור ונכתב "כמעט מעצמו", כמו שהיא אומרת. כבר שנים היא כותבת למגירה. מחברות על מחברות נשלפו ומתוכן נבררו הטקסטים, מיניאטורות קטנות של רגעים פקחים ומפוכחים. עכשיו שוב התעורר הצורך להוציא החוצה.
לאורה ריבלין, בעיר זרה, צילום: דריה שיזף
"העבודה הזאת הצילה אותי"
"זו תקופה לא פשוטה. אני לא מדברת עליה. לא רוצה לדבר", היא אומרת. אבל התקופה, שבמרכזה התמודדות עם מצבו הבריאותי של שותפה לחיים בארבעת העשורים האחרונים, איש התיאטרון גדליה בסר, מדברת את עצמה בתוך המופע, שמנוקד בלא מעט שירי סיכום ופרידה. "אני מניחה שזו דרך התמודדות", היא אומרת: "העבודה הזו מצילה חיים. את החיים שלי זה הציל, האפשרות הזו לבטא דברים שאתה עובר. בסך הכל אני במצב של חמישה כוכבים - יש עזרה, הילדים נחמדים ושם כשצריך ואני אוהבת את האיש הזה".
יש הרבה זרמים תת קרקעיים של אופטימיות וניקודי הומור של שורדים, שמלווים את המופע לכל אורכו. "אולי זה עניין של גיל, האופטימיות הזו שאת מדברת עליה. אולי, זה שעברתי מחלה קשה והמשכתי הלאה. אבל זה יכול לעבור ברגע. אני אומרת לעצמי שהתמודדות זה חלק מהחיים. אתה לא נעצר לחשוב על זה, אתה פשוט מתמודד. מנסה לשרוד את היום, את השעה המסוימת, את הרגע".
שאול בסר, צילום: אמנון קוטלר
וחלק מההתמודדות זו עשייה.
"הצורך להיות על הבמה ולבטא את עצמך לא רציונלי. זה קיומי. עם הזמן אתה לומד להעריך את זה. אין לי ממש תשובה למה אני עושה את מה שאני עושה. לא התאמצתי לרצות בזה. זה פשוט נהיה. אני כותבת כל השנים כי זה צורך ופתאום אני מגלה שאנשים מוצאים נקודות חיבור וקרבה. זה כל כך מפתיע ומעורר. פתאום יש לי משהו לדבר אותו עם עוד כמה אנשים מלבדי. ויש גם את ההתנגדות".
באיזה מובן – התנגדות?
"מחאה. נגד המחשבה ה'מירי רגבית' הזו שצריך לעשות לאנשים שמח. התרגשות לא באה תמיד בהכרח רק משמחה. עם השנים אני מרגישה יותר ויותר נוח להרשות לעצמי להיות בשלי ומעניין אותי לחפש את המקומות שנוגעים בי ומפעילים אותי. מה שקורה בארץ, מתרחק מאוד מהמקום האישי ואני אומרת לעצמי שאני שחקנית לכל מיני דברים. וכן, יש כזה דבר תוכן לא חד מימדי שעדיין מספר סיפור ויש לי צורך לאפשר קיום למקום הזה".
לאורה ריבלין, בעיר זרה, תמונת יחסי ציבור
המוזיקה כפרטנר
בניגוד למשחק בתיאטרון, שם את יכולה להסתתר מאחורי טקסטים של אחרים ושחקנים שמשחקים לצדך, פה יש משהו מאוד חשוף
"אף פעם לא רציתי לעמוד על במה בלי פרטנרים. הציעו לי אלף פעמים ותמיד סירבתי. פה, המוזיקה היא פרטנר, אבל זה שונה. קשה לי להסביר. אני כנראה מרגישה קצת יותר בנוח עם עצמי. זה כמו להגיד: 'זה מה יש'. במקצוע הזה, אתה למד על עצמך כל הזמן ומאוד מודע לכל הפאקים שלך. יש לי מצבור גדול של למידה, שמאפשר לי בשלב הזה של חיי להניח לזה ולהגיד מה שיש לי לומר. אני כבר יודעת מי אני, מה נקודות החולשה שלי, איפה אני מזייפת. הידיעה הזו משחררת ומביאה איתה חופש".
את לא נוטה לפתוח את דלתות חייך ובכל זאת הטקסטים שלך מאוד גלויים ונדמה שאת מאוד נינוחה בהם, על אף החשיפה.
