בעוד הראפר החרדי מתיסיהו מצליח מאוד בניכר ואצלנו (בקרוב הופעת חימום של סטינג), בארץ עדיין רוב צרכני המוזיקה נרתעים ממוזיקה של יוצרים דתיים. למה זה קורה? לדדו מילמן יש כמה תשובות לשאלה הזו ולא כולן נעימות. חלקה הראשון של כתבה על מוזיקאים דתיים ומוכשרים שלא מצליחים לפרוץ דרך לקהל הישראלי.
סצינה מוזיקלית ללא במה
לפני שנה וחצי בערך נסעתי לאיזור בית-אל לצורך כתבה על סצינת המוזיקה היהודית, שם נחשפתי לאמנים מכל גווני המוזיקה והאמונה, חרדים, דתיים לייט וחוזרים בתשובה, ביניהם גבריאל חסון , סיני תור , אהרון חיים ארנון ואודי דוידי, שהגדירו סצנה מלאת חיים ומוזיקה, שנשארת, למרבה הצער, תחומה ונעולה בגבולות מאוד ברורים. עדי רן הוא בין הבודדים שגם הקהל החילוני מכיר, וגם זאת בעיקר בגלל העובדה שהתחיל להתפרסם כשהיה עדיין חילוני.
כאן נכנס לתמונה דדו מילמן, שליווה עם המצלמה שלו ובתכניות הרדיו שלו אמנים רבים, ביניהם כאלה השייכים לאותה סצנה מדוברת של מוזיקה יהודית, וכעת הוא חושף בדף היוצר שלו באתר "במה חדשה" סדרת סרטונים דוקומנטריים קצרים שעשה, לצד ויצירות נוספות משלו.
מילמן, סטנדאפיסט, תסריטאי, עורך, במאי, שדרן, מפתח תכניות (ויש עוד אי אילו תארים שיישארו במגירה מפאת חוסר מקום) מוסיף כעת לרשימת התארים הארוכה גם את הקמתה של "אלטנוילנד הפקות וחלומות" שהיא "חברת תוכן ישראלית יהודית ציונית מקורית שהוקמה על מנת להפיק פעילויות תרבותיות אשר יקרבו בין המחנות בחברה הישראלית, ועל מנת להפיץ את התרבות הישראלית בקרב יהודי התפוצות בפרט והקהל העולמי בכלל".
"עם ירידתו מהאוויר של ערוץ תכלת לא נותרה במה טלוויזיונית (ולו גם צנועה) לסצנת המוזיקה היהודית המקורית", כותב מילמן במניפסט שניסח. "למרות שהבטיח לשדר 24 שעות של מוזיקה יהודית ולא לקפח אף ז`אנר מוזיקלי ישראלי – עד היום לא מצאו עניין בערוץ המוזיקה הישראלי לייחד רצועת שידור, אפילו לא ספיישל, לסצנת המוזיקה היהודית".
"יש קהל שצמא למוזיקה הזו ויש תקשורת שמשתיקה"
"אני לא לייבל של האמנים האלה, ולא מושקע שם בשום דבר", מבהיר מילמן. "העיסוק שלי בזה הוא סתם מתוך רצון לפתוח שאלה. המטרה שלי בשיחה הזו יכולה להיות להעלות לדיון נושא, ולא בהכרח לגרום לקהל לשלוף כרטיס אשראי. למרות שבהקשר המיידי שלנו, מה שהביא אותנו לידי שיחה הם הסרטונים שעלו באינטרנט. כבר כמה שנים אני מצלם כל מיני מוזיקאים ועוקב אחריהם, ובין היתר עוקב גם אחרי האמנים הדתיים".
- איך הכרת את המוזיקה שלהם?
