סרטים על אמנים נעשים על פי מרוב מתוך נקודת מבט של מעריץ, ולא קל לחובב אמנות לשמור על אובייקטיביות כשהוא מראיין לצורך סרט דמות נערצת. הסרטים על המנצח ההולנדי ברנרד הייטינק, הצ'לן גרגור פיאטיגורסקי והזמר פלסידו דומינגו, המוקרנים במסגרת אפוס פסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות במוזיאון תל אביב, שייכים לסוגה זו שאין בה אלא השתאות ארוכה ונמשכת.
 
ברנרד הייטינק- לחובבי הז'אנר
 
שוחרי המוזיקה הקלאסית שיצפו בסרט על הייטינק - מנצח שלמיטב זכרוני מעולם לא ניצח בישראל אך מזוהה עם תזמורת כמו הקונצרטחבאו באמסטרדם, עם בית האופרה המלכותי הקובנט גארדן בלונדון ועם פסטיבל גליינבורן שבכולם שימש כמנהל אמנותי במשך שנים – ימצאו בו עניין רב. הייטינק ניהל קשרים ממושכים גם עם תזמורות שאותן לא ניהל - הוא ניצח על הפילהרמונית ברלין לאורך 52 שנים, יותר מן התקופה שהרברט פון קאראיין, מנהלה המיתולוגי של התזמורת, ניצח עליה.
 
ככלל ניתן לומר שיש במקצוע הניצוח יותר חידות מפתרונים. אף מאזין, מקצועי ככל שיהיה, אינו יכול להסביר את תופעת ההצלחה של מנצח א' או מנצח ב' לעצב מחדש את צליל התזמורת איתה הוא עובד. אפילו נגנים בתזמורות המצוטטים בסרט על הייטינק אומרים: "כשאנחנו עובדים איתך אנחנו נשמעים אחרת." האם סודות המקצוע נחשפים בסרט? לאו דווקא. אבל שיטות העבודה של המנצח ההולנדי מעניינות. בולט בהן למשל היחס הקדוש כמעט שמגלה הייטינק לפרטיטורה של המנצח ההולנדי וילֶם מֶנגלברג, שהכיר את מאהלר אישית ורשם מפיו הערות על כל צליל בסימפוניות שלו.
 
גיבור הסרט הייטינק מחזיק מהדורה של פרטיטורה עתירת הערות ורישומים ושב לעיין בה וללמוד אותה מחדש כמו יהודי השונה פרקי משניות. אך כאשר הוא מתכונן לנצח על יצירה מוכרת, הוא מחזיק בידיו פרטיטורה חדשה נקייה מהערות. במילים אחרות - למען הביצוע הוא ניגש לכל יצירה כאילו לא הכיר אותה מעולם.
 
הייטינק, המציין בימים את יום הולדתו ה-91 ונשוי בפעם הרביעית (עובדה שאינה מוזכרת בסרט), למעשה כבר קיים פרידות מתזמורות שונות. הסרט צולם בביתו שבדרום מערב צרפת (יש לו עוד בית בשוויץ ודירה בלונדון). אהבתי במיוחד את הצהרתו של המנצח: "הייתי צעיר מדי כשקיבלתי לידי את תזמורת הקונצרטחבאו (אחרי ואן-בֵּיינוּם) וחסר ניסיון כשקיבלתי את ניהול האופרה המלכותית בלונדון (אחרי קולין דיוויס)". עם זאת הוא ידע לעמוד על שלו מול דרישות חברת ההקלטות, והתחייב למשל לסימפוניה אחת של מאהלר מדי שנה כשהחברה חשבה על מחזור סימפוניות חדש בכל שנה. 

