התרבות הייתה הראשונה להיסגר והאחרונה להיפתח, ואחרי שבועיים של חסד, למרות שגם על זה אפשר להתווכח, עולה בכל רשימה שאלת מתווה המסעדות, חדרי הכושר, הבריכות, בתי הכנסת - ורק עולם המוזיקה, המחול והתיאטרון נשאר בלי קול.

פרופ' עידית מטות, חברת מטה הנהלת הקורונה ומנהלת מערך הרדמה, כאב, טיפול נמרץ והאגף הכירורגי בבית החולים איכילוב, האמורה להתמנות לחברה בכירה במטה הרפואי של פרופ' רוני גמזו, פרויקטור הקרונה, היא אחד מהקולות השפויים הבודדים שנשמעים בחודשים האחרונים באומץ מעורר השראה. היא חובבת ספורט וצרכנית תרבות אדירה שמצליחה בדרך פלאית למקם אותם ב-24 השעות המוקצבות לנו ביממה כחיוניים וחשובים לא פחות מעבודה בתוך סדר היום המטורף והעמוס שלה. בלא מעט ראיונות היא מצרה בקול רם על היעלמותם, כך שניתן היה לצפות שעכשיו, כשפרופ' גמזו – עמו עובדת מטות באופן צמוד במשך שנים - קיבל את תפקיד הפרויקטור של הקורונה, יהיה מקום לאופטימיות גדולה יותר. אבל מטות, כהרגלה המבורך, נותנת לי בראש.
 
"האחריות עליכם, אתם צריכים לדבר"
 
את אופטימית יותר? ניתן יהיה לצפות לשמוע גם את קולך בהנחיית המתווים?

"אני יותר רגועה. אני בנאדם יותר רגוע מיום חמישי. רוני גמזו ואני עובדים שכם אל שכם, זה איש שאני כל כך מעריכה ואוהבת ומאמינה בו. עבדתי באיכילוב עם שני ענקים: גבי ברבש ורוני גמזו, שאתו אני הולכת כבר תקופה ארוכה, ובוודאי שעכשיו אני בהחלט הולכת לעבוד אתו."

אז אפשר אולי להיות אופטימיים יותר בעניין חזרת עולם התרבות לחיים?

"התפקיד של גמזו הוא לעצור שרשרות הדבקה, להבטיח בדיקות זריזות ומעקב ולתכנן את המשך ההליך מול יכולות בתי החולים. יש פה ערבות הדדית. כל אחד נותן בשטח שלו וצריך להראות שהעם משתף פעולה. אבל במקביל אתם צריכים לעשות את העבודה שלכם. אל תצפו שמישהו אחר יעשה לכם את העבודה.

"רוני לימד אותי פעם משפט מאד חכם שהכרתי לפני כן, אבל הוא ניסח אותו בצורה מדויקת כשאמר שסמכויות לא נותנים – סמכויות לוקחים. אז זה בדיוק ככה. אל תצפו שמישהו אחר יעשה בשבילכם את העבודה. זה לא רוני גמזו שיכריע בעסק הזה. הוא ייתן את הטון - ואתמול דיברו בטלוויזיה על זה שהמודל של איכילוב מוכיח את עצמו - אבל אתם מאד פסיביים. ראיתי מסעדנים מדברים – אתם צריכים לדבר." 
 

פרופ' עידית מטות עם כלתה , ד"ר סופי מטות, צילום עצמי

מעומר אדם עד שלמה ארצי
 
יש לנו שר תרבות שמנסה לעשות את העבודה, אבל עובדה שהתיאטרון סגור, המוזיקה סגורה

"זה לא רק דרך שר. זו דרך אחת. אני מעבירה את זה אלייך כי אתם אנשים מאד משפיעים ומעורים, וכשמדברים על תרבות לא מדברים רק על קונצרט או על הצגה, אלא על המון דברים נוספים, על מופעים ועל דברים שמאד נוגעים לנוער. זה כמו מסעדות ובארים. הציבור היותר בוגר הוא יותר דומם, ואני חושבת שאתם צריכים, כקבוצה, לקחת אנשים שהם מובילי דעה בין הזמרים, בין הסטנדאפיסטים - מעומר אדם ועד שלמה ארצי - ולצעוק את הצעקה. אתם מאד פסיביים. אתם לא עושים כלום. באמת כלום. אתם לא צריכים לחכות לשר התרבות כי השרים צריכים להשביע רצון. הם שרים. אז במקביל למה שעושה שר התרבות אתם צריכים להתאחד כקבוצה, מהאמנים שמופיעים בפני ילדים ועד אמנים למבוגרים, לקחת את הפנים הכי מוכרות ולשים את הפנים האלה קדימה, ולהגיד, אנחנו יכולים לפתוח את עולם התרבות, בדיוק כמו שפותחים את המסעדות, בצורה בטוחה. אתם צריכים להיות בכל כתבה בטלוויזיה, להביא את האמנים הכי גדולים, אלה שהם קונצנזוס, ושיראו אותם בכל כתבה."