"אני חושבת שזה חושף, אבל לא חושפני. יש אינטימיות, אבל זה משהו אחר. אולי בגלל שלמילים יש את המוזיקה שמפרקת קצת את מטעני הנפץ. הרבה פעמים אני עוברת לגוף שלישי, כמו הרחקת עדות או מה שברכט כינה ניכור. זה מאפשר למשהו מאוד כואב להפוך למשהו אחר. אני חושבת שאולי בגלל זה המופע הזה לא סנטימנטלי. לגמרי לא. זה מוזר אבל לפעמים אני מרגישה שאני שרה חומרים של מישהו אחר. כן, יש משהו יותר משוחרר. זה הפתיע גם אותי. היה איזה רגע בחזרות שפתאום הרגשתי שזה בא לי מהגוף. זה לא היה במופע הקודם".
מה השתנה?
"אני לא יודעת. בורג השתחרר. אולי זה קורה עם הגיל. אולי זה תפקידים שנכנסים פנימה כמו מה שאני עושה עכשיו בצרפת ('כולם ציפורים' בבימויו של הבמאי ווג'די מועוואד). אני בטוחה שלתפקיד הזה יש חלק בכך. אני משחקת אשה מסוג אלה שכשילדים בבניין רואים אותה, הם בורחים מפחד. אתה מרגיש את הבדידות שלה. זה נתן לי המון חוצפה ומרחב. אני חושבת שזה הביא אותי למקום טוב ובטוח עם עצמי".
נורית זרחי, צילום: איריס נשר
"שחטנו את הטקסטים"
מקבץ של יוצרים מצוינים לקחו חלק ברקמת התחרה העדינה של הערב לצדם של ריבלין ובסר. בהם, המשוררת והסופרת, נורית זרחי שערכה וניקתה, העירה הערות והאירה מחשכים וימי ויסלר, יוצר רב כישרונות עם לב במקום הנכון ועיניים פקוחות לרווחה, שחתום כמנהלו האמנותי של המופע ומשתתף בו כגיטריסט, אך למען האמת, נוכחותו היא עוגן ומגן וקיר תומך ורשת ללוליינים המהלכים על החבל הדק.
"הכרתי את ימי במקרה לפני שהתחלנו לעבוד על 'אשה נוסעת'", מספרת ריבלין: "ישבתי בקפה זוריק, מחכה לבמאי של סרט שמישהו שכח להודיע שלא יבוא. ימי ניגש, הציג את עצמו ואמר שהוא מעריץ. שאול כבר קרא את החומרים ולמען האמת, חשבתי שיאמר שזה קרוב לו מדי ויפנה אותי למישהו אחר. סיפרתי לימי על העניין הזה שבהתהוות ושלחתי לו חומרים. הוא כתב מייד: 'בלי לדעת מה את רוצה שאעשה, אני בפנים'. ימי הוא המלאך השומר. יש לשנינו הומור שחור שמאפשר ללכת למקומות רעים. הוא הציע לקרוא למופע: 'ארבע אזכרות והלוויה אחת'. שנינו ניסינו לעשות לשאול עבודה קלה והגענו תמיד מוכנים. בואי נאמר שעשיתי שיעורי בית לקראת כל חזרה. שלא יהיו לו טענות כלפיי".
יש לו טענות?
"לא. אבל הוא יכול להיות קשוח. אני אוהבת להשביע את רצונו".
זו פרטנריה נהדרת מה שיש לכם
"זה לא ברור מאליו. אף פעם. אני מברכת על זה שיש כל יום. העבודה עם שאול וימי כל כך חווייתית בשבילי שאני פשוט רוצה עוד מזה. המוזיקה של שאול באמת נהדרת. כשאני מתפנה להקשיב למה שהוא עושה על הפסנתרים שלו, זה פשוט נפלא. אגב, בהתחלה הם לא ראו איך כל זה הופך לשירים. הם חשבו על קונצרט עם קול אנושי. הטקסטים היו הרבה יותר ארוכים והם רצו זמרות ליווי ומחשבים. הלכתי איתם למרות שזה נראה לי שעמום המחץ. שאול היה בתקופה כזו שלא בא לו להלחין אז הקלטנו אימפרוביזציות שלהם כשאני מדברת את הטקסט. אחר כך הוא נסע ללונדון, ראה הופעה של בוב דילן וניל יאנג וחזר עם רצון עז להלחין. ישבנו עם ימי ושחטנו את הטקסטים, גזרנו מתוכם חלקים שלמים ומשם החל תהליך עבודה די מהיר".