בסרט משולבים במינון מוקפד קטעים מהופעותיו הראשונות כמנצח צעיר ועד להופעה עכשווית עם תזמורת הנוער הכלל אירופית. הסרט, כאמור, מתאים לחובבי הז'אנר ולשוחרי המוזיקה הקונצרטית. ברנרד הייטינק
 

ברנרד הייטינק, מקור: אתר פסטיבל אפוס

פלסידו דומינגו: הר געש של רגשות – ראוי למרות הכל
 
לעומת הסרט על הייטינק, הסרט "פלסידו דומינגו - הר געש של רגשות מוזיקה" מן הסתם לא יעבור ללא תגובה. דומינגו עתיד להגיע בישראל בסתיו הקרוב במסגרת תחרות הזמרים היוקרתית "אופֶּרַליה" שייסד בשנת 1993 וממשיך לנהל. הידיעות  על ביקורו הצפוי עוררו מחאות גדולות של ארגוני נשים שדרשו לבטל את השתתפותו באירוע בישראל, דרישה שקיבלה משנה תוקף כשעיתון "הארץ" בא באותה תביעה במאמר מערכת. הסרט, שהוכן לפני חשיפת העדויות על הטרדות מיניות מצד הזמר, אינו מזכיר את העובדה שבעקבות מחאות הנשים דומינגו פוטר ממשרותיו כמנהלם של בתי האופרה בלוס אנג'לס ובוושינגטון אך בה בעת הוא ממשיך להופיע במרץ בלתי נלאה בבתי האופרה באירופה ובמזרח הרחוק.
 
הסרט עוקב אחרי הקריירה הנדירה של דומינגו, מגדולי זמרי האופרה בכל הזמנים. הוא נולד בספרד וגדל במקסיקו. לאחר שנים של הופעות ב'זרזואלות' (אופרטות ספרדיות) גילה את האופרה, ומצא עבודה לו ולאשתו הזמרת בבית האופרה הישן בתל אביב, שם חתם על חוזה לשישה חודשי עבודה. האגדה מספרת שהובטח לו שכר של אלף לירות לחודש. דומינגו חשב שמדובר בלירות שטרלינג, אך לאכזבתו נוכח שמדובר בלירות ישראליות. כך או כך, בני הזוג דומינגו נשארו כאן במשך שנתיים וחצי, תקופה שמהלכה שר הזמר מאות פעמים על הבמה ושינן עשרות תפקידים.
 
הפרט הזה, שערכו פחות מחמישה אחוזים בביוגרפיה של דומינגו, הותיר חותם עמוק בישראל, אך בסרט הוא הוא זוכה לאזכור קצרצר, הכולל צילום אווירי של אזור רחוב אלנבי שבו פעלה האופרה הישנה ושני משפטים מפי המנצח דניאל ברנבוים המתאר את האופרה הישראלית הישנה שבה שרו זמרים תפקידים בשפות שבהן שלטו. 
 

פלאסידו דומינגו, מקור: אתר פסטיבל אפוס

דומינגו מצטייר בסרט לא רק כדמות חיובית אלא כמי שנכון לעזור ולסייע ולקדם בתי אופרה, זמרים ואמנים אחרים. היחיד שמותח עליו ביקורת - וגם היא במינון נמוך - הוא בנו, מוזיקאי פעיל גם הוא. פרקי חייו ידועים ומוכרים היטב, כמו גם התחנות הרבות בהן עצר ובהן זכה להערכה, ביניהן בית האופרה של ניו יורק שם החל את דרכו בתפקיד דון ז'וזה ב"כרמן"; ובית האופרה של וינה שבה הוא זוכה דרך קבע במחיאות כפיים שנמשכות לא פחות מ-20 דקות רצופות. בווינה רשם דומינגו שיא כשבשנת 1991, לאחר ששר את אותלו של ורדי, נקרא לעלות לבמה 101 פעמים. הקהל נותר לעמוד באולם במשך יותר מ-80 דקות לאחר סיום האופרה, אך עובדה זו אינה מוזכרת בסרט. עוד מוזכרת בסרט השתתפותו של דומינגו בקונצרט שלושת הטנורים במהלך אליפות העולם בכדורגל ברומא בשנת 1990. המיזם החל כמחווה  שלו ושל לוצ'אנו פבארוטי לעמיתם הזמר חוזה קרראס שהחלים ממחלת ההמופיליה, ונמשך כאחד המופעים מושכי הקהל הגדולים בהיסטוריה. כמו כן מצוין בסרט המהלך ההיסטורי שלו כשעבר מקול הטנור לקול הבריטון -  אירוע מכונן וחסר תקדים שהתקיים בברלין בשנת 2009 כשהיה בן 68. שינוי מנעד השירה הביא כמובן להגדלה העצומה של מספר התפקידים  שדומינגו שר עד היום - יותר מ-160.    
 