אני, לפחות, רואה את זה קורה הרבה מאד. זה לא משנה כלום

"אני לא רואה את זה. ברגעים המעטים שבהם אני כן מספיקה לראות טלוויזיה אני לא רואה ולא שומעת את זה. ראיתי את המסעדנים, שמעתי את אנשי השוק, ואתכם לא שמעתי. זה לא צריך להיות רק בצורה של להגיד משהו בתכנית. זה לבוא עם תכנית מחוץ לקופסה. אתם צריכים לעשות בריינסטורמינג. מדברים על כיתות שילמדו בחוץ, בטבע. אז צריכים לחשוב על זה. הרי קיסריה היא בחוץ, לעזאזל! עכשיו קיץ. לעשות על שפת הים הופעות ושכולם יורידו את המחיר כדי שזה יהיה רווחי. הרי זה לא לעולם המזג אוויר הזה.

"צריך לחשוב איך לייצר שזה יהיה רווחי, אולי להוריד כסף, אולי ששלמה ארצי ייצא להופעות עם שני נגנים ולא עם כל הלהקה. אתם צריכים לחשוב אחרת. אני חושבת שהבריינסטורמינג הזה חייב להתקיים. התותחים שבקבוצה צריכים לשבת עם אנשים מובילי דעה ודרכם לפתוח את שוק התרבות כי הוא מאד חסר. דבר שני, אני לא צריכה להזכיר לך את האמרה הידועה של צ'רצ'יל ששאלו אותו על קיצוץ התרבות במלחמת העולם השנייה והוא ענה, אז בשביל מה אנחנו נלחמים? וזו בדיוק המלחמה שלכם ושלנו, צרכני התרבות. אבל אתם צריכים להיות אלה שבאים עם התכנית."

אבל מה אפשר לעשות כשמראש אין לך אישור של הממשלה לפתוח את מוסדות התרבות?

"גם למסעדנים לא היה אישור. זו העבודה שלכם. אתם צריכים לייצר לחץ. אתם צריכים לבוא עם הצעות ולהראות שזה בטוח. אבל אתם צריכים לבוא ולשכנע. זה שאני אומרת, זה לא מספק. אתם מאד פסיביים בלחץ שלכם. בעיניי, כשמישהו נאבק הוא צריך להיאבק. ראיתי את קליינשטיין שאמר שהוא מלמד עכשיו פסנתר. אז טוב שהוא ילמד פסנתר, זה מצוין, ואם היה לי את הזמן הייתי לומדת אצלו, אבל הדבר העיקרי שאני רוצה הוא לשמוע אותו שר ומנגן. אתם צריכים פשוט לעשות מתווה ולחשוב מחוץ לקופסה ולבוא ולהגיד, אנחנו מסוגלים לעשות את זה בצורה בטוחה. בפרט בקיץ. אתם צריכים למצוא את הדרך שבה זה יהיה רווחי או לפחות מאוזן, אתם צריכים להראות את הבטיחות שבעניין.

"אני מדברת גם על מקומות קטנים. אני יושבת הרבה בבית ביאליק, בבניין העמודים. אף פעם אין שם מיליון אנשים, ואדם יכול להופיע שם ולהרוויח. אז תפתחו את זה. יש כל מיני אופציות. במקומות הגדולים יש את המקומות הפתוחים, כמו אמפי ראשון, רעננה, קיסריה. אז יגידו שזה לא יהיה רווחי, אז בואו נייצר מתווה שזה כן יהיה רווחי. הרי עכשיו אתם מרוויחים אפס. אז בהתחלה אתה עושה מעט, ואז עוד קצת ועוד קצת ואחרי זה אתה עושה הרבה." 

פרופ' עידית מטות, צילום עצמי

"קונצרטים? אין בזה שום סכנה"

בימים שבהם כולם מחפשים את הדרך הביתה ואת המבוגר האחראי שנעלם מהכיתה, פרופ' מטות היא בין הקולות היחידים שחזרו שוב ושוב על העובדה שאין צורך לסגור את התרבות. 
  
"הדהים אותי שסגרו את האופציה הזו של ללכת להצגות וקונצרטים", היא אומרת, "כי הייתי בהיכל התרבות בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית ונוכחתי בעצמי שאפשר לנהל את זה בצורה מאד בטוחה. היו סימונים איפה מותר לשבת, המקום הקבוע שלי השתנה כתוצאה מההכרח לפזר את האנשים והדבר התנהל בצורה מופתית. היכל התרבות הוא אולם גדול והרגשתי מאד בטוחה לשבת שם.