לאורה ריבלין, בעיר זרה, צילום: דריה שיזף
"אתה מדבר על מה שכואב"
המוות מאוד נוכח במופע
"המוות תמיד נוכח. הוא נוכח מילדות. הבן שלך מדבר איתך על מוות. הילדים שלי דברו איתי על מוות כבר בגיל שלוש וזה מאוד הפחיד אותי. המוות תמיד נוכח אבל למען האמת, לא חשבתי שאני מתעסקת בזה. תהליך הברירה נגע במה עובד מבחינת מקצבים להלחנה וככה יצא. הרבה אמנים מדברים על זה. ללו ריד יש אלבום שלם רק על מוות ואובדן (Magic and loss – מ.י). אתה מדבר על מה שכואב".
ואת מתבוננת לו בלבן של העיניים
"עוד לא. לא ממש".
את מוכנה לשים את זה שם במרכז הבמה. זה לא מעט
"כדי להרחיק. את יכולה להסתכל לזה בלבן של העיניים כשאת על הבמה".
אז הבמה היא סוג של מסתור?
"בדיוק".
גניבת זמן מהמחויבויות של החיים
בואי נדבר על גרסאות הכיסוי במופע. כמו העיבוד הבלתי נתפש לשיר "הלילה". הפכתם שיר אירוויזיון של להקת "הכל עובר חביבי" לגרסה קברטית-מרלן-דיטריכית-מהורהרת-מערערת. זה מאוד מפתיע
"אף פעם לא הקשבתי למילות השיר הזה. כשימי הציע אותו אמרתי: 'איך זה קשור אליי?'. רק כשהוא התחיל לנגן פתאום, הבנתי לאן זה לוקח אותי. זה מתעתע. בהתחלה זה מצחיק רק אחר כך זה תופס אותך. ימי רצה לעשות ערב שלם של קאברים. כשהוא דבר על זה חשבתי - חנוך לוין, לאה גולדברג, בחמש קם צייד וכאלה. אבל הוא לא הסכים. מבחינתו זה הברור מאליו. הרעיון היה לקחת שירים לא גדולים ולתת להם פרשנות אחרת".
ממזרי. הפכתם את השיר הזה לשיר פרידה שיש בו את כל שלבי הרגש: הבנה, קבלה, השלמה.
"השלמה ומצד שני מרד, התנגדות, התרסה".
וכל זה בהכל עובר חביבי, מי היה מאמין
"בדיוק".
יש פה שירים נפלאים ואני תוהה למה לא פרסמת אותם עד כה כאסופה בספר?
"ספר, ספרות, שירה. אלה היכלות שיש בהם קדושה ואין לי מושג או אפילו משאלה לגביהם, אולי מכיוון שבתיכון קבלתי רוב הזמן 4 בחיבור. בכל פעם שנתנו נושאים לכתיבה הייתי לוקה בשיתוק שנצרב בי. זה לא יצר אמביציה. גם המחזות שכתבתי ('תמרה', 'כוונות טובות' – מ.י), הוצגו בהבימה ובאנסמבל תיאטרון הרצליה וקבלו ביקורות טובות, עדיין לא נתנו לי תחושה של 'כותבת'. אין לי צורך בזה. קטונתי והצניעות הזו נעימה לי. אין לי חלומות בכיוון. המופע הנוכחי, כמו הקודם, נרקמו מטקסטים מתוך יומנים שהם חלומות או הצצות וציטוטים.יש בהם שרירותיות וחוקיות שאינן תמיד הגיוניות ולא תמיד ניתן להסביר אותן. הבחירה נגעה באפשרות ההלחנה שלהם, כלומר מקצב הכתיבה שהוא חפוז. כאילו הכתיבה הזו היא גניבת זמן מהמחויבויות של החיים".
18
באפריל, 9 במאי
2020 בשעה 21:00 בקפה תיאטרון הקאמרי בתל אביב, 11 באפריל ב-20:00 בלבונטין 7 בתל אביב, 7
ביוני ב-20:00 בספרייה המרכזית בכפר סבא
להזמנת כרטיסים