"האמת שנחשפתי אליהם דרך הרדיו הפיראטי. כאיש רדיו, יש לי איזה קיק מלעשות סרצ`ינג אוטומטי וליפול על תחנות. בהרבה מאוד מהמקרים אתה נופל על הרצאה משמימה, או, לחילופין, על בקשות מעצבנות לתרומה במקרה הטוב, או הצעות לרכישת קמע במקרה הרע, אבל בין כל אלה גם מצאתי שיש המון תוכן, שגם אם הייתי מחפש מאוד בתקליטיה של גל"צ לא הייתי מוצא אותו.
"בכל שיר שמגיע אלי, בין אם נשלח על ידי האמן או שקניתי בחנות התקליטים, המקום הראשון שאני ניגש אליו זה דף המילים. ובדף המילים, חוץ מקטעי המקורות, שהיופי או חוסר היופי בהם זה עניין של איפה אתה נמצא ביחס שלך לדת, מצאתי גם המון טקסטים שאפשר לקרוא להם רוחניים. סביר הרי להניח שאנשים שנמצאים במקום של אמונה ושל חיים יהודיים מתעסקים גם בשאלות רוחניות, ולא רק בעניינים טכניים של מתי נכנסת השבת או מי שחט את הפרה. החיפוש הרוחני שלהם נתן לי תשובות בנושא הרוחני שאני נמצא בו, ובגלל זה אני חושב שגם את הדיסק של גלעד מ`שוטי הנבואה` למשל, אפשר להגדיר כדיסק דתי. לא חייבים להיות עם כיפה כדי להיות דתי.
"ב-2001 הבאתי את עדי רן להתארח בתכנית שלי בגל"צ, `לא יכולים לישון`, ולא שזה מדד, אבל אם בלילה רגיל היו מגיעות ארבעים תגובות ממאזינים, בלילה שהבאתי את עדי הגיעו ארבע מאות, וראיתי שיש קהל שצמא אליו. אבל יש לצערי גם תקשורת שמשתיקה אותו".
"מה אם השם היה אחד מאיתנו"
- זה קצת מוזר בעידן של היום. לפחות חצי מהאמנים שאני מראיינת בשנתיים האחרונות נמצאים בשלב כלשהו של תהליך דתי או רוחני כלשהו. נדמה שדווקא בתקופה כזו אמור להיות מקום למוזיקה שאתה מנסה עכשיו לעורר סביבה דיון, כי הצורך, הרי, קיים. אז איך זה שעדיין משתיקים כל כך את אותה מוזיקה יהודית?
"קודם כל, כי בין השאר מדובר גם באינטרסים כלכליים. הצורך שקיים מבחינת האנשים ששולטים בתקשורת הוא לא אמנותי ורוחני. לא יושבים שם אנשים שהתרבות חשובה להם בכלל. אז אנחנו נקבל מדור רוחני בעיתון, אבל נקבל שם את התשובות של האנשים שחתומים בהליקון, לא של אלה שחתומים ב`מולד הלבנה`, כי למי יש אינטרס לקדם את אלה שחתומים ב`מולד הלבנה`?
"מעבר לזה, אני כל הזמן משמיע לאנשים את המוזיקה של המוזיקאים האלה, וגיליתי שכרגע יש רתיעה כפולה ממוזיקה יהודית, בטח שבעולם התקשורת. הרתיעה הראשונית היא שאנשים חושבים שרוצים להחזיר אותם בתשובה. שמתי לב שבפלייליסט של גלגל"צ אפשר לשדר שיר עם מילים כמו What if god was one of us, אבל תנסי לשים שם שיר עם המילים `מה אם השם היה אחד מאיתנו`... אנשים ייגנבו. התשובה שלי לפחד הזה היא שאי אפשר להחזיר אף אחד בתשובה. רק אם בנאדם, מתוך עצמו, שואל שאלות, אפשר לתת לו תשובות, אחרת זה בולשיט".
"אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם מתיסיהו משלנו"
"הבעיה השנייה של המוזיקה היהודית" מוסיף מילמן, "היא שכל מה שיהודי מאוד, נחשב היום גם ימני ופוליטי, ואני חושב שזה עוול שעושים למוזיקה הזאת. אותי מאוד מעניין לשמוע מה יש לכל אחד מהאמנים שיש לי את התקליטים שלהם על המדף לומר, אבל אני חושב שצריך להפריד בין האדם ליצירה שלו. וזו יצירה שלא ראויה להתעלמות הגורפת שהיא מקבלת היום. תסתכלי על ההצלחה של מתיסיהו – האמנים שאני מדבר עליהם הם המתיסיהו שלנו. אבל אנחנו יכולים לקבל את מתיסיהו כטרנד עולמי ולקנות אותו במגניבוּת ב`אוזן`, ולא מסוגלים ולא מסכימים להתמודד עם מתיסיהו שלנו".
- עד כמה האמנים הדתיים מעוניינים בכלל בקשר עם קהל חילוני?
"אין לי ספק שהם מעוניינים ואין לי ספק שמדובר באופנה. אם נחזור למשל למתיסיהו, עם ההצלחה האמריקאית שלו, ההחתמה בסוני, המכירות המטורפות, יכול להיות שבהצלחה שלו הוא פורץ דרך לטרנד של מוזיקה יהודית, ואולי האופנה הזאת תגיע גם אלינו, אבל האבסורד הוא שמתיסיהואים כאלה יש לנו פה בהמונים, טובים כמוהו, אבל להם אין סיכוי לפרוץ דרך התקשורת כי היא מתעלמת מהם.
"ערוץ תכלת נסגר. אם אני מבין נכון, המשקיע שעומד מאחורי תכלת חבר למשקיע של ערוץ המורשת העתידי שיהיה ערוץ פתוח ויקום בערך עוד שנה. אז בינתיים אין במה. ערוץ 24 זה מקום שמשדר קליפים של להקות ששני אנשים מכירים, ובסצנה שאני מדבר עליה יש אמנים שהרבה מאוד אנשים מכירים, ולא תראי קליפים שלהם משודרים שם. אז זה מוזר".
" יש מלחמה רוחנית בארץ ישראל"
שיחה עם שניים מהיוצרים עליהם מדבר מילמן, מוסיפה לסיפור צדדים אחרים. הראשון שבהם, בן 34 שחזר בתשובה תוך כדי השירות בלהקה צבאית, ומגדיר את המוזיקה שלו כ"מוזיקה די מגוונת. פופ רוק, משהו שמזכיר קצת את סנדרסון מתקופת כוורת, וגם כיוון יותר קלאסי, שירי רגש", הרגיש נוח יותר להישאר בעילום שם כמי שמייצג ציבור חרדי, ולהמחיש שקשיי האינטראקציה מצויים בשני הצדדים.
"אני לא דוגמה כל כך טובה לקושי לפרוץ לתקשורת החילונית כי אני לא מנסה לדחוף את עצמי, אני קצת יצור אחר. יש לי רב שאני הולך אחריו והוא מנחה אותי ואני קצת יותר סגור מהאמנים הדתיים האחרים. לא הלכתי דרך ההופעות והפרסום אלא יותר דרך תחנות רדיו כמו `רדיו ברסלב`. אבל אני יודע למה זה קורה. אני יודע למה הקושי הזה".
- למה?
"מוזיקה זה דבר שמאוד משפיע, מאוד מדבר לרגש. לא סתם בבית המקדש הייתה להקה של לוויים שהיו מחזירים בתשובה על ידי הניגון שלהם. הניגון מאוד ניגן על הרגש. גם במעמד הכי גדול של קריעת ים סוף הייתה שירה מדהימה בעולם של המון אנשים ששרו ביחד. יש לזה עוצמה חזקה מאוד. כל שכן כשהתכנים יהודיים.
"יש מלחמה רוחנית בארץ ישראל. במיוחד שמוזיקה זה דבר שמשפיע חזק מאוד, אז מי שמבין את הדברים האלה מפחד מזה ולא נותן למוזיקה הזאת לצאת החוצה. אין מקום בעולם שנלחמים בו נגד הדת כמו בארץ ישראל. בארה"ב זה לא ככה".