"אז נכון, אולי לא היה את הקטע של ההופעה שיש בחוץ וכולם רוקדים ואחר כך נכנסים, אבל הייתה אווירה עם איכויות משלה. הייתה ממש אווירה של קודש. זה מאד ריגש, וחשבתי שזו הדרך להמשיך.

"אין בזה שום סכנה. ישבנו במרחק שני מטר אחד מהשני, כפי שצריך, עם מסיכות, הנגנים שהיו על הבמה ניגנו אפילו עם יותר התלהבות מתמיד, אז אני חושבת שזה משהו שצריך להמשיך להתקיים. לא הסתכלתי על הצד הרווחי של זה, הוא לא ברור לי, כי אני מבינה שאפשר להכניס רק שליש מהאנשים לאולם או משהו כזה, אבל אני חושבת שזה משהו שצריך ליישם אותו. 
 


תיאטרון חיפה תחת הנחיות התו הסגול, צילום: ראובן כהן

"בואו נחלק לפי שעות"
 
"הציבור שנמצא בסיכון הוא ציבור מעל גיל מסוים וכמובן אנשים עם מחלות רקע שכעת מבודדים את עצמם, הם מבינים שהם נמצאים בסיכון יותר גבוה. לכן אפשר בהחלט לעשות הופעות מחולקות לפי תעודות זהות, כמו שאני קוראת לזה. אמרתי כבר, בואו נעשה החייאה לתעודת הזהות. כמו שלא מוכרים שתייה מתחת לגיל 18, אפשר לעשות הופעה לפי גילאים. אחת הסיבות שרואים עכשיו פחות חולים מאשר בגל הראשון היא שהנוער פחות סובל מסיבוכים של המחלה, אז אמרתי גם למסעדות, בואו ניתן לצעירים להגיע עד שעה מסוימת, ולנו להגיע משעה מסוימת, פרט למשפחה גרעינית שתלך כולה ביחד. אני, למשל, בנאדם של ברים."

לא הבנתי. אני מנסה לקבוע איתך שיחה ואת לא פנויה אליי אחרי שבע בבוקר כל יום, איך בדיוק את גם בנאדם של ברים כשאת מתחילה כל יום בשבע בבוקר?

"לא בשבע, בחמש. בניגוד להרבה אנשים אחרים אני עובדת כל יום משש בבוקר, וכל דקה מתוכננת, שלא תתבלבלי. אני עובדת משש בבוקר ועד שמונה, תשע בערב, ואז יוצאת מהבית. אין לי כבר ילדים קטנים, יש לי את הנכדים שאיתם אני נמצאת בימי רביעי אחר הצהרים, בשישי בערב ולפעמים בשבת, לפני שנתיים עברנו ממבשרת לרחוב בלפור בתל אביב ואנחנו יוצאים. ישראל (ד"ר ישראל מטות, בעלה – ט.ג.) ואני צועדים לים בתשע וחצי בערב, יושבים המון בברים.

"הייתה לי תקופה מאד ארוכה שישראל חי בירושלים ואני פה כי הוא עובד בהדסה עין כרם ואני באיכילוב, אז כשעברתי לאיכילוב הייתי פה הרבה לבד, ויצאתי לברים. זו המנוחה שלי. אני גם אוהבת לרוץ וחייבת את השעות שלי לעצמי ואת השעות למנוחה, שמתחילה מאד מאוחר בערב, כשעובדים 14 שעות ביום ובלחץ.

"זה לא רק בית החולים. זה המתמחים, הסטאז'רים, הסטודנטים, הפעילות של ועד איגוד המרדימים שאני עובדת בו, הוועדה האירופאית שאני הנשיאה שלה. אתה עובד מסביב לשעון, והקורונה כמובן, ואתה מטפל בחולים, פעמיים בשבוע אני בחדר הניתוח כאחת המרדימות, אז התרבות זה הזמן שלי. מה שנותר עכשיו זה לקרוא ספר, שאני עושה את זה באדיקות. אמנם פחות מבעבר, אבל קוראת, ולשמחתי יש הרבה ספרים טובים."

פרופ' עידית מטות והנכדה, צילום עצמי


מאיפה את מצליחה לגייס לזה את האנרגיה?

"אני תמיד אומרת על זה משהו שאמר חבר מאד טוב שלי: כשהדופק נמוך לאורך זמן, המנוע כבה. הוא עובד על הקצה בענייני ביטחון, לא ברפואה, אבל אלה החיים שלי. כן."