אך הנושא החשוב ביותר בסרט, לטעמי, היא השקעתו של דומינגו בדור הזמרים הצעיר - נושא פחות מוכר לקהל הרחב אבל כשזוכרים שהזמרים נינה שטֶמֶה, חוזה קוּר?ה, אליזבט פורטל, ארווין שרוט, רולנדו וייאַזון, דיוויד ביזיץ', סוניה יונצ'בה, ג'ויס די דונאטו ורבים אחרים הגיעו להכרה בינלאומית באמצעות התחרות שייסד, מתייחסים אליה ביתר כבוד. הסרט מרבה ב"עשיית כבוד" לזמר, אך באחד הרגעים המרגשים הוא מציין ששר עם זמרות שיכלו להיות סבתות שלו, כמו לילי פונס שהלכה לעולמה בשנת 1968 כשהיא מתקרבת לשנתה ה-80, וכאלה שיכלו להיות הנכדות שלו. "חבל רק שלא הצלחתי לשיר עם מריה קאלאס", אומר דומינגו בצער. ובהחלט אפשר להבין את הכאב.
 
האם יהיה קשר בין הסרט למציאות שמצפה לאירועי חזרתו לארץ בסתיו הקרוב, ומה יקרה לו כאן? אולי עוד פרק בסרט חדש? קשה לצפות, אך אני ממליץ לצפות בסרט, גם כאשר מתנגדים למעשיו של דומינגו. פלאסידו דומינגו - הר געש של רגשות

הצ'לן: סיפורו של גרגור פיאטיגורסקי – מרגש במיוחד
 
הסרט "הצ'לן - סיפורו של גרגור פיאטיגורסקי" מרגש מן הדקה הראשונה, בעיקר בזכות הבימוי. הסרט קרוי על שמה של האוטוביוגרפיה מאת פיאטיגורסקי והצלחתו נובעת מהיותו בבואה של דמותו הגדולה מן החיים של גיבורו. פיאטיגורסקי הוא איש גבוה, כמעט 1.90, ובשעתו היה הצ'לן המוכר ביותר בעולם בזכות נסיעותיו הרבות ברחבי העולם. חלק גדול מפס הקול נשמע בקולו, באנגלית במבטא רוסי, ומספר סיפור חיים מרתק. אביו המוזיקאי המיר את דתו היהודית ומשנה את שמות בני המשפחה בהתאם על מנת שהמשפחה לא תסבול מן הפוגרומים ברוסיה שלפני המהפכה ובאלה שבאו אחריה. האב הוריש לגרגור את יצר ההישרדות. הוא עבד כמוזיקאי מגיל צעיר ביותר, ובגיל 15 כבר שימש כצ'לן ראשי בתזמורת הבולשוי במוסקבה. בהמשך ניגן באולמות לא מוסקים ובמועדוני לילה מפוקפקים וליווה סרטים אילמים להשלמת הכנסה.
 
באותן שנים גם ניגן ברביעייה שנקראה "בטהובן" אך לאחר המהפכה הקומוניסטית שונה שמה ל"רביעיית לנין". לימים ניגנה הרביעייה לפני לנין עצמו שאמר להם שעם שם כזה לא יגיעו רחוק, וייעץ שימצאו לעצמם שם כמו "בטהובן". פיאטיגורסקי וחבריו משחדים מבריחי גבול ועוברים לפולין ומשם הוא מגיע לברלין ונעשה תוך זמן קצר לצ'לן הראשי של הפילהרמונית ברלין עליה מנצח וילהלם פורטוונגלר. הוא מקבל אפשרות להופיע כסולן בתזמורת ובערים אחרות, לוח הזמנים מתמלא בהופעות והוא עוזב את התזמורת ומגיע מדי פעם לבקשת פורטוונגלר.
 
הסיפור בסרט נשמע בקולות רבים - חלקם מפי הגיבור עצמו, וכן מפי בנו, נכדו ותלמידים רבים. מכלל האנקדוטות עולה דמות חמה ואנושית. מישה מאייסקי מספר שפיאטיגורסקי לימד אותו לקשור עניבה ולאחר שהצליח במשימה אמר לו פיאטיגורסקי: "לפחות לימדתי אותך משהו!". כמו כן אנחנו צופים בו מלמד את דור הצ'לנים הצעיר לחפש את איכות הצליל.
 