- אולי בארה"ב זה לא ככה כי אנשים לא חוששים שהמטרה האמיתית של המוזיקה, כמו שגם משתמע קצת מדבריך, וכמו שסיפרת על הלווים בבית המקדש, היא להחזיר אותם בתשובה.
"בלהחזיר בתשובה אני לא מתכוון לגרום לאדם להפוך לדתי אלא לגרום לו להתחבר לפנימיות שלו. לזה אני מתכוון".
"גם אצל מארק קנופלר יש רגש יהודי "
- על איזה נושאים אתה כותב?
"אני כותב הרבה על השם, נושאים של תפילה, התלהבות מקרבת השם, ניגונים של שמחה, סיפור על אחד שחיפש בכל העולם ומצא שהתכלית שלו נמצאת כאן, מתחת לאף, ביהדות, ולא צריך לחפש בהודו".
- איך זה שהיוצרים הדתיים כותבים כמעט רק על אמונה? הרי גם כדתי יש לך עולם אישי שלא כולו קשור לאמונה.
"אדם שר כשהוא מרגיש לשיר, ואז יוצא לו מה שבא לו מהלב, וזה מה שיוצא לי כשאני שר".
- כשמדברים על אינטראקציה בין העולם החילוני לחרדי, מדברים גם על הדדיות. היית מוכן לשמוע למשל אמנים חילונים?
"לפעמים כשאני שומע בלית ברירה, באוטובוס או משהו, אני שומע מוזיקות יפהפיות, כי הנשמה יהודית. אפילו מארק קנופלר שאהבתי בעבר, ושהוא יהודי, אני מרגיש שיש לו הרבה נשמה בניגון בניגוד לנגנים גויים. משהו של רגש יהודי. אפילו שהוא לא אדם דתי.
"אבל כמו שהחילוניים מפחדים מהמוזיקה היהודית שחס ושלום תחזיר אותם בתשובה, לנו, בעולם החרדי, יש הרבה יותר פחדים ומודעות לכוח של זה. אני אספר לך לדוגמה סיפור מהגמרא. מספרים על מישהו מגדולי הדור שנהיה אחד הכופרים הכי גדולים, והגמרא אומרת שזה קרה כי הוא היה מנגן הרבה מוזיקה יוונית כל הזמן ובגלל זה הוא נהיה כופר. זאת אומרת, מוזיקה נובעת מתוך פנימיות, ומוזיקה חילונית על פי רוב נובעת מהתכנים האלה. גם אם היא בלי מילים. התדרים משפיעים. רק אם לוקחים את המנגינות ומעלים אותן לקדושה עם מילים של קדושה, זה לא מזיק. יש אחד שעושה את זה בעולם החרדי, קוראים לו `הזמיר`"
- אז אתה, בעצם, סגור למוזיקה החילונית בדיוק כמו שהתקשורת החילונית סגורה למוזיקה שלך. היית רוצה בכלל קהל חילוני ליצירה שלך?
"כבר קרו לי מצבים מסוימים שפגשתי אנשים חילונים שהייתה להם גיטרה, וניגנתי להם, ומאוד שמחתי לנגן להם. הייתי רוצה לנגן להם ניגונים שיתנו להם להתרגש מהרגש היהודי ומקרבת השם – אבל כשזה נעשה באופן נסתר. אני לא יכול לעשות את זה בפומבי מפני שאני מייצג את העולם החרדי ויש כאלה שמתנגדים לדבר הזה מהסיבות שלהם".
בחלקה השני של הכתבה שתובא בהמשך השבוע - גבריאל חסון, מן המצליחים בסצינת המוזיקה היהודית ("יהודה הלוי פינת אבן גבירול") מספר על מחסומי הרדיו והטלוויזיה וגם -תגובת ערוץ 24 על הדברים שנאמרו בכתבה.
צילומים: מרדכי רוזנצוויג
04/06/2006
:תאריך יצירה
|