לצופי הסרט כיום קשה להבין שהשליחות של פיאטיגורסקי הייתה להגביר את הפופולריות של הצ'לו, שעד לפני כ-70 שנה סבל ממעמד נחות בהשוואה לפסנתר או לכינור. גם סיפורים על נשותיו, הקשרים המיוחדים עם המנצח וילהלם פורטוונגלר, הקשרים האישיים עם הכנר יאשה חפץ והפסנתרן ארתור רובינשטיין (שלושתם הופיעו יחד), עולים בסרט ונוכחותו של זובין מהטה בתחילת הסרט ובסיומו כשהוא מספר על ביצוע של "דון קישוט" של ריכרד שטראוס בפסטיבל המוזיקה בפוארטו ריקו שופעת חביבות והתרגשות אמתית. מכל אלה נוצר סרט מרגש במיוחד.  סיפורו של גרגור פיאטיגורסקי  
 

הצ'לן - סיפורו של גרגור פיאטיגורסקי, מקור: אתר פסטיבל אפוס

ברסנס על ברסנס - סרט חובה
 
הסרט על השנסונייר הצרפתי ז'ורז' ברסנס, שחותם את הפסטיבל השנה, הוא סרט חובה. בשילוב ראיונות רבים עם ברסנס, קטעים מסרט שהופק עליו בעבר וקטעים מהופעותיו, כמו גם תיעוד של כל המקומות בהם התגורר בצרפת עד למותו מסרטן כשהיה בן 60 בסך הכל - מצליח הסרט לשרטט תמונה מקיפה שבה גיבור הסרט, ברסנס עצמו, מספר על חולשותיו ועל הכאב שחש ברגעים קשים בחייו.
 
התקופה שבה כמעט התגורר ברחוב, תקופת עבודתו בכפיה במפעלי הנשק של BMW, לצד שש מאות אלף צרפתים אחרים שהנאצים העבירו לגרמניה, והדרך שבה בילו הצרפתים בין משמרת עבודה אחת לשנייה, והמסלול האישי הקשה שהוליך אותו מבורות מוחלטת ועד להתאהבותו בשירתו של פרנסואה ויון, משורר מן המאה ה-15, כשברסנס כותב את שיריו בעט בכתב יפהפה רווי תיקונים, שינויים וחיפושים אחר המילה המתאימה - נוכחים במקומות שונים בסרט ויוצרים חוט מקשר בין הימים הקשים של מגורים עם זוג חברים, כלבים וחתולים בדירה ללא חיבור לחשמל וללא הסקה ועד לפריצה הגדולה שנעשית כשחברים מחליטים לסייע.
 
ההיכרות עם הזמרת פַּטשוּ, שהחזיקה מועדון במונמארטר היא נקודת המפנה בחייו של ברסנס. היא שומעת אותו, קוראת את שיריו, לוקחת חמישה מהם לעצמה ומוסיפה: "את האחרים תשיר בעצמך." מכאן ואילך הופכים ברסנס ושיריו לנכס בתרבות השנסונים בצרפת. חלק מן השירים, כמו "זהירות הגורילה", אינם משודרים בערוצים הרשמיים של צרפת אך זה לא מפריע לו לטפס ברשימת רבי המכר ולמכור מיליוני תקליטים, להופיע בעשרות ערים קטנות וגדולות, כשאליו מצטרפים נגן בס ונגן גיטרה שילוו אותו לאורך כל הקריירה. ממצב של תת תזונה הוא מזנק לעודף משקל בבת אחת (108 ק"ג). הבית העלוב זוכה בחיבור לרשת החשמל. ברסנס עצמו קונה כאן דירה, שם בית, ומספר כשהוא חושף את חייו הקודמים: "הייתי צריך סקס כמו כל אחד, אז ביליתי עם נשים שבעליהן שעממו אותן".  ברסנס על ברסנס

 


ברסנס על ברסנס, מקור: אתר פסטיבל אפוס  
 
סימפוניה חובקת עולם – עשיר אך רדוד
 
הסרט "סימפוניה חובקת עולם" על הסימפוניה התשיעית של בטהובן ונוכחותה בתרבות העולמית הוא עשיר, מעניין, חובק עולם, אבל לא מרגש מספיק לטעמי. הסרט מספר על נוכחות הסימפוניה - ובעיקר הפרק האחרון המושר שהיה להמנון האיחוד האירופי - במקומות בלתי צפויים לכאורה, כמו למשל כיצירה שמנגנת בתזמורת הסימפונית של קונגו בקינסשה, או הביצוע המוכר למדיי ביפן שם יזם מנצח יפני ביצוע קבוע של היצירה בהשתתפותם של עשרת אלפים בני אדם בפרק המקהלה. היפנים משלמים עבור הזכות להשתתף באירוע ובמהלך החזרות הם לומדים באמצעות היצירה להיות לרקמה אנושית שלמה אחת.
 
אין ספק שיש כאן רגעים מחממי לב יותר מביצוע מתוקתק של היצירה בפסטיבל זלצבורג עם המנצח היווני האופנתי תיאודור קורנציס. במאי הסרט מעלה כמה תהיות באשר למי שלאורך השנים "צרכו" את היצירה למטרותיהם, בעיקר נאצים ורודנים ידועים שאימצו את השיר כהמנון.   בסופו של דבר המסע העולמי שמתואר בסרט משאיר אותו מעט רדוד ובכל זאת ראוי לצפייה.  סימפוניה חובקת עולם   
 

סימפוניה חובקת עולם, מקור: אתר פסטיבל אפוס

חזרה עם רנה – ציון דרך תיאטרלי
 
הסרט "חזרה עם רנה" של טל אלה, הוא מעין תיעוד מתחייב לעבודתה של הבמאית רנה ירושלמי. הסרט מסופר דרכה ודרך עיניו של ארז חסון שעבד כמנהל "אנסמבל עתים", בעיקר בשנים שבהן פעלה הקבוצה באולם ברחוב נחמני. מול שני הקולות מצד התיאטרון ניצב נעם סמל, שהיה מנהל התיאטרון הקאמרי שבמשך שנים העניק – וממשיך להעניק – לאנסמבל עיתים חלל לעבוד בו. הסרט הוא קולאז' תלת קולי שאליו מצטרפים לרגעים קולותיהם של מוזיקאי הקבוצה אבי בללי ומעצב התאורה שלהם במבי (אבי יונה בואנו). חובבי תיאטרון – וכאלה יש רבים בארץ – חייבים לראות את הסרט המתעד רגעים שהיו לסימני דרך חשובים בתולדות התיאטרון בארץ.

הסרט עובר על הפקותיה הגדולות של ירושלמי, החל מ"המלט" פורץ הדרך בסוף שנות ה-80, דרך קלאסיקות מן הדרמה היוונית, שקספיר, ביכנר, איבסן, צ'כוב, אנ-סקי ובקט ולצדם ה"טיפול הדרמטי" שהעניקה לטקסט המקראי בהפקות "ויאמר וילך" ו"וישתחו וירא" שעשו חסד לא רק עם הסיפור עצמו אלא גם עם הלשון העברית, המוזיקליות שלה ונוכחותה בכאן ובעכשיו, וכחוויה משלימה – דרך הטיפול של ירושלמי בהרצל, על פי ספרו של עמוס אילון.
 
עבודתה של ירושלמי הייתה ונשארה ייחודית ותרומתה האישית לתרבות התיאטרון אסור לה שתישכח, ובתוך כך תפיסות התיאטרון כמהות חיונית ואנושית בתוך חללים משתנים כשהחללים עצמם משמשים נקודות זינוק להרפתקה הבאה. ומעבר לכל ראוי שהסרט יהיה לזרקור שידליק נורה אדומה אצל מקבלי ההחלטות ולא יהיה לשירת הברבור אלא יביא לפריחה מחודשת.  חזרה עם רנה

חזרה עם רינה, מקור: אתר פסטיבל אפוס


הפסטיבל יתקיים בתאריכים 14-11 במרץ 2020 במוזיאון תל-אביב לאמנות. רכישת כרטיס לסרט בפסטיבל, מקנה כניסה חופשית למוזיאון. מחיר כרטיס: 40-46 ₪. לרכישת כרטיסים: 9609* או בלינק